"הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי; נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא"ישעיהו מב 1
"הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי; נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא"ישעיהו מב 1
הקדמה
בשיעור זה נחקור את נושא הריבוי הקיים באלוהות. אלוהים הוא אחד ובו בזמן קיים בו ריבוי – שלוש הוויות או ישויות נצחיות ושוות במהותן אך בעלות קיום מובחן ומובדל זו מזו.
הנושא עורר מחלוקות רבות ולאורך ההיסטוריה של עם ישראל ושל הקהילה המשיחית קמה התנגדות עצומה למושג "השילוש". "איך אלוהים יכול להיות אחד וגם שלושה?" זה נראה כסתירה. לאורך ההיסטוריה התפתחו בכנסייה / בקהילה המשיחית תורות מוטעות בקשר לנושא הריבוי שבאלוהות. חלקן עתיקות יומין אך לכולן יש "העתקים" מודרניים. נמנה להלן את חמש העיקריות שביניהן.
א. אריאניזם (Arianism)
אחת מהתורות הכופרות הראשונות שצצו בקהילה המשיחית הקדומה היא ה"אריאניזם". היא נקראת על שם מנהיג קהילה בשם אריאס שלימד שאלוהים האב, אלוהים הבן ואלוהים הרוח אינם זהים במהותם. האריאניזם טוען שרק אלוהים האב הוא נצחי. הבן נברא על ידי אלוהים האב לפני בריאת כל דבר אחר, ואז נברא כל היתר באמצעות הבן, שהיה בעצמו ישות שנבראה. האריאניזם קיים עדיין בימינו בגישותיהן של כתות שונות כמו עדי יהוה והמורמונים שכופרות בקיומו הנצחי מאז ומתמיד של בן האלוהים ומלמדות שהבן נברא על ידי אלוהים האב.
ב. סאבליאניזם (Sabellianism)
תורה שגויה נוספת נודעת בשמות "סאבליאניזם" או "מודיאליזם" או "מונארכיאניזם מודאליסטי" (Modalism, Modalistic Monarchianism). תורה זאת מלמדת שיש רק אישיות אחת, לא שלוש, אך היא נגלית בשלוש דרכים שונות. האישיות האלוהית נגלתה מדי פעם בתור אלוהים האב, בפעמים שבהן היא הוצגה בתור הבורא ונותן התורה. בכל הנוגע לגאולה היא נגלית בתור הבן. לעתים, בהקשרים של לידה חדשה והתקדשות, האישיות האחת הזו הופיעה בתור רוח הקודש. כך שלפי תורה זו, בתור הבורא ונותן התורה היא הופיעה כאב; בתור הגואל היא הופיעה כבן; בתור מי שנותן חיים חדשים ומקדש היא הופיעה כרוח הקודש. בימינו מלמדים את המשנה המוטעית הזו בקבוצות בעולם הנוצרי שנקראות "רק ישוע" (Jesus Only). לטענתם ישוע לבדו הוא אלוהים, ורק ישוע הוא האב, ישוע הוא הבן, וישוע הוא רוח הקודש. הדוגלים בתפיסה זו דוחים את קיומו של אלוהים ש"מורכב" משלוש הוויות שוות במהותן, ותפיסתם היא למעשה סאבליאניזם עתיק שקם לתחייה.
ג. סוציניאניזם (Socinianism)
הגישה הכופרת השלישית שחדרה לקהילת המשיח ידועה בשמות "סוציניאניזם" ו"מונארכיאניזם דינמי" (Dynamic Monarchianism). תורה זו הפחיתה מערכן של שלוש הישויות שבאלוהות. היא לא ראתה אותן כשוות אלא ייחסה להן ערך מדורג, לכל אחת פחות מקודמתה. הדוגלים בה לימדו שרק האב השמימי הוא אלוהים. הבן אינו אלוהים וגם רוח הקודש אינה אלוהים. הבן הוא אדם ורוח הקודש איננה אישיות אלא רק כוח או השפעה שמימית. גם המשנה הזו רווחת עדיין בקרב כתות שונות.
ד. יוניטאריאניזם (Unitarianism)
התורה הכופרת הזו דוחה את הריבוי משולש הפנים שבאלוהות. היא כופרת בכך שהאלוהים הוא שלוש הוויות / ישויות שוות והיא דומה מבחינה זו ליהדות.
ה. טריתיאיזם (Tritheism)
גישה זו דומה לפוליתיאיזם אך היא מגבילה את מספר האלים לשלושה. יש כאן כפירה בייחודו של האל. היא גורסת שקיימים שלושה אלים ולא ריבוי משולש פנים הקיים באלוהים האחד. בעוד שהיוניטאריאניזם כופרת בשלוש ישויות ומאשרת רק את קיומו של אלוהים אחד, הטריתיאיזם כופרת באחדות של שלוש הישויות האלוהיות ורואה אותן כשלושה אלים נפרדים.
אף אחת מחמש ההשקפות האלה לא מתייחסת כראוי לפסוקים שמלמדים בבירור אודות הריבוי שבאלוהות ("השילוש").
תפיסה נכונה אודות האלוהים, שמבוססת על כתבי הקודש, חייבת לכלול את שלושת התחומים הבאים:
הריבוי שקיים באלוהות
ייחוד האל – אלוהים אחד
הריבוי משולש הפנים שבאלוהות
1. הריבוי שקיים באלוהות
הדיון בנושא זה יתחלק לשתי קטגוריות.
הריבוי שקיים באלוהות – בתנ"ך
התנ"ך מצביע בבירור על מושג הריבוי שבאלוהות.
א. "אלוהים": שם בצורת רבים
המילה "אלוהים" משמשת בתנ"ך הן לאלוהים האמתי והן לאלוהי שקר. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א 1). כאן המילה מתארת את אלוהי האמת. במקומות אחרים היא מתארת גם אלוהי שקר. בעשרת הדיברות, למשל, מופיע הציווי: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ" (שמות כ 3). "נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים יג 3).
המילה "אלוהים" היא בצורת רבים, עם סיומת רבים זכר. כאשר משתמשים בה בקשר ליהוה האלוהים האמתי, מופיעים הפעלים בצורת יחיד. כאשר היא משמשת להתייחסות לאלילים, הפעלים מופיעים ברבים. כמובן, אין זה מוכיח את הריבוי מפני שבעברית קיים גם שימוש בצורת רבים כהבעת כבוד. יחד עם זאת היא בהחלט פותחת פתח לדיון על מושג הריבוי באישיות משולשת הפנים של אלוהים.
ב. פעלים בהטיית רבים המשמשים לצד "אלוהים"
ראיה נוספת המצביעה על הריבוי הקיים באלוהות היא השימוש שנעשה בתנ"ך, במקרים מסוימים, בפעלים בהטיית רבים כשמתוארות פעולות הקשורות לאלוהים.
בדרך כלל, כשהמילה "אלוהים" מתייחסת לאלוהים האמתי, הפעלים מופיעים בצורת יחיד. תופעה זו חורגת מכללי הדקדוק שכן בדרך כלל יש התאמה בין הנושא והנשוא הן במין והן במספר (רבים או יחיד), לכן היה צפוי שלצד השם "אלוהים" שמופיע עם סיומת רבים, ישמש פועל בצורת רבים. כך נעשה כאשר משתמשים במילה בהוראת אלים / אלילים. אבל ברוב המקרים כשהמילה "אלוהים" מורה על אלוהי האמת, הפועל מופיע בצורת יחיד כדי להצביע על כך שקיים רק אלוהים אמתי אחד.
יחד עם זאת יש יוצאים מהכלל, וגם הם פותחים פתח לדיון על הריבוי שקיים באלוהות. לדוגמה:
"…וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי…" (בראשית כ 13).
"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית־אֵל; כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו" (בראשית לה 7).
"וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ; אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם…" (שמואל ב ז 23).
"וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק; אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים, שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ" (תהילים נח 12).
ג. השם "אלוהים" מיוחס לשתי ישויות
קו הראיות השלישי המעיד על קיומו של ריבוי באלוהות: בתנ"ך יש קטעים שבהם השם "אלוהים" מיוחס לשתי דמויות שונות באותו פסוק או קטע. יש לכך שתי דוגמאות.
"כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד; שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ׃ אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תהילים מה 8-7).
הפסוק הראשון מדבר על אלוהים ומופנה אליו. המחבר פנה לאלוהים ואחר כך אומר שאלוהים אחר, כביכול, "אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ" (כלומר, האלוהים שלך), "מְשָׁחֲךָ… שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ".
הדוגמה השנייה:
"וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה, בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים" (הושע א 7).
הדובר כאן הוא אלוהים, שאומר שהוא ירחם על בית יהודה ויושיעם "בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם". במילים אחרות, אלוהים "מספר אחת" יושיע את ישראל באלוהים "מספר שתיים".
ד. השם "יהוה" מיוחס לשתי ישויות
שמו המפורש של אלוהים, שם ההוויה, מיוחס לשתי דמויות שונות באותו פסוק. הדוגמה הראשונה מצויה בבראשית יט 24:
"וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ; מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם".
בפסוק זה יהוה "הראשון" הנזכר בתחילת הפסוק המטיר גפרית ואש מאת יהוה "שני" מן השמים. יהוה "הראשון" נמצא עלי אדמות, הוא זה שדיבר קודם לכן עם אברהם. יהוה נראה אל אברהם באלוני ממרא והזהיר אותו מפני העונש שהוא עומד להביא על סדום. אותו יהוה שהיה בארץ, יהוה "מספר אחת", המטיר כעת גפרית ואש מאת יהוה "מספר שתיים", שהיה בשמים. השם המפורש יהוה, שמו האישי של אלוהים, מיוחס פה לשתי דמויות נבדלות.
דוגמה נוספת:
"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אַחַר כָּבוֹד, שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם; כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם, נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ׃ כִּי הִנְנִי מֵנִיף אֶת־יָדִי עֲלֵיהֶם, וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם; וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחָנִי" (זכריה ב 13-12).
בפסוק הראשון נאמר שיהוה הוא המדבר ("כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"). הוא אומר שהוא נשלח על ידי יהוה "מספר שתיים". שוב ניתן לראות כאן את יהוה שולח יהוה "אחר" למלא משימה מסוימת.
ה. השם "אדונָי" בצורת רבים
המילה "אדונָי" המיוחסת בתנ"ך לאלוהים מופיעה תמיד בצורת רבים. גם תופעה זו מצביעה על הריבוי הקיים באלוהות.
ו. כינויי קניין בצורת רבים
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ…" (בראשית א 26).
"נעשה", "בצלמנו", "כדמותנו" – כלומר, אלוהים אומר על עצמו: "אנחנו" נעשה, בצלם וכדמות "שלנו" – ברבים. ההסבר שמנסים להציע פה, לפיו אלוהים דיבר למלאכים, אינו הגיוני, מפני שהוא עמד לברוא את האדם בצלם אלוהים ולא בצלם המלאכים. "שלנו" בפסוק זה נקשר לאלוהים, מה שמעיד על הריבוי שבאלוהות.
דוגמאות נוספות:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ…" (בראשית ג 22).
"הָבָה נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם…" (בראשית יא 7).
"וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר, אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ?…" (ישעיהו ו 8).
הניסוח במובאה מישעיהו הוא תחילה בגוף יחיד "אני", מה שמצביע על כך שאלוהים הוא אחד, ואז צורת הרבים "לנו" מצביעה על הריבוי שבאלוהות.
ז. שמות תואר בצורת רבים
התנ"ך מייחס לאלוהים גם שמות תואר בצורת רבים. לדוגמה, ביהושע כד 19 נאמר: "כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא". תהילים קמט 2: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו". קהלת יב 1: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ". בישעיהו נד 5 מופיעות שתי דוגמאות: "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ".
ח. מלאך יהוה
הדמות הזו מופיעה מדי פעם לאורך התנ"ך. מעניין שבכל קטע שבו הוא מוזכר בחלק אחד הוא נקרא "מלאך יהוה" ובחלק אחר באותו הקשר הוא נקרא יהוה עצמו. ברור שמלאך ה' אינו מלאך רגיל אלא ישות יחידה במינה שהיא התגלמות נראית לעין של אלוהים עצמו. הדבר תמיד עולה בבירור מההקשר.
דמות יחידה במינה
בבראשית טז 14-7 (הגר ומלאך ה') הוא נקרא "מלאך יהוה" בפסוקים 7, 9, 11; ובפסוק 13 הוא נקרא ה' עצמו.
בבראשית כב 19-9 (עקדת יצחק) הוא נקרא "מלאך יהוה" בפסוקים 11, 15, אבל מכונה "אלוהים" בפסוק 12 ו"יהוה" בפסוק 16.
דוגמה נוספת מצויה בבראשית לא 13-11 (מלאך האלוהים שדיבר עם יעקב בחלום). בפסוק 11 הוא נקרא "מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים" אבל בפסוק 13 הוא אומר: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל".
בראשית לב 31-25 (יעקב במעבר היבוק, פניאל): בפסוק 25 הוא נקרא "איש", מפני שכך הוא נראה. בפסוק 29 נאמר "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים" ובפסוק 31 "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים". מי שהופיע כ"איש" היה למעשה מלאך ה'; אבל כאשר יעקב מתואר כמי שנאבק עם המלאך, נאמר גם שהוא "שרה עם אלוהים".
שמות ג 5-1 (משה והסנה הבוער): הוא נקרא "מלאך יהוה" בפסוק 2, ובפסוק 4 הוא נקרא הן "יהוה" והן "אלוהים".
שופטים ב 1 (כשמלאך ה' עלה מן הגלגל אל הבוכים): מלאך ה', הדובר, אומר שהוא שהעלה את עם ישראל ממצרים, אבל בשמות יט 4 נאמר שה' אלוהים הוא האחראי ליציאת מצרים.
שופטים ו 24-11 (מלאך ה' וגדעון): הוא נקרא "מלאך יהוה" בפסוקים 11, 12, 21; "מלאך האלוהים" בפסוק 20; אך נקרא "יהוה" בפסוקים 14, 16, 22, 23.
שופטים יג 24-2 (מנוח ואשתו וההודעה על לידת שמשון): הדמות שנראתה להם נקראת "מלאך יהוה" בפסוקים 3, 13, 15, 16, 17, 18, 20, 21 ו"מלאך האלוהים" בפסוק 9. ואז בפסוק 18 שמו "פלאי" – אחד התארים המיוחדים לאלוהים, כמו בישעיהו ט 5. בפסוק 22 בשופטים יג אומר מנוח אל אשתו שהם ראו את פני אלוהים.
בפרקים א-ו בזכריה הוא נזכר תכופות כמלאך ה' עצמו.
התגלויות / הופעות אלה של מלאך יהוה מצביעות גם הן על קיומו של ריבוי באלוהות.
ראיות מהתנ"ך לייחודה של דמות זו
העובדה שמלאך זה אינו מלאך רגיל עולה בבירור משלושה קטעים בתנ"ך. הראשון הוא פסוק 8 בישעיהו מב, שבו אומר אלוהים: "אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן…"
הכבוד הצפון בשמו המפורש, האישי, של אלוהים – יהוה – הוא משהו ששייך לאלוהים לבדו ואינו ניתן לאחר, לא לאדם ולא לאף יצור אחר.
הקטע השני הוא שמות כג 23-20 שבו נאמרים דברים מסוימים אודות מלאך ה'. לפי פסוק 20, מלאך זה הוא שילך לפני בני ישראל ויוביל אותם כשייצאו ממצרים. בפסוק 21 נאמר שיש להישמר מפניו ולשמוע בקולו ולא לעורר את מורת רוחו. זאת מפני שהוא לא יישא (יסלח) לפשע מרדנותם, "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ". המלאך נושא בקרבו את שמו האישי של אלוהים, לפיכך גם הוא נקרא יהוה. לאור ישעיהו מב 8: "אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן…", אם המלאך הזה אינו חלק מהאלוהות הרי שאין לו זכות לשאת שם זה. אם כן, יהוה "מספר אחת" אומר שגם המלאך הזה נושא את שם יהוה. בפסוק 22 מפורטות הברכות שיינתנו כגמול לצייתנות, ובפסוק 23 מכריזים שוב שזהו המלאך שילך לפני העם ויוציא אותו ממצרים. העובדה ששם אלוהים בקרבו, והעובדה שבכוחו של מלאך זה לסלוח או לא לסלוח על חטאים, מעידות בבירור שלא מדובר במלאך רגיל אלא באלוהים עצמו.
הקטע השלישי מצוי בהושע יב 5-3, ובו נאמר על יעקב "… וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים". כלומר, מלאך זה שאִתו הוא נאבק, מוצג כאן כאלוהים עצמו.
ט. בן אלוהים
ההתייחסות לבן האלוהים, שאותה ניתן למצוא בשני מקומות בתנ"ך, מהווה גם היא ראיה התומכת בקיומו של ריבוי באלוהות.
תהילים ב
המושג הזה מופיע במזמור ב בשני מקומות.
פסוק 7: "אֲסַפְּרָה, אֶל חֹק יְהוָה, אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה; אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ".
פסוק זה מצהיר שלאלוהים יש בן. מישהו מצווה להיות הבן הזה. פסוקים 8, 9 קובעים שבן זה נועד למשול בעולם.
בפסוקים 12-10 ניתנת לעולם כולו הוראה לציית לו. ואז נאמר בפסוק 12: "נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ, כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ; אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ".
העולם מצווה להישמע לבן. (בר = בן). הנשיקה הניתנת לו מסמלת מתן כבוד, הוקרה. ואז הוא מורה לכולם לחסות בו, שכן "… אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ". כל מי שחוסה בו יינצל על ידי אלוהים. מזמור ב מלמד בבירור שלאלוהים יש בן.
משלי ל 4
פסוק נוסף שמלמד זאת הוא משלי ל 4, שבו המחבר מציג שש שאלות. ארבע הראשונות הן שאלות רטוריות, שהתשובה עליהן ברורה:
"מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד?"
"מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו?"
"מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה?"
"מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ?"
התשובה לארבע שאלות אלה ידועה לכול: אלוהים. הן שואלות מי אחראי לבריאת העולם ולעיצובו. התשובה ללא ספק היא אלוהים בכל אחד מהמקרים. אלוהים הוא האחראי לכל ארבעת הדברים הללו.
ואז מוצגת השאלה החמישית:
"מַה שְּׁמוֹ?"
שמו של אלוהים לכל אורך התנ"ך הוא שם ההוויה, יהוה.
ואז מוצגת השאלה השישית:
"וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?"
זה החלק הקשה של הפסוק. הוא מלמד שלאלוהים יש בן, אבל בנקודה זו בהיסטוריה שמו עדיין לא התגלה. שמותיו השונים של המשיח נגלים מאוחר יותר בספרי הנביאים אשר נכתבו אחרי כתיבת ספר משלי.
י. המושג "אלוהים-אדם"
גם תפיסה זו מהווה ראיה לריבוי הקיים באלוהות. ניתן למצוא אותה במגוון דוגמאות.
בראשית ד 1
"וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה".
מפסוק זה עולה שחווה חשבה שהבן שזה עתה ילדה היה 'יהוה' עצמו. לכן אמרה "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה" ולכן קראה לבנה קין. הדבר מעיד על כך שהיא הבינה את בראשית ג 15 – את דברי אלוהים שבהם הבטיח בפעם הראשונה לאדם את המשיח, הגואל:
"וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב".
זוהי הנבואה הראשונה אודות המשיח, והיא הצביעה על כך שהמשיח ייוולד מ"זרע האישה". ניתן היה להבין ממנה בבירור שהמושיע יהיה אנושי. הוא ייוולד, הוא יהיה חלק מהאנושות, "זרע" האישה. חווה גם הבינה שכדי שהאדם הזה אכן ימלא את תפקיד הגואל ויהיה מסוגל להושיע אותה מחטאיה, עליו להיות גם אלוהי. כאשר ילדה את בנה הראשון היא חשבה שקין הוא ההתגשמות של בראשית ג 15, לכן אמרה: "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה". ההבנה התיאולוגית שלה הייתה נכונה לחלוטין; המשיח עמד להיות הן אלוהים והן אדם. הטעות שלה לא הייתה בהבנה התיאולוגית אלא ביישומה וייחוסה לנסיבות – היא חשבה שקין הוא שהגשים את הבטחתו של אלוהים מבראשית ג 15. ראוי לשים לב לעובדה שכבר בעת לידת בן האדם הראשון הייתה קיימת ההבנה שהמשיח יהיה הן אלוהים והן אדם. אם כן המושג הזה של אלוהים-אדם מופיע כבר בבראשית ד 1.
ישעיהו ט 6-5
חלקו הראשון של פסוק 5 מדבר על ילד יהודי שנולד לעולם היהודי:
"כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ…"
ילד עומד להיוולד בעם ישראל, וכאן מודגש הצד האנושי שלו. הוא יהיה אדם, הוא ייוולד. אבל בהמשך הפסוק ניתנים לו ארבעה שמות, ששלושה מהם ניתן לייחס אך ורק לאלוהים.
"וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר, אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם".
"פֶּלֶא יוֹעֵץ" – המילה "פלא / פלאי" היא אחת מהמילים שמשמשות בתנ"ך אך ורק בקשר לאלוהים. כך שהצירוף "פֶּלֶא יוֹעֵץ" מצביע על מישהו אלוהי. השם השני הנקשר לילד הוא "אֵל גִּבּוֹר" – תואר שברור מאליו ששייך לאלוהים ושמעיד על אלוהותו של הנושא אותו. השם השלישי הוא "אֲבִיעַד" שגם הוא מדגיש את אלוהותו של ילד זה, שכן אלוהים לבדו הוא אבי הנצח, השולט בנצח. שמו הרביעי הוא "שַׂר שָׁלוֹם". מבין ארבעת השמות, רק את השם הזה ניתן לייחס הן לאלוהים והן לאדם. תחילת הפסוק מדגישה את היותו אדם, המשכו מדגיש את אלוהותו, ושוב, מצטייר כאן המושג של אלוהים-אדם, דמות שהיא גם אלוהים וגם אדם בעת ובעונה אחת.
ירמיהו כג 6-5
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה, וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק; וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ׃ בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח; וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ יְהוָה צִדְקֵנוּ".
הדוגמה השלישית שממנה עולה התפיסה שהמושיע יהיה הן אלוהים והן אדם נמצאת בירמיהו כג 6-5. פסוק 5 מדבר על צאצא של דוד שיושב על כס דוד – כאן מודגש הצד האנושי שלו, היותו אדם. אבל בפסוק 6 שמו "יְהוָה צִדְקֵנוּ". האדם שבפסוק 5 יושב על כס דוד נושא בפסוק 6 את שמו המפורש של אלוהים, ושם זה מצביע על אלוהותו.
זכריה יג 7
"חֶרֶב, עוּרִי עַל רֹעִי וְעַל גֶּבֶר עֲמִיתִי, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת; הַךְ אֶת הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֹתִי יָדִי עַל הַצֹּעֲרִים".
המילה "עמיתי" מצביעה על מישהו שהוא "שווה לי". במילים אחרות, נאמר כאן: "עורי, חרב, על רועי ועל הגבר (יש כאן הדגשה של אנושיותו) שהוא עמיתי, שווה לי, נאום יהוה צבאות".
ה"גבר" הוא "עמית" לה', שווה לו, לפיכך חייב להיות אלוהים עצמו. כאן מודגשות האנושיות שלו (הוא נקרא רועה וגבר) והאלוהות שלו (הוא נקרא עמית לה').
יא. רוח הקודש
האזכורים הרבים של רוח הקודש בתנ"ך מצביעים גם הם על הריבוי הקיים באלוהות. רוח הקודש מופיעה לפעמים כאלוהים ולעתים כאחת הישויות שבאלוהות. דוגמה לכך מצויה בבראשית א 2, שם נאמר שרוח אלוהים היא המרחפת על פני המים, על פני החושך שעל פני תהום. מכאן שרוח הקודש הייתה מעורבת במעשה הבריאה, ומעשה הבריאה הוא פועל ידיו של אלוהים. בשמות לא 3 רוח הקודש נקראת "רוח אלוהים". לפי איוב כו 13 רוחו של אלוהים הייתה מעורבת בבריאת העולם. בתהילים נא 13 רוח אלוהים נקראת "רוח הקודש" ("וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי"). ממזמור קלט 7 ("אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ; וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח") ניתן ללמוד שרוח הקודש נמצאת בכל מקום ובישעיהו יא 2 רוח אלוהים נקראת "רוּחַ יְהוָה".
הריבוי שקיים באלוהות – לפי הברית החדשה
ניתן ללמוד גם מהברית החדשה על הריבוי הקיים באלוהות. הברית החדשה מכנה בשם "אלוהים" יותר מאישיות אחת. לדוגמה, האב נקרא אלוהים (יוחנן ו 27; גלטים א 1, 3). הבן נקרא אלוהים (יוחנן א 1; רומים ט 5; טיטוס ב 13; איגרת יוחנן הראשונה ה 20). גם רוח הקודש מכונה אלוהים במעשי השליחים ה 9-3, שם נאמר שמי שמשקר לרוח הקודש משקר לאלוהים, וכן באיגרת השנייה לקורינתים ג 17.
לסיכום, ניתן ללמוד מהנאמר לכל אורך כתבי הקודש שקיים ריבוי באלוהות; האלוהים "מורכב" מיותר מאישיות אחת.
2. ייחוד האל – אלוהים אחד
התחום השני שיש לדון בו בהקשרנו הוא ייחוד האל – האחדות השוררת בין שלוש הישויות, שלושה שהם אלוהים אחד. כתבי הקודש מלמדים על הריבוי שבאלוהות אבל הם אף פעם לא מציגים ריבוי זה כפוליתיאיזם, כקיומם של מספר אלים. אלוהים הוא אחד, והריבוי הזה מתקיים באלוהים האחד.
אלוהים אחד – לפי התנ"ך
איזה ראיות קיימות לכך שאלוהים הוא אחד כשבו בזמן קיים בו ריבוי משולש פנים? בתנ"ך קיימות לכך חמש עדויות ספציפיות.
א. באותו צלם ובאותה דמות
"…נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ…" (בראשית א 26).
פסוק זה צוטט כבר לעיל כתומך בתפיסה שלפיה קיים ריבוי באלוהות. בה בעת הוא גם מצביע על האחדות, על כך שהאלוהים הוא אחד, מפני שלדובר בו ולמי שהדברים נאמרים אליו, יש אותו צלם ואותה דמות: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". צורת הרבים (שלנו) מדגישה את הריבוי. העובדה שהדובר ומי שהוא מדבר אליו הם בעלי אותו צלם ואותה דמות מדגישה את האחדות השוררת ביניהם, את העובדה שהם אחד.
ב. השימוש בפעלים בצורת יחיד עם שמות עצם בצורת רבים
ראיה נוספת לכך שאלוהים מוצג בתנ"ך כאלוהים אחד (שקיים בו ריבוי) היא העובדה שלמרות שהמילה "אלוהים" היא בצורת רבים, כמעט תמיד הפעלים הנלווים אליה מופיעים בצורת גוף יחיד, תופעה המנוגדת לכללי הדקדוק הדורשים התאמה בין הפועל והשם, הן במין והן במספר.
כשמשתמשים בשם "אלוהים" לציון האלוהים האמתי, מאחר שזהו שם ברבים, לפעמים הפעלים הנלווים אליו הם בצורת רבים לפי כללי הדקדוק העברי, והובאו לכך לעיל כמה דוגמאות כראיה לריבוי הקיים באלוהות.
אבל העובדה שברוב רובם של המקרים נעשה שימוש בפעלים בצורת יחיד ל"אלוהים" מדגישה קיומו של ריבוי. דוגמה לכך נמצאת בבראשית א 1: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". אלוהים – בצורת רבים, ברא – בצורת יחיד. אין התאמה מספרית עם הנושא / שם העצם, דבר החורג מהכלל הדקדוקי.
חריגה זו מכללי הדקדוק הרגילים, המופיעה ברוב המקרים שבהם משמשת המילה "אלוהים" בהוראת אלוהי האמת, גם היא מצביעה שמדובר באלוהים אחד.
ג. השימוש בצורות יחיד ורבים גם יחד
תופעה נוספת שמהווה עדות לייחוד האל בתנ"ך היא השימוש ב"אל אלוהים" – "אל" בצורת יחיד, "אלוהים" ברבים, אך שתיהן מופיעות יחד בפסוק אחד כשמדובר באותו אלוהים. אחת הדוגמאות לכך מצויה בבראשית לג 20:
"וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
"אל" ביחיד, "אלוהי" – אלוהים בסמיכות. ניתן לנסח זאת כך: "אל, האלוהים של ישראל". יש כאן הדגשה שה' אלוהים הוא אלוהים אחד.
דוגמה נוספת מופיעה ביהושע כב 22:
"אֵל אֱלֹהִים יְהוָה אֵל אֱלֹהִים יְהוָה הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע; אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּיהוָה, אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה".
גם כאן מופיעות זו לצד זו הצורות "אל" ו"אלוהים", ביחיד וברבים, ולצדן שמו המפורש, "יהוה". בצירוף "אל אלוהים" ניתן לראות הן את הריבוי והן את הייחוד שבאותו אלוהים.
ד. השימוש ב"אחד" מורכב
הראיה הבאה לכך שאלוהים, עם הריבוי שבו, הוא אלוהים אחד, שאובה מקריאת "שמע", דברים ו 4:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל; יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד".
פסוק זה,יותר מכל פסוק אחר, מדגיש את רעיון הייחוד – שקיים רק אלוהים אחד. יהודים רבים מצטטים פסוק זה בניסיון להפריך את התפיסה שלפיה קיים ריבוי באלוהות. אבל, אם בוחנים אותו היטב, ניתן לראות בבירור שאין הוא מלמד על אחדות אבסולוטית (אחדות פשוטה, מוחלטת) אלא על אחדות / שלמות מורכבת. דברים ו 4 אינו מהווה ראיה כנגד הריבוי שבאלוהות אלא להפך, דווקא תומך במושג זה. כשנאמר בו "יְהוָה אֱלֹהֵינוּ", "אלוהינו" היא "אלוהים" בצורת רבים. אבל מילת המפתח שיש להתמקד בה היא המילה "אחד".
אחד
השוואה לשימוש שנעשה במילה "אחד" במקומות אחרים בתנ"ך מצביעה בבירור על אחד מורכב ולא אחד אבסולוטי. לדוגמה, בבראשית א 5 נאמר:
"וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד".
השילוב של ערב ובוקר יצר שלמות של משהו אחד – יום אחד.
פסוק מפתח אחר הוא בראשית ב 24:
"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
נאמר כאן שגבר ואישה שמתאחדים בברית הנישואין נהיים "בשר אחד". שני אנשים, גבר ואישה, דבקים זה בזה בנישואין, והשניים נהיים "אחד". כמובן שהם אינם הופכים ל"אחד" אבסולוטי שכן הם ממשיכים להיות בני אדם נפרדים. יחד עם זאת קיימת כאן אחדות מורכבת.
דוגמה נוספת לקוחה מעזרא ג 1, שם נאמר על בני ישראל "וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם". בירושלים נאספו אנשים רבים אך רואים אותם כ"איש אחד", כשברור שה"אחד" הזה מורכב מצירוף של פרטים רבים.
דוגמה נוספת מצויה ביחזקאל לז 19-15. ה' מורה ליחזקאל לקחת שני מקלות ולקרב / לחבר אותם כך שיהפכו למקל אחד: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (פסוק 17).
דוגמאות אלה לשימוש במילה "אחד" בתנ"ך מצביעות על משמעותה גם בדברים ו 4 – אחדות / שלמות מורכבת.
יחיד
משמעותה של המילה "יחיד" היא אחדות / שלמות אבסולוטית. היא מופיעה בבראשית כב 2, שם היא מדגישה שיצחק הוא בנו היחיד והמיוחד של אברהם ("אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ"). לפיכך, אילו רצה משה להדגיש את אחדותו המוחלטת של אלוהים, הוא היה משתמש במונח "יחיד". אבל הוא לא השתמש בה בדברים ו 4 אלא נאמר שם "אלוהים אחד", לפיכך פסוק זה תומך בתפיסה שלפיה קיים ריבוי באלוהות, ובו בזמן הוא מלמד שהריבוי הזה שבאלוהים האחד יוצר שלמות ואחדות.
ה. הכרזה על יהוה שהוא אחד
"וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
בזכריה יד 9 מוכרז שיהוה יהיה "אחד".
אלוהים אחד – לפי הברית החדשה
הברית החדשה מלמדת אודות אחדות האלוהים באפסים ד 6-4; האיגרת הראשונה לטימותיאוס ב 5; יעקב ב 19.
3. הריבוי משולש הפנים שבאלוהות
עד כה הראינו שכתבי הקודש מלמדים שקיים ריבוי באלוהות, ושהריבוי הזה יוצר שלמות או אחדות אחת, אלוהים אחד. כעת יש להראות שהריבוי הזה מורכב משלוש "דמויות", לא יותר משלוש ולא פחות משלוש.
השילוש האלוהי בתנ"ך
התנ"ך מתייחס רק לשלוש דמויות/ישויות כאל אלוהים, ואנחנו לא רואים בו אף פעם יותר משלוש ישויות ביחד.
ישעיהו מב 1
"הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי; נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא".
שים לב לשלוש הדמויות המופיעות בפסוק זה. הראשונה היא הדובר, המופיע כאן בהתנסחות בגוף ראשון יחיד. השנייה היא עבדו של הדובר, עבד ה'. השלישית היא רוח אלוהים. מופיעות כאן שלוש דמויות, רק שלוש ולא יותר משלוש.
ישעיהו סא 1
"רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי; יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ".
נזכרות כאן רק שלוש דמויות: אדוני יהוה, רוח ה', והדובר, המדבר בגוף ראשון יחיד. שוב, יש כאן שלוש דמויות, לא יותר.
ישעיהו סג 14-7
דוגמה שלישית מהתנ"ך לקיומן של שלוש הדמויות שבאלוהות נמצאת בהקשר של ישעיהו סג 14-7, קטע שמסכם את יציאת מצרים. נזכרות כאן שלוש דמויות, ולא יותר. למשל, בפסוק 7 נזכרת אחת מהן:
"חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהוָה, כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְהוָה; וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו".
פסוק 7 מתייחס ליהוה. במקרה זה, יהוה הוא אלוהים האב.
דמות שנייה נזכרת בפסוק 9:
"בְּכָל צָרָתָם לֹא (לוֹ) צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם; וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם".
כאן נזכר "מלאך פניו". הוא זהה למלאך יהוה ונושא את שם ה' עצמו. שים לב לנאמר פה, שהמלאך הזה הוא שהיה האחראי להצלתם ולגאולתם.
הדמות השלישית היא רוח הקודש, הנזכרת שלוש פעמים:
"10 וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ… 11 …אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ… 14 כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד, רוּחַ יְהוָה תְּנִיחֶנּוּ…".
בקטע זה נזכרות בבירור שלוש דמויות.
ישעיהו מח 16-12
עדות נוספת מהתנ"ך לקיום הריבוי משולש הפנים באלוהות נמצאת בהקשר של ישעיהו מח 16-12.
"שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי; אֲנִי הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן, אַף אֲנִי אַחֲרוֹן׃ אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם; קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו׃ הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשֲׁמָעוּ, מִי בָהֶם הִגִּיד אֶת אֵלֶּה; יְהוָה אֲהֵבוֹ, יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ…" (פסוקים 14-12).
ברור שאלוהים עצמו הוא הדובר כאן שכן הדובר מתייחס אל עצמו כאל מי שאחראי לבריאת השמים והארץ. ואז נאמר בפסוק 16:
"קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ זֹאת, לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי; וְעַתָּה, אֲדֹנָי יְהוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ".
שים לב לשלוש הדמויות המופיעות כאל: הדובר, הרוח ואדוני יהוה. בפסוק 16 הדובר הוא בורא השמים והארץ, והוא מתייחס לעצמו בכינויי הגוף "אני" ו"אליי". הוא מבדיל בינו ובין שתי הדמויות האחרות – אדני יהוה ורוח אלוהים. זהו הקטע התנ"כי שמעיד בצורה הברורה ביותר על קיום האחדות משולשת הפנים שבאלוהות.
בתנ"ך רק שלוש דמויות נקראות אלוהים ומוצגות כאלוהיות.
הריבוי משולש הפנים שבאלוהות בברית החדשה
שלושה קווי ראיות מופיעים בברית החדשה כתמיכה לקיום המשולש האלוהי.
א. רק שלוש דמויות נקראות אלוהים
מתי ג 17-16
"יֵשׁוּעַ נִטְבַּל וְעָלָה מִיָּד מִן הַמַּיִם. אוֹתָהּ עֵת נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהוּא רָאָה אֶת רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וּבָאָה עָלָיו. וְהִנֵּה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר: 'זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר בּוֹ חָפַצְתִּי.'"
בהקשר זה, של טבילת ישוע, ניתן למצוא רק שלוש מהישויות האלוהיות. הבן הוא ישוע, רוח הקודש נגלית כשהיא יורדת בצורת יונה, והאב נוכח בבת קול היורדת מן השמים ואומרת: "זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר בּוֹ חָפַצְתִּי".
מתי כח 19
"עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ".
נזכרות כאן שלוש ישויות, לא יותר ולא פחות. הן מכונות "הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ". שים לב לסתירה לכאורה מבחינה דקדוקית. המצווה כאן היא ללכת ולהטביל אותם "לשם" – ביחיד. לא נאמר "בשמות האב והבן ורוח הקודש", ניסוח שהיה נכון יותר מבחינה דקדוקית. המילה "שם" מופיעה ביחיד, מה שמדגיש את השלמות והאחדות של האלוהות. אבל שם אחד זה שייך גם לאב, גם לבן וגם לרוח הקודש, מה שמדגיש את הריבוי.
יוחנן יד 17-16
"וַאֲנִי אֲבַקֵּשׁ מֵהָאָב וְיִתֵּן לָכֶם מְנַחֵם אַחֵר שֶׁיִּהְיֶה עִמָּכֶם לְעוֹלָם: אֶת רוּחַ הָאֱמֶת אֲשֶׁר הָעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ, אַף אֵינוֹ מַכִּיר אוֹתָהּ. אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתָהּ, כִּי הִיא שׁוֹכֶנֶת עִמָּכֶם וְתִהְיֶה בָּכֶם".
שים לב שגם כאן נזכרות שלוש דמויות. אחת מהן היא ישוע, הדובר ("ואני…). השנייה היא "האב", שממנו ישוע יבקש, והשלישית היא "רוח האמת" שעומדת להישלח אל התלמידים.
האיגרת הראשונה לקורינתים יב 6-4
"אָמְנָם יֵשׁ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, אֲבָל הָרוּחַ הִיא אוֹתָהּ רוּחַ; יֵשׁ תַּפְקִידִים שׁוֹנִים, אַךְ אוֹתוֹ אָדוֹן; וְיֵשׁ פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת, אַךְ אוֹתוֹ אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל הַכֹּל בַּכֹּל".
גם כאן נזכרות שלוש דמויות. פסוק 4 מזכיר את ה"רוח", כלומר את רוח הקודש. פסוק 5 מזכיר את ה"אדון", שהוא בן האלוהים. פסוק 6 מזכיר את אלוהים, שבמקרה זה הוא אלוהים האב.
האיגרת השנייה לקורינתים יג 14
"חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְאַהֲבַת הָאֱלֹהִים וְהִתְחַבְּרוּת בְּרוּח הַקֹּדֶשׁ עִם כֻּלְּכֶם!"
שים לב לשלוש הדמויות המופיעות כאן: "חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ [הבן] וְאַהֲבַת הָאֱלֹהִים [האב] וְהִתְחַבְּרוּת בְּרוּח הַקֹּדֶשׁ [הרוח] עִם כֻּלְּכֶם!" שוב, נזכרות שלוש דמויות, ולא יותר משלוש.
איגרת פטרוס הראשונה א 2
"עַל־פִּי יְדִיעָתוֹ מִקֶּדֶם שֶׁל אֱלֹהִים הָאָב, בְּקִדּוּשׁ הָרוּחַ, אֶל צִיּוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְהַזָּיַת דָּמוֹ: חֶסֶד וְשָׁלוֹם יִשְׁפְּעוּ עֲלֵיכֶם לְמַכְבִּיר".
בדוגמה אחרונה זו של אזכורי המשולש האלוהי בברית החדשה, ניתן לראות שלוש דמויות אלוהיות: "אלוהים האב", שהוא בעל "ידיעה מקדם"; "הרוח", האחראית על "קידוש"; ו"ישוע המשיח", בן האלוהים, האחראי על "הזיית דמו" למען חטאי העולם.
ברור מן המובאות האלה שרק שלוש דמויות נקראו אי פעם "אלוהים", ולא יותר משלוש דמויות מופיעות בכתבי הקודש ביחד.
סיכום:
בהמשך ובהתאם למה שהתנ"ך מלמד, הברית החדשה מכירה בבירור בכך שקיימות באלוהות שלוש ישויות. אבל, בעוד שהתנ"ך לימד בבירור שהאלוהים הוא שלמות ואחדות המורכבת משלוש הוויות, הוא לא נקב בשמן, מה שנעשה רק לאור ההתגלות שבברית החדשה. הדמות הראשונה נקראת אלוהים האב. הדמות השנייה נקראת אלוהים הבן, בן האלוהים. בהתאם לתנ"ך, הוא נשלח על ידי אלוהים כדי להיות המשיח, אבל הפעם כאדם, במקום כמלאך (מלאך ה'). יתרה מכך, הוא נשלח לכאן למטרה מסוימת: למות עבור חטאינו. אלוהים הפך להיות אדם והתגלם בבשר כדי לספק לנו כפרה. הדמות השלישית נקראת אלוהים רוח הקודש. לכל אורך הברית החדשה, רוח הקודש קשורה לפועליה של הדמות השנייה שבאלוהות (בן האלוהים, המשיח), בהתאם למה שנאמר בתנ"ך.
ב. רק לשלוש דמויות מיוחסות תכונות שמאפיינות את אלוהים
קיימות ארבע תכונות אלוהיות ייחודיות שמיוחסות לשלוש דמויות בלבד.
1. נצחיות
רק על שלוש דמויות נאמר שהן בעלות תכונה זו – שלוש ישויות בלבד היו קיימות תמיד וימשיכו להתקיים תמיד.
תכונת הנצחיות מיוחסת לאלוהים האב בתהילים צ 2, פסוק שמתאר את אלוהים כמי שקיים "מֵעוֹלָם עַד־עוֹלָם":
"בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל; וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם, אַתָּה אֵל".
מיכה ה 1 מייחס תכונה זו לבן האלוהים, כמצוטט במתי ב 6-5.
"וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא, לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל; וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם".
אמנם בהתייחסות לאנושיות שלו נאמר כאן שהוא יבוא כאדם (דבר אלוהים שלבש בשר) וייוולד בבית לחם, אך פסוק זה גם אומר, בהתייחסות לאלוהות שלו, ש"מוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם". קיומו מנצח נצחים מודגש כאן.
ניתן ללמוד על האינסופיות או הנצחיות של הבן גם מיוחנן א 1:
"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר".
לפי פסוק זה, בן האלוהים היה קיים מבראשית, "עם האלוהים", עם אלוהים האב. במילים אחרות, משך קיומו של אלוהים זהה למשך קיומו של הבן. אלוהים האב היה קיים מנצח נצחים, מכאן שגם הבן קיים מנצח נצחים. פסוק זה מפריך את טענתן של כתות שונות המלמדות שהבן נברא על ידי אלוהים האב.
ניתן ללמוד על הנצחיות של הבן גם מיוחנן פרק א 15 ומפרק ח 58.
גם לרוח הקודש מיוחסת נצחיות, כאמור בפסוק הבא (עברים ט 14):
"עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלֹהִים בְּרוּחַ עוֹלָמִים וּבְלֹא מוּם – יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים חַיִּים".
2. כל יכול, כוח וגבורה בלתי מוגבלים
תכונה זו של כוח ושל יכולות בלתי מוגבלות מיוחסת רק לשלוש דמויות בכתבי הקודש. אלוהים האב מוצג כך באיגרת פטרוס הראשונה א 5, בן האלוהים מוצג כך באיגרת אל העברים א 3, רוח הקודש – ברומים טו 19.
3. יודע הכול, בעל ידע בלתי מוגבל
אלוהים האב מוצג כבעל תכונה זו בירמיהו יז 10. בן האלוהים, ישוע, מתואר כך ביוחנן טז 30, כא 17; התגלות ב 23. רוח הקודש מוצגת כך באיגרת הראשונה לקורינתים ב 11-10.
4. נוכח בכל מקום
אלוהים האב מוצג כך בירמיהו כג 24. הבן מתואר כך במתי יח 20 וגם בפרק כח 20. רוח הקודש מתוארת כך בתהילים קלט 10-7.
סיכום:
עדות לריבוי משולש הפנים הקיים באלוהות עולה מהעובדה ששלוש דמויות הן בעלות התכונות המייחדות את אלוהים: נצחיות, כוח בלתי מוגבל, ידע בלתי מוגבל ונוכחות בכל מקום.
ג. רק שלוש דמויות יודעות את פעלי האלוהים
רק שלוש דמויות פועלות כמו אלוהים או עושות את פעלי האלוהים. קיימות לכך שלוש דוגמאות.
1. מעשה הבריאה – בריאת היקום
הנקודה המרכזית של התנ"ך והבריה"ח כאחד היא שאלוהים הוא בורא היקום. בריאת היקום היא פועל ידיו בלבד, ובכל זאת בכתבי הקודש מיוחסת האחריות לבריאה לשלוש דמויות נבדלות. האב אחראי לבריאת העולם בתהילים קב 26. הבן אחראי לבריאת העולם ביוחנן א 3 וקולוסים א 16. רוח הקודש אחראית לבריאת העולם בבראשית א 2; איוב כו 13; תהילים קד 30.
2. מעשה הבריאה – בריאת האדם
גם נושא זה הוא מרכזי ביותר בתנ"ך ובבריה"ח – אלוהים ברא את האדם בצלמו. גם כאן הכתובים מלמדים ששלוש דמויות נבדלות בראו את האדם. האב – לפי בראשית ב 7. הבן – לפי קולוסים א 16. רוח הקודש – לפי איוב לג 4. גם כאן אנו רואים שלוש דמויות שמיוחס להן מעשה בריאה שייחודי לאלוהים לבדו.
3. השראה אלוהית
כתבי הקודש מדגישים שאלוהים הוא שאחראי על פעולת ההשראה, הוא זה שנותן את השראתו, הוא זה שנגלה לפנינו. אבל שוב, שלוש דמויות נבדלות מוצגות כאחראיות לכך. רוח אלוהים האב – לפי האיגרת השנייה לטימותיאוס ג 16, אלוהים הבן – לפי איגרת פטרוס הראשונה א 11-10, רוח הקודש – לפי איגרת פטרוס השנייה א 21. גם זו היא פעולה של אלוהים, ובכל זאת, שלוש דמויות אחראיות לה.
מסקנה
כתבי הקודש מלמדים בנוגע לאלוהים שלוש נקודות מרכזיות:
ראשית, עולה מהם שקיים באלוהות ריבוי ישויות.
שנית – שאלוהים הוא שלם ואחד: לא מדובר בריבוי אלים (פוליתיאיזם). קיים רק אלוהים אחד.
שלישית – שלושה שהם אחד, המשולש האלוהי. ריבוי ההוויות שבאלוהים האחד מוגבל לשלוש ישויות: האב, הבן ורוח הקודש. לא יותר ולא פחות מכך.