"לִבְשׁוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים לְמַעַן תּוּכְלוּ לַעֲמֹד נֶגֶד נִכְלֵי הַשָֹטָן; כִּי לֹא עִם בָּשָׂר־וָדָם מִלְחָמָה לָנוּ, אֶלָּא עִם רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, עִם מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה, עִם כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם"אפסים ו 12-11
"לִבְשׁוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים לְמַעַן תּוּכְלוּ לַעֲמֹד נֶגֶד נִכְלֵי הַשָֹטָן; כִּי לֹא עִם בָּשָׂר־וָדָם מִלְחָמָה לָנוּ, אֶלָּא עִם רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, עִם מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה, עִם כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם"אפסים ו 12-11
השטן: סקירה שיטתית של דמותו לפי כתבי הקודש
(תורת השטן / Satanology)
הקדמה
שיעור זה עוסק בשטן, מלאך החושך. הכוונה היא ללמוד על אודותיו בפרוטרוט כדי להפריך השקפות שגויות שרווחות לגביו. מחקר זה יחולק לעשרה חלקים.
שלוש השקפות שגויות רווחות לגבי השטן. הראשונה היא שהשטן אינו ישות בעלת אישיות וכי מדובר רק ברוע כעיקרון, שאיתו הכול נאלצים להיאבק. תפיסה שגויה שנייה היא שהשטן הוא הגורם הישיר לכל חטא, בכל אדם, כך שכאשר חוטאים, תמיד מאשימים את השטן. השלישית היא שהשטן או אחד משדיו אחראים לכל מחלה פיזית או הפרעה נפשית.
1. קיומו של השטן
כתבי הקודש מלמדים בבירור שהשטן קיים. ניתן לראות זאת בשלוש דרכים. ראשית, השטן נזכר בשבעה מספרי התנ"ך: בראשית, דברי הימים א', איוב, תהילים, ישעיהו, יחזקאל וזכריה. שנית, הוא מוזכר ב-19 מתוך 27 ספרי הברית החדשה: מתי, מרקוס, לוקס, יוחנן, מעשי השליחים, רומים, שתי האיגרות אל הקורינתים, אפסים, שתי האיגרות לתסלוניקים, שתי האיגרות לטימותיאוס, אל העברים, יעקב, איגרת פטרוס הראשונה, איגרת יוחנן הראשונה, יהודה וספר ההתגלות. השטן אמנם לא נזכר בכל אחד מספרי הברית החדשה אך הוא מוזכר על ידי כל אחד ממחברי הברית החדשה. שלישית, המשיח עצמו דיבר על קיומו של השטן. זוהי עובדה חשובה. השטן מוזכר בארבע הבשורות 29 פעמים, שמתוכן הוא מוזכר על ידי המשיח ב-25 פסוקים. להלן פסוקים לדוגמה מכל בשורה, שמהם ניתן ללמוד מדברי ישוע על קיומו של השטן: מתי ד 10; מרקוס ג 26; לוקס יג 16; יוחנן יב 31.
אם כן, כתבי הקודש מלמדים בבירור שהשטן קיים. הוא אינו דמות דמיונית או איזו האצלה אנרגטית-רוחנית (emanation). הוא יותר מרק רוע כעיקרון. השטן הוא ישות ממשית שהן התנ"ך והן הברית החדשה מלמדים על קיומו. הוא אינו נזכר בכתבי הקודש אך ורק בספרות מהסוג האפוקליפטי או בחזונות שגדושים בסמלים רבים (דוגמת ספר ההתגלות), אלא נזכר גם בספרי נבואה ובספרים היסטוריים. ניתן ללמוד בבירור מכתבי הקודש שהשטן קיים.
2. מוצאו של השטן
הקטע המקראי הראשי שמדבר על מוצאו של השטן הוא יחזקאל כח 15-11:
"11 וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. 12 בֶּן אָדָם, שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר; וְאָמַרְתָּ לּוֹ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית, מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. 13 בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר, נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב; מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. 14 אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח, הַסּוֹכֵךְ; וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ, בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. 15 תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ, מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ, עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ".
קטע זה מצביע על ארבעה דברים בנוגע למוצאו (או, ראשיתו) של השטן. ראשית, נאמר שכאשר השטן נברא, הוא "חתם את התכנית", כלומר מילא והשלים את "התכנית" בשני תחומים: חכמה ויופי (פס' 12-11). יחזקאל מתאר תמונה לפיה, כשהחל אלוהים במלאכת הבריאה, הוא בחר להגביל את עצמו לתכנית או לתבנית מסוימת שהוא לא רצה לחרוג מהן.. כשנבראו בעלי החיים, הם מילאו חלק מסוים מהתבנית או התכנית הזו; כשהאדם נברא, הוא מילא חלק נוסף מהתכנית הזו; המלאכים מילאו חלק נוסף. אבל כשאלוהים ברא את הפרט המסוים הזה, הוא "חתם את התכנית"; כלומר, מילא והשלים לגמרי את התבנית שתכנן בתחומי החכמה והיופי. משמעות הדבר היא שמבין כל היצורים שנבראו, השטן הרבה יותר חכם ויפה. כל דיוקנאות השטן שצוירו לאורך דורות רבים ומציגים אותו כבעל מראה מכוער, קודר ומבעית פשוט אינם נכונים, שכן ההיפך הוא הנכון. מבין כל היצורים הברואים, השטן נחשב לחכם וליפה ביותר.
הדבר השני בנוגע למוצאו או ראשיתו של השטן הוא, שהשטן הוא ישות שנבראה (פס' 13). הוא לא היה קיים מנצח נצחים. השטן אינו רק איזשהו "עיקרון רוע נצחי" שהיה קיים תמיד לצד "עיקרון הטוב הנצחי". הוא ישות של ממש שנבראה בידי אלוהים. "כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ… מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ": בעת בריאתו, שני דברים היו נכונים לגביו. ראשית, "כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ" (פס' 13). הוא היה מכוסה אבנים יקרות, מה שהפך אותו ל"הֵילֵל בן שחר" הזוהר והמבריק.[1]
שנית, "מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ". כלומר, הוא הופקד על דברים אלה שהיו קשורים לעבודת אלוהים ("נקביך" – כנראה חלילים). כשהשטן נברא, הוא כיהן בתור מי שעמד בראש עבודת האלוהים השמימית לפני אלוהים, שישב על כס מלכותו. השטן מתואר כמי שהיה הכוהן שהנחה את עבודת האלוהים בשמים.
הדבר השלישי הוא שהשטן נברא ככרוב (פס' 14). קיימים שלושה מעמדות של יצורים שמימיים. הנמוך ביותר הוא מעמד המלאכים, שבראשם עומד מיכאל שר המלאכים. מעל למלאכים נמצאים השרפים, ומעל לשרפים – הכרובים. כאשר השטן נברא, הוא לא היה מלאך מדרגה נמוכה, גם לא שרף מהדרגה האמצעית, אלא כרוב. הוא השתייך למעמד הגבוה ביותר. יתרה מכך, בפסוק 14 נאמר שהוא היה "כְּרוּב מִמְשַׁח" (כרוב שנמשח). תחילה, משנברא, הוא היה כרוב שווה לכל יתר הכרובים. אבל בנקודה מסוימת בנצח בחר אלוהים בכרוב מסוים זה ומשח אותו, בהעניקו לו בכך סמכות על הכרובים האחרים. כשם שמיכאל הוא שר המלאכים, כלומר המלאך בעל הסמכות על המלאכים האחרים, כך משנמשח, הפך השטן להיות "שר הכרובים" – בעל הסמכות על פני הכרובים האחרים.
הדבר הרביעי שנאמר לגבי מוצאו של השטן הוא: "תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ, מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ" (פס' 15). הוא היה "תמים" (שלם, מושלם) בזמן בריאתו. אלוהים ברא אותו ללא כל פגם. הוא היה כל כך מושלם עד שניתנה לו יכולת מיוחדת – הכוח לבחור בהיפך, בדבר המנוגד; היכולת לבחור באופן או במשהו שמנוגד לטבעו. לאלוהים אין יכולת זו ולכן אלוהים אינו מסוגל לחטוא; הוא אינו פועל בניגוד לטבעו האלוהי. לשטן ניתן הכוח לבחור בניגוד לטבעו. הוא היה קדוש ומושלם, אבל היה ביכולתו להחליט ולבחור בחירה לא מושלמת ולא קדושה.
לסיכום: ניתן לסכם בחמש נקודות את מה שלמדנו עד עכשיו על מוצאו של השטן. ראשית, השטן הוא יצור נברא, לפיכך הוא לא היה קיים מאז ומתמיד. שנית, הוא נברא "תמים" (מושלם), ללא כל פגם. שלישית, הוא נברא ככרוב, מהמעמד הגבוה ביותר של הישויות השמיימיות. רביעית, הוא "חוֹתֵם תָּכְנִית, מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי". הוא השלים וחתם את התכנית של אלוהים בתחומי החכמה והיופי, כלומר היה החכם והיפה ביותר מבין כל יצירי כפיו של אלוהים. חמישית, הוא היה "כרוב ממשח", כלומר בעל הכוח והסמכות העליונים מבין כל היצורים הברואים.
3. נפילת השטן ממרומים
נפילתו מתוארת בארבעה קטעים מהכתובים.
א. החוטא הראשון: השטן
באיגרת יוחנן הראשונה ג 8 יוחנן קובע שהשטן הוא "חוֹטֵא מֵרֵאשִׁית". החוטא הראשון היה השטן.
ב. החטא הראשון: גאווה
באיגרת הראשונה לטימותיאוס ג 6, ברשימה שבה מונה שאול סדרת כישורים שנדרשים מכל מי שרוצה להיות זקן קהילה, שאול אומר: "… וְאַל יְהֵא צָעִיר בָּאֱמוּנָה, פֶּן יִתְיַהֵר וְיִפֹּל בְּדִין הַשָֹטָן". אין להציב מאמין חדש בעמדת סמכות בקהילה המקומית מפני שכל מאמין חדש, מעצם היותו מאמין חדש, אינו בוגר רוחנית. אם יוצב בעמדת מנהיגות לפני שהוא מוכן לכך רוחנית, הוא עלול להתמלא גאווה, מה שעלול לגרום לו ליפול לתוך אותו חטא שגרם למפלת השטן ולהרשעתו בדין. החטא הראשון, אם כן, היה חטא הגאווה, והחוטא הראשון היה השטן.
ג. השלכת השטן מהשמים: תוצאות החטא
"15 תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ, מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ, עַד נִמְצָא עַוְלָתָה, בָּךְ. 16 בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ, מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא; וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ, מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ. 17 גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ, שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ; עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ, לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ, לְרַאֲוָה בָךְ .18 מֵרֹב עֲוֹנֶיךָ, בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ, חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ; וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ, הִיא אֲכָלַתְךָ, וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ, לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ. 19 כָּל יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים, שָׁמְמוּ עָלֶיךָ; בַּלָּהוֹת הָיִיתָ, וְאֵינְךָ עַד עוֹלָם" (יחזקאל כח 19-15).
בקטע זה יחזקאל מספק אי אלו פרטים בקשר למפלת השטן. פסוק 15 הוא הפסוק שמסביר בבהירות הגדולה ביותר בכתבי הקודש את מקור החטא: "נמצאה בך (בשטן) עוולה". איכשהו, נמצאה עוולה בישות מושלמת וקדושה. ממה הורכבה עוולה זו? פסוק 16 מסביר: "וַתֶּחֱטָא". איך הוא חטא? "בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ, מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא". התמונה היא שכשנמצאה עוולה בשטן, הוא הלך ממלאך למלאך (כמו רוכל שהולך הנה והנה כדי לסחור) וניסה להבטיח לעצמו את נאמנותם בכך שהכפיש את שמו של אלוהים (הלך רכיל, הוציא את דיבתו רעה). שליש מהמון המלאכים השתכנעו והצטרפו לשטן, אבל שני שליש לא נהו אחריו. החטא הספציפי שבוצע פה היה ללכת ממלאך למלאך ולהשמיץ את אלוהים. חטא הגאווה שלו היה המקור לחטא זה שהוא ביצע בפועל; וחטא השמצת האלוהים הוביל בתורו ל"חמס" (אלימות, עושק, עוולה); השטן גרם ל"חמס" בשמים כשעמד בראש מרד.
מכיוון שהשטן חטא בשתי הדרכים האלו, הוא הושלך משני המקומות שבהם שכן לראשונה, לפי פסוק 16. תחילה, "וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים"; הוא חדל להיות השומר של כס האלוהים וחדל להיות הכוהן הגדול בשמים שעמד בראש עבודת האלוהים. שנית, "וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ, מִתּוֹךְ אַבְנֵי-אֵשׁ"; הוא חדל לשלוט בארץ המקורית, שהייתה מכוסה בראשית, בעת בריאתה, באבנים יקרות אלה.
העוולה שנמצאה בשטן נבעה מהקלקול הפנימי של טבעו. ראשית, הטבע התמים (השלם, המושלם) והקדוש הושחת. שנית, השחתה זו הובילה למעשה חטא, שהיה מורכב משני דברים: הליכה ממלאך למלאך והשמצת אלוהים, וגרימת חמס (אלימות) בשמים בכך שהוא עמד בראש מרד. הסיבה השורשית הייתה גאווה. הגאווה היא שהובילה לעוולה שבשטן, לרשעות שלו, שהובילה לחטא שהוא עשה בפועל. היופי המושלם שלו עורר בו גאווה, גבהות לב, וגאוותו על יפעתו (הדרו הזורח) השחיתה את חכמתו ("גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ, שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל-יִפְעָתֶךָ"). משחדל להיות מסוגל לחשוב בצורה ראויה וישרה הוא התחיל להגות באופן פסול ביופיו, בחכמתו, בכוחו ובסמכותו. במקום להמשיך להיכנע בענווה לאלוהים שנתן לו את כל הדברים האלה, הוא התמלא בגאווה. הוא עדיין החכם ביותר מבין כל היצורים הברואים, אבל החכמה הזו הושחתה; ומאחר שגאווה הובילה לחכמה שהושחתה, נמצאה בו עוולה (פס' 15). הוא פיתח טבע חוטא שהוביל למעשי החטא שלו.
יחזקאל מסיים את דיונו במשפט הסופי שעתיד לבוא על השטן (פס' 19-18).
ד. המשפט הסופי של השטן
הקטע הרביעי שעוסק בנפילת השטן הוא ישעיהו יד 14-12:
"12 אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.13 וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.13 אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן".
פסוק 12 מסכם את מפלתו. בחלק מהתרגומים מופיע השם לוציפר, ונדון בו בהמשך בסעיף V. השטן נקרא כאן "הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר",[2] שבנקודה מסוימת נפל משמים.
פסוקים 14-13 מספקים את הסיבה לנפילתו מהשמים: חמשת הדברים שהוא אמר בלבבו שרצונו להשיג. כאשר נמלא השטן בגאווה, הגאווה הזו הובילה לכך שהוא הכריז שהוא חפץ בחמשת הדברים האלה. לכל אחד מהם חשיבות ומשמעות ספציפית.
ראשית, "הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה". השטן לא הסתפק במעמד הגבוה שאלוהים כבר נתן לו כשומר כס האלוהים שהיה בסמכותו לקבוע מי יוכל לגשת אל לפני האלוהים, ובמעמדו כמי שניתנה לו האחריות על הארץ בבריאתה המקורית (ר' לעיל, יחזקאל כח 16). הוא חשק במעמד רם יותר מהמעמד שכבר היה לו, והמעמד היחיד שהיה גבוה משלו היה לשבת על כס האלוהים, זכות ששייכת אך ורק למשיח (אפסים א 21-20). באומרו בלבבו, "אעלה לשמים", הוא חפץ לתפוס את כס האלוהים ולשבת עליו בעצמו במקום המשיח.
שנית, "מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי". בכל פעם שנעשה שימוש סמלי במילה "כוכב", היא תמיד מסמלת מלאכים, בין אם מלאכים שסרחו ובין אם מלאכים שנותרו נאמנים לאלוהים (איוב לח 7; יהודה 13; ההתגלות א 20; ט 1; יב 4). בפסוק 12 נעשה שימוש כזה בשם של כוכב נוגה – הילל בן שחר – כשדובר על השטן. באומרו בלבבו, "ארים כסאי ממעל לכוכבי אל" הביע השטן את חפצו להפוך להיות בעל הסמכות היחיד על כל מלאך ומלאך. משמעות הדבר היא שהוא ביקש להדיח את מיכאל ממעמדו כשר המלאכים ולתפוס את מקומו.
שלישית, "וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן". המונחים האלה מופיעים במקומות אחרים בכתובים כשהם מתארים את מלכות המשיח (ראה תהילים מח 3; ישעיהו ב 2; ד 6-5). הוא ידע שאלוהים תכנן שבן האלוהים ימשול כמשיח על ישראל. בשאיפתו זו "אני אשב בהר מועד, בירכתי צפון" הביע השטן את רצונו להיות בעצמו השליט המשיחי שימשול בישראל.
רביעית, "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב". בכל פעם שנעשה שימוש סמלי במילה ענן, היא תמיד מסמלת את שכינת כבוד האלוהים (שמות טז 10; מ 38-34; מלכים א ח 11-10; מתי כו 64). השטן חפץ לעצמו את הכבוד המיוחד הזה, ששייך לאלוהים לבדו.
חמישית, "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן". בכל פעם שמתייחסים לאלוהים כ"אל עליון", הדבר מדגיש שאלוהים הוא קונה שמים וארץ (כלומר, יוצרם ובעליהם, בעל הקניין עליהם. בראשית יד 19-18: "… הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ…"). באומרו בלבו "אֶדמה לאל עליון" השטן מביע את רצונו להיות הבעלים היחיד של כל מה שאלוהים ברא בבראשית א 1. הוא רצה להידמות לאלוהים בסמכות, בכוח ובשליטה.
עם חמש השאיפות האלו הוא הוביל מרד בשמים, גרם לחמס (אלימות) בשמים, נשפט והושלך מטה מהם.
מה הניע את השטן להתמרד וליפול? היה זה רצונו להיות כמו אלוהים. חפצו להידמות לאלוהים (ישעיהו יד 14) גרם למפלתו. בקטע מקראי אחר שעוסק במוצאו של השטן ובנפילתו (יחזקאל כח 19-11), מעניין לשים לב שקטע הפתיחה לדיון של יחזקאל על השטן הוא דברי התוכחה "לִנְגִיד צֹר" בפסוקים 10-1. חטאו היה שאיפתו להיות כמו אלוהים (פסוקים 2, 9-6). חטאו של "נְגִיד צֹר" (פס' 10-1) הוא הרקע לחטאו של "מֶלֶךְ צוֹר" (פס' 19-11), שהיה השטן ושחפץ להיות כאלוהים. הרצון להידמות לאלוהים היה המניע של השטן, והוא גרם לנפילתו.
הרצון להידמות לאלוהים גם היה החטא שגרם לנפילתם של אדם וחווה בחטא. לפי בראשית ג 5, אחת הסיבות שנתן השטן לחווה כדי לשכנע אותה להמרות את פי אלוהים, הייתה הרצון להיות כאלוהים. בנקודה זו היא אכן רצתה להיות כאלוהים וכך שיקפה את גישתו של השטן. אבל ההשתקפות הגדולה ביותר של הלך הרוח השטני ושל המניע השטני עדיין צפויה להגיע בעתיד. חטאו הראשי של צורר המשיח יהיה אותה השאיפה – להיות כאלוהים: "הַמִּתְקוֹמֵם וּמְרוֹמֵם עַצְמוֹ עַל כָּל הַנִּקְרָא אֱלוֹהַּ אוֹ קֹדֶשׁ, עַד כִּי יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים בְּהַצְהִירוֹ עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא אֱלֹהִים" (השנייה לתסלוניקים ב 4). כל שאיפה להיות כאלוהים משקפת את הלך הרוח של השטן.
לעומת זאת, הלך הרוח של המשיח הוא להיות כעבד, כמשרת (פיליפים ב 11-5). המאמין המשיחי שחפץ להיות משרת ולוקח על עצמו את תפקיד המשרת, משקף את הלך הרוח של המשיח.
4. אישיותו של השטן
א. הוכחות על סמך תכונות המאפיינות אישיות
קיימות תורות שגויות רבות שמציירות את השטן רק כהאצלה אנרגטית-רוחנית (emanation) או כעיקרון הרוע, ולא כדמות ממשית. אם ניתן להוכיח שהשטן הוא בעל אישיות, זה יעיד על כך שהוא ישות, אינדיבידואל. העובדה שהשטן הוא ישות ממשית מתבררת מכך שיש לו את כל שלוש התכונות המאפיינות אישיות: אינטלקט, רגש ורצון.
1. אינטלקט
השטן הוא בעל יכולת חשיבה. למשל, הוויכוח שלו עם אלוהים באיוב א-ב על תומתו של איוב מעיד על אינטלקט. במתי ד 6 הוא מסוגל לצטט מהכתובים. בלוקס ד 12-1 הוא מסוגל לנהל שיחה עם ישוע. באיגרת השנייה לקורינתים יא 3 הוא מתואר כבעל ערמה, וערמה היא פונקציה של האינטלקט. באפסים ו 11 שאול כותב על "נִכְלֵי הַשָֹטָן" וגם זו פונקציה של האינטלקט. כל זה מראה בבירור שלשטן יש אינטלקט, שהיא התכונה הראשונה שמאפיינת אישיות.
2. רגשות
לשטן יש רגשות. לפי הראשונה לטימותיאוס ג 6 יש לו יכולת להתייהר, כלומר להתמלא בגאווה, וגאווה היא רגש. יתרה מכך, בספר ההתגלות יב 12 ו-17 מדובר על חמתו וקצפו של השטן, כלומר רגש הכעס. אם כן, לשטן יש רגשות וגם אינטלקט.
3. רצון
לשטן יש גם רצון. לדוגמה, בישעיהו יד 14-13 השטן אמר בלבבו חמישה דברים שהוא חפץ בהם. בלוקס ד 7-6 נאמר שבכוחו לתת את השלטון על ממלכות תבל לכל מי שהוא ירצה. בשנייה לטימותיאוס ב 26 מדובר על אנשים שיתפכחו ויצאו ממלכודת השטן "אֲשֶׁר לְכָדָם כִּרְצוֹנוֹ". באיגרת פטרוס הראשונה ה 8 מתאר שמעון פטרוס את השטן כמי ש"מְחַפֵּשׂ לוֹ לִטְרֹף מִישֶׁהוּ". הוא מסתובב ומחפש ובוחר לו את קרבנותיו, ובחירתו נעשית על סמך רצונו.
מה שמאפיין אישיות הן שלוש התכונות האלה של אינטלקט, רגשות ורצון, ולשטן יש את שלושתן.
ב. הוכחות על סמך שימוש בכינויי גוף
דרך נוספת להוכיח שהשטן הוא דמות בעלת אישיות היא השימוש בכינויי גוף כאשר מדובר עליו. בעברית השמות הם זכר או נקבה ואין מין דקדוקי סתמי או חסר מין (neuter). גם חפצים כמו שולחן ומנורה, למשל, מקבלים מין דקדוקי זכר או נקבה בעברית. לכן, העברית המקראית אינה חד משמעית לגבי השטן.
אבל ביוונית קיימים זכר, נקבה וסתמי (נייטראלי). אילו היה השטן רק "דבר" ולא דמות בעלת אישיות, היה נעשה שימוש עקבי בצורה הנייטראלית. אבל בכל מקום שבו נזכר השטן בברית החדשה, המילה היא תמיד שם גוף זכר. מתייחסים אליו תמיד כאל "הוא", "אותו", "שלו" ולא "זה". השימוש ביוונית בכינוי השם האישי, במין זכר, מצביע על כך שהשטן הוא דמות בעלת אישיות. אי אפשר להתייחס אליו פשוט כאל חפץ או כאל משהו שמינו הדקדוקי נייטראלי.
ג. הוכחות על סמך מעשים שנעשים על ידי דמות בעלת אישיות
דרך שלישית להצביע על כך שהשטן הוא ישות בעלת אישיות היא, שהוא עושה כל מיני פעולות שרק מישהו בעל אישיות יכול לעשות. הוא אינו מתנהל כמו חפץ אלא כישות בעלת אישיות. לדוגמה, באיגרת יוחנן הראשונה ג 8 כותב יוחנן: "הָעוֹשֶׂה חֵטְא מִן הַשָֹטָן הוּא, כִּי הַשָֹטָן חוֹטֵא מֵרֵאשִׁית". העובדה שהשטן חטא "מֵרֵאשִׁית" מצביעה על מעשה שכזה, שכן חפצים סתמיים אינם חוטאים אלא רק ישויות בעלות אישיות חוטאות. בדברי הימים א כא 1 (וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל) השטן מסוגל לעמוד ולהתנגד, ולהסית אנשים לעשות דברים מסוימים. בזכריה ג 1 הוא מתואר כאויב, כמי ששוטן, כקטגור ("וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ"). לפי יוחנן ח 44 השטן מסוגל להתאוות, לשקר ולרצוח. באל העברים ב 14 השטן מתואר כמי שיש בידו כוח וסמכות. כל הנזכר לעיל מראה בבירור שפעולותיו של השטן הן פעולות של מישהו בעל אישיות. אין מדובר בפעולות של חפצים דוממים אלא מדובר במעשים של מישהו בעל אישיות. לפיכך, השטן הוא דמות בעלת אישיות.
ד. הוכחות המתחייסות לשטן כאל פרט הנושא באחריות מוסרית
הדרך הרביעית להצביע על האישיות של השטן היא שמתייחסים לשטן כאל פרט שנושא באחריות מוסרית. לדוגמה, במתי כה 41 כתוב: "אַחֲרֵי כֵן יֹאמַר אֶל הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ, 'לְכוּ מִמֶּנִּי, אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָֹטָן וּלְמַלְאָכָיו'".
גורלו של השטן יהיה אגם האש. דברים נייטראליים, חפצים, אינם מושלכים לאגם האש, אבל ישויות בעלות אישיות כן יושלכו אליו. העובדה שהשטן נועד להישלח לאגם האש מראה שמתייחסים אליו כאל ישות בעלת אחריות מוסרית, כלומר, הוא אישיות.
ביוחנן טז 11 נאמר: "… כִּי נִשְׁפַּט שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה". גם זה מראה שמתייחסים אליו כאל ישות בעלת אחריות מוסרית, כלומר כאל אישיות.
5. כינוייו של השטן
לכל אורך הכתובים מופיעים כינויים רבים לשטן. נחלק אותם לארבע קבוצות.
א. שמותיו של השטן
1. שטן
כתבי הקודש מכנים את השטן בארבעה שמות. השם הנפוץ ביותר הוא "שטן". הוא מופיע בתנ"ך 19 פעמים. לדוגמה, בזכריה ג 1. הצורה היוונית של השם הזה היא Satanas. היא מופיעה 32 פעמים בברית החדשה ביוונית. לדוגמה, בספר ההתגלות יב 9. משמעות המילה "שטן" היא "אויב, יריב, מתנגד, שונא". שם זה מדגיש את תפקידו של השטן כמנהיג הממלכה היריבה לממלכתו של אלוהים.
2. דיאבולוס
המילה היוונית diabolos משמשת 35 פעמים בברית החדשה (ומופיעה גם היא בספר ההתגלות יב 9). משמעות המילה היא "מאשים, מלשין, מוציא דיבה, מדיח, מכשיל". שם זה מצייר את השטן כמי שמשמיץ הן את אלוהים והן את המאמינים.
3. בליעל
שם זה מופיע בשנייה לקורינתים ו 15 ("מַה הַסְכָּמָה יֵשׁ לַמָּשִׁיחַ עִם בְּלִיַּעַל?"). משמעות השם הזה היא "בלתי מועיל" והוא מצביע על השקפתו של אלוהים עליו עכשיו, לאחר שהוא חטא.
4. בעל זבוב
משמעותו המילולית של שם זה היא "אדון הזבובים". היה זה אלוהי עקרון הפלשתית (מלכים ב א 2, 3, 6, 16). בברית החדשה מופיע "בעל זבול" במתי י 25; יב 24, 27; מרקוס ג 22; לוקס יא 15, 18, 19. משמעות הצורה היוונית היא: "אדון הזבול, אדוני היכל המלכות הרם והמפואר". היה זה שמו המקורי של האליל בפי הפלשתים, אבל חז"ל סירבו לקבל את בעל זבול כאילו הוא אדוני הזבול הנישא וכינו אותו בעל זבוב.[3] בתקופת הברית החדשה הוא הפך להיות שם לשטן.
ב. התארים של השטן
בכתבי הקודש מופיעים עשרה תארים לשטן.
1. הֵילל בן שחר
ישעיהו יד 12: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן שָׁחַר".
מצער שבתרגום המלך ג'יימס לאנגלית תורגם כאן "לוציפר", נושא האור. זהו תרגום ללטינית של המילה "הילל", הגזורה משורש הל"ה – מפיץ אור, הילה, ולפיכך "הֵילל בן שחר" הוא כוכב נוגה, הכוכב שאורו נוגה בבוקר השכם, עם שחר. המילה "לוציפר" לא אמורה להופיע בתרגומים לאנגלית מפני שהיא אינה מופיעה בכתבי הקודש כשמו או כתואר של השטן. התואר הנכון הוא "כוכב נוגה, בן שחר". הילת אורו בוהקת. מודגש כאן מצבו המקורי של השטן: הוא הפיץ הילת אור בוהקת, והיה מצופה אבנים יקרות, ככתוב ביחזקאל כח. הוא עדיין מסוגל להופיע כמלאך אור, לפי השנייה לקורינתים יא 14.
2. אבדון, אפוליון
תואר זה מופיע בספר ההתגלות ט 11 בצורתו העברית וגם בצורתו היוונית. משמעותן של שתי המילים היא "המאבד, המחריב", שכן הוא מחריבם של החיים הגשמיים והרוחניים גם יחד. קיימת אפשרות שפסוק זה מדבר על שד ראשי ולא על השטן. אבל אם מדובר על השטן, אזי הוא מתואר כאן כמחריב, ההורס.
3. שר העולם הזה
"שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" הוא התואר השלישי של השטן (יוחנן יב 31; יד 30; טז 11). המונח היווני שתורגם ל"עולם" הוא kosmos, והקוסמוס-העולם הוא העתק מזויף של השטן למלכות האלוהים ולשלטונו. השטן הוא שר הקוסמוס, כפי שהמשיח הוא שר מלכות האלוהים. תואר זה מצייר את השטן כשהוא מבצע את רצונו החמישי להידמות לאל עליון (ישעיהו יד 14-13). זו התייחסות לביצוע תכנית הזיוף שלו.
4. שר ממשלת האוויר
התואר הרביעי שלו מוזכר באפסים ב 2: "בֶּעָבָר הִתְהַלַּכְתֶּם בָּהֶם לְפִי עִדַּן הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּרְצוֹן הַשַֹר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם וְהוּא הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי". בתרגום דליטש מופיע "כִּרְצוֹן שַׂר מֶמְשֶׁלֶת הָאֲוִיר". כותרת זו מדגישה שני דברים. ראשית, היא מצביעה על השטן במקום משכנו השלישי והעכשווי, בשמי האטמוספירה. שנית, היא מדגישה שהוא בעל הסמכות על המלאכים האחרים שנפלו יחד איתו. הוא השר אשר לו השררה על הכוחות המושלים האחרים או על המלאכים שסרחו.
5. אל העולם הזה
התואר החמישי הוא "אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה" (השנייה לקורינתים ד 4). המילה היוונית המשמשת כאן איננה kosmos אלא aion, שמשמעותה תקופה, עידן, דור והיא מתורגמת לעולם או ספירה. היא מדגישה את השיטה הפילוסופית המנוגדת לאלוהים; פילוסופיה זו היא הרוח של העולם הזה. כשנאמר באפסים ב 2 "…הִתְהַלַּכְתֶּם בָּהֶם לְפִי עִדַּן הָעוֹלָם הַזֶּה" (או, בתרגום דליטש: "…הִתְהַלַּכְתֶּם בָּהֶם כְּדוֹר הָעוֹלָם הַזֶּה"), ביוונית מופיע: "ה-aion של ה-kosmos הזה". השטן הוא שר הקוסמוס הזה, והוא מפיץ בקוסמוס פילוסופיה המאפיינת את העידן הזה. לפי גלטים א 4, המאמינים נחלצו "מִן הָעוֹלָם הָרָע הַזֶּה", נחלצו משיטת הפילוסופיה שהיא הרוח הפועלת בעידן הזה. תואר זה מדגיש את הפילוסופיה השטנית שמונחת מאחורי האופן שבו הוא שולט הלכה למעשה בקוסמוס.
6. הרע
תואר נוסף של השטן הוא "הָרָע" (מתי ו 13; יוחנן יז 15; השנייה לתסלוניקים ג 3; איגרת יוחנן הראשונה ה 19-18). המילה היוונית היא poneiros, שמדגישה את טבעו המושחת. הוא רע מטבעו. הוא מקור הרוע.
7. כרוב ממשח
התואר השביעי הוא "כְּרוּב מִמְשַׁח, הַסּוֹכֵךְ" (יחזקאל כח 14). תואר זה מדגיש שני דברים. ראשית, נגלה כאן לאיזה מעמד של יצורים שמימיים הוא שייך: הוא כרוב. שנית, התואר מדגיש את תפקידו הייחודי: הוא היה "כְּרוּב מִמְשַׁח, הַסּוֹכֵךְ" (כרוב משוח שסכך, כיסה). כרובים אחרים מחזיקים את כס האלוהים. הם נמצאים מתחתיו, ולכן מתואר אלוהים לפעמים כ"יושב הכרובים". אבל השטן, בעבר, היה הכרוב הסוכך. הוא שימש כחופה שכיסתה מלמעלה וסככה על כס האלוהים. כל הכרובים האחרים היו מתחתיה, אבל השטן, "כְּרוּב מִמְשַׁח, הַסּוֹכֵךְ", היה מעל כס האלוהים.
8. שר השדים
התואר השמיני הוא "שַׂר הַשֵּׁדִים" (מתי יב 24; לוקס יא 15). תואר זה מדגיש את הסמכות שבידיו על שליש מהמלאכים שמרדו ונפלו משמים יחד איתו.
9. מלך צור
הוא נקרא גם "מֶלֶךְ צוֹר" (יחזקאל כח 12-11). תמונה זו מתארת אותו כבעל השליטה בממלכות העולם הזה.
10. מלך בבל
שם עשירי שבו מכונה השטן הוא "מֶלֶךְ בָּבֶל" (ישעיהו יד 4, 14-12), שמדגיש גם כן את שליטתו בעמים.
ג. התיאורים של השטן
הקטגוריה השלישית בכינויי השטן היא תיאוריו.
1. מקטרג האחים, המאשים
הוא נקרא "הַמְקַטְרֵג" על האחים (ההתגלות יב 10). כאשר מאמין נקלע למצב של חטא שהוא לא התוודה עליו, במוקדם או במאוחר יופיע השטן לפני כס האלוהים ויאשים מאמין זה בחטא המסוים. זו הסיבה לכך שהמאמינים עדיין זקוקים לעזרתו של ישוע בתור הפרקליט, המסנגר עלינו. כאשר יש לשטן יסוד להאשים מאמין כלשהו, המשיח יכול לומר: "זקוף חטא זה על חשבוני. כבר שילמתי על החטא הזה במותי על הצלב בעבור אדם זה". השטן הוא המקטרג, המאשים את האחים, את הקדושים.
ניתן למצוא שתי דוגמאות לכך בספר איוב. באיוב א 11-9 הוא האשים את איוב שהוא תם וצדיק לפני אלוהים רק מפני שאלוהים בירך אותו. השטן האשים את איוב שיש לו מניעים פסולים. בפרק ב 5-4 מסופר שהוא עשה זאת שוב, והכריז שאדם יעשה הכול כדי להציל את חייו, כולל איוב. השטן לא רק מאשים קדושים (מאמינים) כפרטים, אלא הוא גם זה שמקטרג על עם ישראל לפני אלוהים. דוגמה לכך נמצאת בזכריה ג 2-1.
2. מלאך אור
התיאור השני של השטן הוא "מַלְאַךְ אוֹר" (האיגרת השנייה לקורינתים יא 14). תיאור זה מדגיש את אופיו התככני, המתעה. זה גם משקף את דרכו למימוש של הדבר החמישי שברשימת המאוויים שהכריז שהוא רוצה ("אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן") מישעיהו יד 14. השטן תכנן תכנית תרמית וזיוף ומופיע כמלאך אור מזויף. במציאות, השטן הוא מלאך החושך אבל הוא מציג את עצמו בדמות מלאך אור כי ברצונו להוליך שולל. רמאות היא הדרך הטובה ביותר שבה השטן מוליך שולל.
3. המנסה, המפתה
התיאור השלישי הוא "הַמְנַסֶּה" (מתי ד 3; הראשונה לתסלוניקים ג 5). המילה היוונית היא peirazon. היא מופיעה בצורת הפועל בהווה מתמשך ומתארת אותו בפעילותו הנוכחית כמי שמסתובב ומנסה אנשים. שם זה מדגיש שהשטן הוא מי שמדיח ומשדל לעשות רע ומנסה את בני האדם במאבק מוסרי. הוא מפתה אנשים לבצע מעשי חטא, ובייחוד חטאי פריצות.
4. המתעה
השטן מתואר גם כ"מַּתְעֶה" (ההתגלות יב 9). ביוונית מופיעה כאן המילה planon, גם היא בצורת הפועל בהווה מתמשך, כהדגשה למה שהוא עושה באופן מתמשך: הוא כל הזמן מסתובב ומתעה. כך הוא מבצע את הדבר החמישי שהוא הכריז שהוא רוצה לעשות: "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד 14).
5. הרוח הפועלת כעת בבני המרי
התיאור החמישי הוא "הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי" (אפסים ב 2). תיאור זה מדגיש שני דברים: ראשית, השטן הוא ישות רוחנית. שנית, בתור ישות רוחנית, הוא פועל בקרב בני האדם ובייחוד בקרב חלק מסוים מבני האדם: בבני המרי (כלומר, הלא-מאמינים). קודם, בנקודת זמן מסוימת, כולם היו בקטגוריה הזו, אבל עכשיו המאמינים נגאלו מממלכת החושך והועברו לממלכת האור של בן האלוהים. השטן אינו פועל בנו עוד, אך הוא פועל נגדנו.
ד. הצגת השטן בדמויות של חיות
השטן מופיע לעתים כחיה. הוא מוצג כשלוש חיות.
1. הנחש
ראשית, הוא מוצג כנחש (בראשית ג 1, 2, 4, 13, 14; השנייה לקורינתים יא 3; ההתגלות יב 9, 15; כ 2). ייצוג זה מדגיש שני דברים. ראשית, את ההתייחסות הראשונה לשטן בתנ"ך (בראשית ג), שבה השטן הופיע כנחש או "שכן" בנחש כדי להתעות את חווה. שנית, ייצוג זה מדגיש את ערמומיותו. כפי ש"הַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים" (בראשית ג 1), כך השטן הוא הערום ביותר מכל הישויות האחרות במצב החוטא.
2. התנין / הדרקון
השטן מוצג גם כ"תַּנִּין גָּדוֹל, אָדֹם" (ההתגלות יב 3, 4, 7, 9, 13, 17). ביוונית המילה היא drakon. שם זה מצביע על כוחו ואכזריותו של השטן. אמנם רבים מדגישים שציורי השטן בחליפה אדומה ועם זנב אינם נכונים, אך בכל זאת יש בהם משהו מהאמת שכן בפסוקים אלה הוא מתואר כתנין אדום, ולתנין יש זנב, אם כי אין בקצהו קלשון… כמובן שאינו נראה כך במציאות; זו רק דמות שמייצגת אותו להדגשת כוחו ואכזריותו הפראית.
3. אריה שואג
הוא מוצג גם כ"אַרְיֵה שׁוֹאֵג" (איגרת פטרוס הראשונה ה 8). הוא "מְשׁוֹטֵט כְּאַרְיֵה שׁוֹאֵג וּמְחַפֵּשׂ לוֹ לִטְרֹף מִישֶׁהוּ". תיאור זה מדגיש את הרסנותו. הוא יוצא כדי להרוס, להשמיד.
6. טבעו של השטן
א. השטן הוא יצור נברא
השטן הוא יצור שנברא. הוא איננו הבורא אלא הוא נברא (יחזקאל כח 15; קולוסים א 16). משמעות הדבר היא שהשטן לא היה קיים מנצח נצחים אלא קיומו התחיל בנקודה מסוימת.
ב. השטן הוא כרוב
הדבר השני שניתן לומר בנוגע לטבעו של השטן הוא שהשטן הוא כרוב (יחזקאל כח 14, 16). בכתבי הקודש מדובר על שלושה מעמדות שונים של היצורים השמימיים: המלאכים הרגילים, מעליהם השרפים, ומעל השרפים – המעמד הרם ביותר של הכרובים. השטן הוא כרוב. הוא משתייך למעמד גבוה יותר מזה של השרפים והמלאכים.
ג. השטן הוא מלאך מדרגה עליונה
ראשית, הוא איננו כרוב "רגיל" אלא הוא היה "כְּרוּב מִמְשַׁח" (יחזקאל כח 14). הוא נמשח, כלומר היה בעל סמכות גבוהה מזו של הכרובים האחרים. כפי שמיכאל הוא שר המלאכים, כלומר נעלה בסמכותו מכל המלאכים האחרים, המשיחה הזו הפכה את השטן לשר הכרובים, הנעלה בסמכותו מעל כל הכרובים האחרים.
שנית, אפילו מיכאל היה צריך לכבד אותו, לפי יהודה 9-8. כשמיכאל והשטן התווכחו על גופת משה, מיכאל שר המלאכים "לֹא הֵעֵז לַחֲרֹץ מִשְׁפַּט גִּדּוּף" נגד השטן. הסיבה לכך הייתה שמיכאל הכיר בכך שהשטן הוא כרוב שמשתייך למעמד גבוה יותר. הוא פשוט הפנה את העניין לה', שהוא הסמכות העליונה שמעל לשטן. אבל העובדה שאפילו שר המלאכים הטוב התייחס בכבוד לכרוב שסרח, מראה שהשטן הוא ישות שמימיית מהדרגה הגבוהה ביותר.
שלישית, השטן הוא מנהיגם של כל המלאכים שסרחו. אין ולו מלאך אחד מאלו שהתמרדו ונפלו מהשמים, שהוא שווה לשטן במעמדו. כל המלאכים כפופים לו (מתי יב 24; ההתגלות יב 4, 7).
ד. השטן הוא ישות רוחנית
השטן הוא ישות רוחנית. הוא בעל צורה שמימית; הוא מלאך (ישעיהו יד 12; השנייה לקורינתים יא 14). הוא מופיע תמיד לצד ישויות מלאכיות (מתי יב 24; ההתגלות יב 9). הוא ישות רוחנית, כמו כל הישויות המלאכיות או השמימיות האחרות.
ה. השטן הוא חוטא גמור
הקטע היחיד בכתבי הקודש שכנראה מלמד על כך בצורה הברורה ביותר הוא איגרת יוחנן הראשונה ג 8: "הָעוֹשֶׂה חֵטְא מִן הַשָֹטָן הוּא, כִּי הַשָֹטָן חוֹטֵא מֵרֵאשִׁית. לָזֹאת נִגְלָה בֶּן־הָאֱלֹהִים, לְהָפֵר אֶת פְּעֻלּוֹת הַשָֹטָן".
עובדת היותו חוטא גמור שאינו חוזר בו מחטאו משתקפת בדמות השטן כפי שהיא מתוארת בכתבי הקודש. מעמדו כחוטא שאינו חוזר בו מודגש בכתובים בארבע דרכים.
1. גאווה שאפתנית
השטן מתאפיין בגאווה שאפתנית (יחזקאל כח 17; הראשונה לטימותיאוס ג 6). גאוותו התבטאה בכך שהוא שאף להיות כאלוהים, והוביל מרד נגד אלוהים בשמים.
2. שקרים
לפי יוחנן ח 44, השטן הוא "אֲבִי הַשֶּׁקֶר"; הוא היה הראשון ששיקר אי פעם. לכן הוא "אֲבִי הַשֶּׁקֶר" ומתואר כשקרן בעצמו.
3. ערמומיות
הוא מתאפיין בערמומיות, והערמומיות הנכלולית הזו נובעת מעיוות ורמייה שורשיים מעצם טבעו (השנייה לקורינתים ב 11; יא 4-3; אפסים ו 11). הוא חוטא שאינו חוזר בו, חוטא מעצם טבעו, וכל כולו מושחת.
4. התעיה
הוא מתאפיין בכך שהוא מתעה, מוליך שולל, וזה נובע מהערמומיות שלו. הערמומיות שלו מתייחסת לעצם טבעו; היותו מתעה מתייחס למעשיו, שהם התוצאה של ערמומיותו. הוא מלא כחש ומרמה (השנייה לקורינתים יא 14; השנייה לתסלוניקים ב 10-9).
ו. השטן מסוגל לחולל נסים
נקודה שישית לגבי טבעו של השטן היא, שלשטן יש יכולת לחולל נסים (השנייה לתסלוניקים ב 9; ההתגלות יג 15-11). הוא בעל כוחות על טבעיים עצומים, שמאפשרים לו אפילו לברוא חיים. לכן יש להיזהר ולא להשתכנע בנכונותו של משהו רק מפני שנלוות אליו תופעות על טבעיות נסיות. השטן מסוגל להעתיק נסים רבים, וחלק מאלה נזכרים במתי ז 23-22. הוא בעל כוחות נסיים חזקים ומסוכן לזלזל ביכולות שלו.
ז. השטן הוא ישות מוגבלת
יש לשטן מגבלות, שכן הוא יצור נברא. ניתן לראות זאת בשלוש דרכים.
ראשית, אין לו תכונות של מי שהוא הכול יכול, יודע הכול, נמצא בכל מקום וכדומה, אף שעלול להיראות כאילו יש לו תכונות או יכולות אלה. לשטן יש רשת נרחבת של שדים שגורמים לכך שנראה כאילו הוא נמצא בכל מקום. הניסיון הרב שיש לו בהתבוננות בתגובותיהם של בני האדם לתכסיסיו ופיתוייו בכל דור, גורם לכך שנראה כאילו הוא יודע הכול. יכולתו לחולל נסים גורמת לכך שהוא נראה כאילו הוא הכול יכול. אבל הוא אינו הכול יכול, יודע הכול או נמצא בכל מקום.
שנית, אלוהים הציב מגבלות על מה שביכולתו של השטן לעשות. הדוגמה הטובה ביותר לכך נמצאת באיוב א-ב, שם מסופר שאלוהים הציב גבולות לשטן ואמר לו עד כמה מותר לו להרחיק לכת, ולא מעבר לכך.
שלישית, אפשר להתנגד לשטן (אפסים ו 18-10; יעקב ד 7; איגרת פטרוס הראשונה ה 9-8). העובדה שמאמינים יכולים להתנגד לו מראה שהשטן הוא יצור מוגבל.
7. ששת מקומות המשכן של השטן
ששת מקומות משכנו של השטן הם הדרך הטובה ביותר לעקוב אחרי הביוגרפיה או הקריירה שלו. אלו הם ששת המקומות שבהם הוא שכן בעבר, שוכן כעת או ישכון בעתיד. הם מסודרים בסדר כרונולוגי. שניים מהם שייכים לעבר, השלישי הוא מקום משכנו בהווה ושלושת האחרונים הם עניין לעתיד.
א. כס האלוהים
המקום הראשון שבו שכן השטן היה ליד כס האלוהים (יחזקאל כח 14). יחזקאל מתאר את עמדתו של השטן ליד כס האלוהים בשתי דרכים.
ראשית, הוא הכרוב "הַסּוֹכֵךְ". הוא סכך על כס האלוהים, כיסה עליו כחופה. לפי יחזקאל א, הכרובים ("החיות") אוחזים בכיסא האלוהים ותומכים בו (ראה פסוק 26). בחזון שנגלה ליחזקאל הוא ראה כרובים שהיו מתחת לכיסא ונשאו אותו. מאחר שהכרובים נושאים את הכיסא, מתואר אלוהים לעתים כ"יושב הכרובים". אבל בעוד שהכרובים האחרים היו מתחת לכיסא, והחזיקו ונשאו אותו, השטן סכך על הכיסא, כי הוא היה "כְּרוּב מִמְשַׁח, הַסּוֹכֵךְ". הוא שימש כסכך, כחופה מעל כס האלוהים.
שנית, הוא גם היה מי ששמר על כיסא האלוהים, לפיכך הוא היה זה שקבע מי מבין הישויות המלאכיות האחרות יוכל לגשת לאלוהים, וממי זה יימנע.
זה היה מעמדו של השטן בזמן ששכן במקום משכנו הראשון. איננו יודעים כמה זמן הוא שכן שם.
ב. גן האבנים היקרות שבעדן
המקום השני שבו שכן היה גן האבנים היקרות שבעדן (יחזקאל כח 13: "בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם…"). אין לבלבל בין גן האלוהים שבעדן מיחזקאל כח 13 עם גן עדן מבראשית ב-ג. לפי איוב לח 7, הישויות השמימיות המלאכיות כבר היו קיימות כאשר ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ("בְּרָן יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר; וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים"). השטן היה במקום מושבו הראשון, כיסא האלוהים. ואז, מבחינה כרונולוגית לאחר פרק זמן לא ידוע מגיעה עת בריאת העולם בבראשית א 1, כאשר "בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". כאשר הוא ברא את השמים ואת הארץ נתן אלוהים חלקים שונים של היקום לסמכותן של ישויות מלאכיות שונות. כאשר ברא אלוהים את כדור הארץ הוא נתן את הסמכות על כוכב הלכת הזה לשטן. זה מה שמתואר ביחזקאל כח 13 כשמדובר על "עֵדֶן גַּן אֱלֹהִים". אבל תיאורו של גן זה שבעדן שונה מהגן שמוזכר בבראשית ב-ג. הגן של בראשית היה גן של צמחייה אבל הגן שבעדן מיחזקאל הוא גן של מינרלים, של אבנים יקרות. יחזקאל כח 13 מתאר איך נראה כוכב הלכת הזה בהתחלה, כשהוא רק נברא. לא היו אוקיינוסים וימים. היה זה גן מכוסה באבנים היקרות שנמנות בפסוק זה. בעת משכנו השני שם, נאמר על השטן "בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ".
לשטן, בנקודה זו, היו שני תפקידים. הוא עדיין היה "כְּרוּב מִמְשַׁח" והשומר על כיסא האלוהים, אבל כעת היה לו גם משכן שני, והוא גן אבני החן שבעדן.
בזמן מגוריו במשכן השני התרחשה נפילתו של השטן, שכבר עסקנו בה לעיל. כתוצאה מכך הוא איבד את תפקידו ואת מקומו ליד כיסא האלוהים ואת סמכותו על כדור הארץ.
ג. שמי האטמוספירה
כיום, השטן נמצא במשכנו השלישי: שמי האטמוספירה. אפסים ב 2 מתאר אותו כ"שַֹר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם" ואפסים ו 12 מתאר אותו כמי שנמצא "בַּשָּׁמַיִם". אפשר לתאר את מקום משכנו הנוכחי כשמי האטמוספירה.
בעודו שוכן בשמי האטמוספירה, יש לו גם גישה לשתי זירות התרחשות נוספות.
1. גישה לשמים
יש לשטן גישה לשמים. נכון לעכשיו, הוא יכול עדיין להיכנס לשמים בכל פעם שרצונו בכך ולעמוד לפני אלוהים (איוב א-ב). בכל פעם שהשטן הולך לשמים, הוא עושה זאת למטרה אחת בלבד: להאשים, לקטרג נגד ישראל (זכריה ג 1) ולקטרג נגד הקדושים (ההתגלות יב 10).
2. גישה לארץ
לשטן יש גם גישה לארץ. אלוהים נתן לאדם את הסמכות החדשה על הארץ, אבל כתוצאה מחטאם של אדם וחווה בגן עדן, השטן גזל את הסמכות של אדם. כתוצאה מחטאם של אדם וחווה ומההשתלטות של השטן, השטן הוא שוב "שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוחנן יב 31) ו"אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה" (השנייה לקורינתים ד 4). בכל פעם שהוא יורד אל הארץ, הוא בא באחת משתי הצורות הבאות: לפעמים "כְּאַרְיֵה שׁוֹאֵג" במטרה להרוס ולהשמיד (איגרת פטרוס הראשונה ה 9-8) ולעתים כ"מַלְאַךְ אוֹר" במטרה להרוס ולהשמיד (השנייה לקורינתים יא 14-1).
ד. הארץ
שלושת מקומות המשכן האחרונים של השטן הם עתידיים. משכנו הנוכחי, שבו התחיל לשכון בזמן מסוים בין בראשית א 1 ובין בראשית א 2, ימשיך להיות משכנו עד אמצע תקופת הצרה. אז יעבור השטן למקום משכנו הרביעי. הוא יושלך ארצה (ההתגלות יב 17-7). באמצע תקופת הצרה תפרוץ מלחמה בין המלאכים בשמים, במקום משכנו השלישי. מיכאל שר המלאכים והמלאכים הטובים יילחמו נגד השטן והמלאכים שסרחו. במהלך מאבק זה בין המלאכים, ייתן אלוהים למיכאל את הניצחון והשטן יושלך ממקום משכנו השלישי, בו הוא שוכן כעת, למשכנו בארץ. הוא יוגבל לתחומי הארץ למשך החצי השני של תקופת הצרה. הוא יהיה במשכנו הרביעי במשך שלוש וחצי שנים.
שהייתו בארץ תוביל לשתי תוצאות. הקדושים שבשמים ישמחו מפני שלשטן לא תהיה יותר גישה לשמים כדי להאשים את האחים; והארץ תסבול בגלל זעמו של השטן שיופנה נגדה.
פעילותו העיקרית בתקופה זו תהיה לנסות להשמיד את עם ישראל.
ה. התהום
מקום משכנו החמישי של השטן יהיה "התהום" (ההתגלות כ 3-1).
"1 רָאִיתִי מַלְאָךְ יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וּבְיָדוֹ מַפְתֵּחַ הַתְּהוֹם וְשַׁרְשֶׁרֶת גְּדוֹלָה. 2 הוּא תָּפַשׂ אֶת הַתַּנִּין, הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי אֲשֶׁר הוּא הַמַּלְשִׁין וְהַשָֹטָן, וְקָשַׁר אוֹתוֹ לְאֶלֶף שָׁנִים 3 הִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ אֶל הַתְּהוֹם וְסָגַר וְחָתַם עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְעֶה עוֹד אֶת הַגּוֹיִם עַד תֹּם אֶלֶף הַשָּׁנִים; אַחֲרֵי כֵן צָרִיךְ שֶׁיֻּתַּר לִזְמַן מְעַט".
התהום היא אותו חלק של השאול (או "האדס" ביוונית) המשמש מקום מאסר זמני למלאכים שסרחו. השטן ייאסר שם למשך אלף שנים, לתקופה של מלכות המשיח. כתוצאה מכך, הוא "לֹּא יַתְעֶה עוֹד אֶת הַגּוֹיִם עַד תֹּם אֶלֶף הַשָּׁנִים". הוא יהיה סגור שם במשך כל תקופת אלף השנים. במהלך התקופה הזו ייכלאו גם השדים, אך במקום אחר. בעקבות כליאתו במקום משכנו החמישי, לא יהיו פיתויים מהשטן ומהשדים במהלך תקופת מלכות אלף השנים של המשיח.
ו. אגם האש
המקום השישי והאחרון שבו ישכון השטן יהיה אגם האש (ההתגלות כ 10-7). בסוף תקופת מלכות אלף השנים של המשיח ישוחרר השטן מכלאו שבתהום. הוא שוב יתעה ויוליך שולל ויקבץ עוד צבא אחד למרד נוסף, אחרון, נגד סמכותו של אלוהים. אבל, כאשר ייכנסו צבאות אלה לארץ ישראל, אלוהים ישמיד אותם באש שתרד מן השמים. בנקודה זו השטן יעבור למקום משכנו השישי, הנצחי, לאגם האש והגפרית, שם הוא יעונה לעולמי עולמים.
8. פעליו של השטן
כתבי הקודש מספקים מידע רב על אודות פעליו של השטן, לפיכך נחלק נושא זה לתשעה חלקים.
א. מעשיו של השטן בקוסמוס
1. המילים היווניות
תחום פעילותו הראשון של השטן הוא הקוסמוס (היקום). כדי להבין מה הוא בדיוק הקוסמוס בכתבי הקודש, יש להתייחס לשלוש מילות מפתח יווניות. הראשונה היא "קוסמוס" (cosmos), שמשמעותה "מערכת העולם" משתמשים בה בברית החדשה ביוונית 187 פעמים. מילה יוונית נוספת היא "איון" (aion), שמופיעה 41 פעמים. היא מתורגמת בדרך כלל ל"עולם" אבל משמעות מילולית יותר היא "תקופה, עידן, פרק זמן". שתי המילים האלה בדרך כלל מתורגמות באנגלית ל"עולם" (world). מונח יווני שלישי – oikoumenei – מתורגם גם הוא ל"עולם" באנגלית. הוא מופיע 14 פעמים בברית החדשה, אבל פירושה של מילה זו הוא "העולם המיושב". אין הוראתה "העולם" באופן כללי אלא רק אותם חלקים של העולם שמיושבים על ידי בני אדם.
אם כן, שלוש המילים היווניות kosmos, aion, oikoumnei מתורגמות למונח "עולם". המילה שקשורה לעניינו של השטן היא "קוסמוס", המערכת העולמית שנמצאת תחת שליטת השטן. יוחנן השליח הִרבה מאוד לעסוק בה. מתוך 187 הפעמים שבהן משמשת מילה זו בברית החדשה, 95 פעמים מופיעות אצל יוחנן: בבשורת יוחנן 68 פעמים, באיגרתו הראשונה 23 פעמים, פעם אחת באיגרתו השנייה ושלוש פעמים בספר ההתגלות.
2. הגדרה
ניתן להגדיר ולתאר את משמעות המילה היוונית "קוסמוס" על סמך 187 הפעמים שבהן היא מופיעה בברית החדשה. "עולם הקוסמוס" הוא עולם ששורר בו סדר, ולא תוהו ובוהו. המשמעות של "עולם הקוסמוס" אם כן היא: "המערכת המאורגנת שבראשה עומד השטן, ומותירה את אלוהים מחוצה לה".
למילה "קוסמוס" נלווה תמיד ערך מוסרי. היא מביעה תמיד את מושג "הארציות, החילוניות, מה ששייך לעולם הזה בניגוד לשייך לשמים ולאלוהים", שכן היא מותירה את אלוהים בחוץ. ה"קוסמוס" הוא מעצם טבעו אנטי-אלוהים. מאמינים שחיים בעולם, ב"קוסמוס", באים במגע תמידי עם מערכת עולם הקוסמוס.
הגדרה כוללת יותר של המושג "קוסמוס", שמסתמכת על השימושים השונים במילה לכל אורך הברית החדשה, תהיה:
"הקוסמוס הוא סדר או שיטה נרחבים שהשטן קידם, שמשתלבים ומותאמים לרעיונותיו, מטרותיו ושיטותיו, והוא כולל שררה, קונפליקט, כלי נשק, קנאה, חינוך, תרבות, מוסרנות דתית וגאווה".
זהו העולם שקיים כעת (איגרת פטרוס השנייה ג 7-5). השטן מפעיל אותו ומשתמש בו, וזהו התחום הראשי שבו השטן פועל.
3. הדוקטרינה על "הקוסמוס" (העולם)
על סמך 187 הפעמים האלה שבהן משתמשים במונח "קוסמוס" בברית החדשה ניתן לפתח את הדוקטרינה של "הקוסמוס", והיא מלמדת תשעה דברים.
א)שליטת השטן בקוסמוס
הקוסמוס נמצא תחת שליטתו של השטן. יש לשטן סמכות על ממלכות העולם הזה (לוקס ד 7-5). השטן הוא "שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוחנן יב 31; יד 30; טז 11). השטן הוא "אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה" (השנייה לקורינתים ד 4). הוא מתואר כ"זֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם" (איגרת יוחנן הראשונה ד 4). לפי דברי יוחנן (איגרת יוחנן הראשונה ה 19), "הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׁרוּי בָּרַע" – ובאופן מילולי יותר, העולם או הקוסמוס "שוכן בחיקו" של הרע, של הרשע (של השטן). אם כן, "הקוסמוס" נמצא תחת שליטת השטן
ב) הטוטאליות של הרוע בקוסמוס
הקוסמוס רע כליל, לחלוטין. שאול מציין ברומים ה 12 שהחטא בא לעולם (לקוסמוס) על ידי אדם אחד. הקוסמוס אינו יודע את אלוהים ואינו יודע את המשיח (הראשונה לקורינתים א 21; ב' 8), שאול מדבר על "הַזּוֹנִים בְּנֵי הָעוֹלָם (הקוסמוס) הַזֶּה". הקוסמוס עוין את אלוהים: "הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם (הקוסמוס) הִיא אֵיבָה לֵאלֹהִים?" (יעקב ד 4). שמעון פטרוס מדבר על "הַכִּלָּיוֹן הַשֹוֹרֵר בָּעוֹלָם (בקוסמוס)" (איגרת פטרוס השנייה ב 10). רוחו של צורר המשיח נמצאת ב"קוסמוס": "וְכָל רוּחַ אֲשֶׁר אֵינֶנָּה מוֹדָה בְּיֵשׁוּעַ לֹא מֵאֱלֹהִים הִיא. זוֹהִי רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם כִּי תָּבוֹא, וּכְבָר כָּעֵת הִיא בָּעוֹלָם" (איגרת יוחנן הראשונה ד 3). אם כן, העולם-הקוסמוס רע לחלוטין.
ג) תחומי הפיתוי בקוסמוס
הנקודה השלישית בדוקטרינה על הקוסמוס מתייחסת למשימה שהשטן לקח על עצמו ב"קוסמוס" – לפתות ולהכשיל בשלושה תחומים: "תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים" (איגרת יוחנן הראשונה ב 16).
ד) מאוויי הקוסמוס
ראשית, העולם מתאווה לעושר ולשאר דברים (מרקוס ד 19). שנית, העולם מתאווה לביטחון (הראשונה לקורינתים ז 31-29), אבל בלעדי אלוהים. שלישית, העולם מתאווה לנכסים חומריים ולא לדברים רוחניים (יעקב ב 5).
ה) מגבלותיו של הקוסמוס
הקוסמוס חסר אונים ומוגבל בכל הנוגע לדברים רוחניים. העולם אינו מכיר את אלוהים האב. הוא ללא אלוהים וגם אינו שומע את אלוהים (יוחנן יז 25; אפסים ב 12; איגרת יוחנן הראשונה ג 1; ד 6-5).
ו) אהבתו של אלוהים לקוסמוס
אף על פי כן אלוהים אוהב את העולם-הקוסמוס: "כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן…" (יוחנן ג 16). בשל אהבתו לעולם-לקוסמוס, אלוהים שלח את בנו אל העולם: "בָּזֹאת נִגְלְתָה אַהֲבַת הָאֱלֹהִים בָּנוּ, בָּעֻבְדָּה שֶׁאֱלֹהִים שָׁלַח אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לָעוֹלָם לְמַעַן נִחְיֶה בִּזְכוּתוֹ" (איגרת יוחנן הראשונה ד 9).
ז) תכניתו של בן האלוהים בעבור העולם-הקוסמוס
הנקודה השביעית היא שתכניתו של בן האלוהים לא הייתה תכנית שמקורה בקוסמוס. הוא נשלח אל העולם אך הוא לא היה מן העולם. המשיח בא כדי להציל מאמינים מהעולם (יוחנן יב 46). רוח הקודש תוכיח את העולם (יוחנן טז 8). מלכות המשיח איננה מן העולם הזה (יוחנן יח 36).
ח) מקומו של המאמין בעולם-בקוסמוס
גם המאמינים אינם מן העולם, והעולם ישנא אותם (יוחנן טו 19-18). מה שמצפה למאמינים בעולם הוא צרה, "כִּי אֵינָם מִן הָעוֹלָם" אף שהם נשלחים "אֶל הָעוֹלָם" (יוחנן טז 33; יז 14, 16; יז 18). בעודו בעולם, על המאמין "לְהִשָּׁמֵר נָקִי מִטֻּמְאַת הָעוֹלָם" (יעקב א 27). העולם ישנא את המאמינים אך הם ינצחו את העולם באמונתם (איגרת יוחנן הראשונה ג 13, ה 4).
ט) טבעו הזמני של העולם-הקוסמוס
הקוסמוס הוא בר חלוף, זמני; הוא מיועד לכליה. הוא כפוף למשפט האלוהים וצורתו תחלוף (רומים ג 19; הראשונה לקורינתים ז 31). העולם מורשע ויבוא יום שבו הוא יבער ויתפרק (הראשונה לקורינתים יא 32; איגרת פטרוס השנייה ג 10). העולם (הקוסמוס) יחלוף עם תאוותיו: "וְהָעוֹלָם עוֹבֵר עִם תַּאֲווֹתָיו, אַךְ הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים עוֹמֵד לָעַד" (איגרת יוחנן הראשונה ב 17).
ב. פעלי השטן בתנ"ך
הקטגוריה השנייה של פעלי השטן היא מעשיו בתנ"ך. ניתן למנות בהקשר זה שמונה דברים ספציפיים.
1. מחולל החטא
השטן הוא זה שיצר את החטא. הוא היה החוטא הראשון.
2. מי שגרם לחטא הקדמון
השטן גרם לאדם וחווה להיכשל בחטא הקדמון. בבראשית ג 8-1 מפורט כיצד פיתה השטן את חווה, כיצד היא הגיבה, ולאחר מכן, כיצד הגיב אדם. ביוחנן ח 44 נקרא השטן "רוֹצֵחַ" ("אנתרופו-קטונוס", או מילולית "קוטל / רוצח האדם"), שכן מכיוון שהוא פיתה את אדם וחווה הפך המוות הפיזי להיות חלק מהחוויה האנושית. באיגרת השנייה לקורינתים יא 3 אומר שאול שהשטן הדיח את חווה בערמתו, והוא חוזר על זה באיגרת הראשונה לטימותיאוס ב 14. השטן הוא שגרם לחטא הקדמון, שעליו מסופר בתנ"ך.
3. המקטרג על איוב
בתנ"ך אנחנו רואים את השטן פועל כמקטרג. הוא האשים את איוב שאהבתו לאלוהים נובעת ממניעים פסולים (איוב א 12-6; ב 6-1).
4. פוגע באיוב ומייסר אותו
השטן גם גרם ייסורים לאיוב. הוא פגע בנכסיו ובמשפחתו וגם פגע גופנית באיוב עצמו (איוב א 19-13; ב 8-7).
5. רב ומתווכח
כאשר משה מת, התווכח השטן עם שר המלאכים מיכאל על גווית משה (יהודה 9). יהודה אינו מציין מדוע רצה השטן את גווית משה, אבל בהכירו את נטיית בני ישראל לסור מאלוהים לעבודה זרה, ייתכן שרצה שמקום קבורתו של משה יהיה ידוע לכול כדי שהקבר יהפוך למרכז פולחן למשה המת. אבל הוא הפסיד בוויכוח.
6. הניע את דוד לערוך מפקד
השטן הסית את דוד לערוך מפקד ולמנות את מספרם של בני ישראל, במנוגד להנחיות בתורת אלוהים (דברי הימים א כא 1). כתוצאה מכך העם נענש.
7. קטרג על עם ישראל
בתנ"ך, השטן היה זה שקטרג על עם ישראל. כפי שכיום הוא מאשים את הקדושים (מאמיני הברית החדשה), בתנ"ך הוא האשים את עם ישראל (זכריה ג 2-1).
8. השטן נוכח במשפט של אדם לא-מאמין
בתנ"ך, אחד הדברים שעשה השטן היה להיות נוכח במשפט שבא על אדם לא-מאמין (תהילים קט 7-6).
ג. פעלי השטן ביחס לאלוהים
הקטגוריה השלישית של פעלי השטן בתנ"ך היא מה שהוא עשה בנוגע לאלוהים. ניתן לראות את פעליו אלה בשתי דרכים.
1. התנגדות לאלוהים עצמו
השטן יוצא נגד אלוהים עצמו. בבראשית ג 5-1 הוא תקף באוזני חווה את מהימנותו של אלוהים ואת מניעיו. לפי איגרת יוחנן הראשונה ג 12-10 הוא מתנגד לצדקה האלוהית.
2. התנגדות לתכנית של אלוהים
השטן מתנגד לתכנית האלוהית. הוא יוצא נגדה בדרכי זיוף וערמה. השאיפה שלו להידמות לאל עליון (ראה לעיל, 3 ד) מראה שהשטן הוא רב אמן בזיוף. הוא ידע שלא יוכל להיות עליון כאלוהים, אז הוא פשוט הכריז שרצונו להידמות לאל עליון. כדי לעשות זאת, הוא יצר תכנית-נגד מבוססת על זיוף, בעלת חמישה היבטים.
א) דתות שקר
הפן הראשון הוא דתות מזויפות (האיגרת השנייה לקורינתים יא 15-13; ההתגלות ב 9, 13). אין הכוונה בהכרח רק לדתות שקר שניתן להבחין בנקל שהן כאלו, אלא פעמים רבות זה משהו דומה מאוד לאמונת הברית החדשה.
ב) משיחים מזויפים
הפן השני הוא ה"משיחים" המזויפים. הוא יוצר משיחים מזויפים בשתי דרכים.
ראשית, על ידי הכרזה על "ישוע אחר" הדומה מאוד לישוע של הברית החדשה. באיגרת השנייה לקורינתים יא 4, כששאול מדבר על "ישוע אחר", המילה היוונית (allon) שבה הוא השתמש למונח "אחר" משמעותה אינה "שונה לחלוטין" אלא "אחר מאותו הסוג".
דרך שנייה שבה יציג משיח מזויף היא שבבוא היום הוא יקים את צורר המשיח (איגרת יוחנן הראשונה ב 18, 22; ד 3).
ג) חסידים / תלמידים מזויפים
הפן השלישי של תכנית הזיוף שלו היא שיש לו חסידים מזויפים (מתי יג 39-38). חסידיו אלה הם כמו העשבים הרעים שדומים מאוד במראם לחיטה וקשה להבדיל ביניהם. בדומה לכך, אלה שהולכים אחרי השטן אינם נראים כעובדי השטן, אלא הם אנשים שמצהירים בפומבי על אמונתם במשיח אף שלמעשה הם כופרים בו בסתר.
ד) תיאולוגיה מזויפת
הפן הרביעי בתכנית הזיוף שלו הוא שיש לשטן מערכת של דוקטרינות שקר, כלומר תיאולוגיה שיטתית מזויפת (הראשונה לטימותיאוס ד 3-1; ההתגלות ב 24).
ה) נסים מזויפים
הפן החמישי בתכנית הזיוף של השטן היא שיש לו יכולת לחולל אותות ומופתי שקר (מתי ז 23-22; השנייה לתסלוניקים ב 11-8). נסים אלה אכן מתרחשים במציאות. הם אמיתיים וממשיים, אבל הם מזויפים במובן שטוענים שמחוללים אותם בשם ישוע, בעוד שישוע אינו מי שעומד מאחוריהם באמת.
ד. מעשי השטן בחייו של המשיח
קטגוריה רביעית של פעלי השטן היא מה שניסה לעשות בחיי המשיח. ניתן למנות בהקשר זה שישה דברים.
1. הנבואה על העימות
הנבואה הראשונה על המשיח, שמופיעה בבראשית ג 15, חוזה את העימות בין ישוע והשטן: "…הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב". עימות זה בין ישוע והשטן במהלך חיי המשיח עלי אדמות נחזה מראש.
2. ניסיונותיו של השטן להמית את המשיח
ברגע שישוע נולד, העימות החל בפועל. השטן ניסה להרוג את ישוע התינוק בבית לחם. במתי ב 18-1 מסופר כיצד ניסה הורדוס הגדול להרוג את ישוע התינוק – בהשראת השטן, ככתוב בספר ההתגלות יב 4.
3. השטן ניסה להכשיל את המשיח
השטן העמיד את ישוע במבחן וניסה לפתות אותו לחטוא (מתי ד 11-1; מרקוס א 13-12; לוקס ד 13-1).
4. השטן השתמש באנשים בניסיון לסכל את פועלו של המשיח
השטן השתמש תכופות באנשים כדי לנסות למנוע מהמשיח להשלים את תפקידו. הוא השתמש באנשים כדי לנסות למנוע מישוע להשיג את מטרתו כמשיח ולמות על הצלב. הוא השתמש לשם כך בהורדוס, בשמעון פטרוס ובהמונים (מתי ב 16; טז 23; יוחנן ח 44, 59).
5. השטן עמד מאחורי התכחשותו של שמעון פטרוס למשיח
היה זה השטן שהניע את שמעון פטרוס להתכחש לישוע שלוש פעמים (לוקס כב 31).
6. השטן היה אחראי חלקית לבגידת יהודה בישוע
השטן הציע ליהודה לבגוד, ובהמשך כתוב שהשטן "נכנס בו" (יוחנן יג 2, 27). יהודה לא היה "סתם" אחוז שדים אלא השטן עצמו אחז בו. מסיבה זאת הוא נקרא "בן האבדון" (יוחנן יז 12) וכשהשטן נכנס ביהודה, הבגידה שהייתה אמורה לקרות אכן קרתה.
ה. מעשי השטן בקשר לעמי העולם
ניתן למנות שישה דברים בנוגע למעשי השטן בקרב עמי העולם.
- השטן גורם למפלתם של עמים
השטן "חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" ומשפיל אותם (ישעיהו יד 12). לפעמים עמים יורדים ממעמד רם ומאבדים את עוצמתם, והופכים להיות גורמים חלשים יותר בגלל מעשי השטן ששולט בממלכות העולם הזה.
- השטן מתעה את העמים
השטן מתעה את עמי העולם (ההתגלות יב 9; כ 3).
- השפעת השטן על העמים
לשטן יש השפעה על הממשלות האנושיות של עמי הגויים (דניאל י 13, 20; מתי ד 9-8; אפסים ו 12).
- השטן נותן סמכות לצורר המשיח
השטן יעניק לצורר המשיח את סמכותו על ממלכות העולם. הוא הציע סמכות זו לישוע בתנאי שישתחווה לו פעם אחת בלבד, אבל ישוע סירב להצעה. השטן יציע זאת שוב, והפעם לצורר המשיח, שיקבל את הצעתו (ההתגלות יג 2, 4).
- השטן יקבץ את הצבאות למלחמה הסופית
השטן יקבץ את צבאות הגויים לעימות הסופי, למלחמת הר מגידון (ההתגלות טז 16-12).
- השטן יוביל את הגויים בהתקוממות אחרונה
לאחר שהשטן יוּתר מהתהום, מקום משכנו החמישי, הוא יתעה את הגויים בתקופת מלכות המשיח, ויוביל אנשים אלה להתמרדות נוספת, אחרונה (ההתגלות כ 10-7).
ו. מעשי השטן בקשר לישראל
ניתן לומר בפשטות שהשטן הוא האויב והיריב של ישראל (דברי הימים א כא 1; זכריה ג 2-1).
ז. מעשי השטן בקשר ללא-מאמינים
השטן פועל בקרב האנשים שאינם מאמינים במשיח. ניתן למנות בהקשר זה שמונה תחומי פעולה שלו.
- השטן מנסה למנוע אמונה בבשורה
השטן מנסה למנוע מאנשים לקבל את הבשורה המשיחית ולהאמין בה. בכל מקום שבו מוכרזת הבשורה, השטן או עושי דברו יהיו שם וינסו להרחיק אנשים מלהאמין בבשורה. השטן עושה זאת בשתי דרכים. אחת, הוא מנסה לחטוף את זרע הבשורה שנטמן בשומע (מתי יג 19; מרקוס ד 15; לוקס ח 13). השנייה, השטן מנסה למנוע מהלא-מאמינים לקבל את הבשורה. הוא מעוור את הבנתו של הלא-מאמין, כך שכאשר הבשורה מוצגת, אדם זה אינו מבין מה הן בדיוק הסוגיות ("אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה עִוֵּר אֶת שִׂכְלָם שֶׁל הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים לְבַל יִזְרַח עֲלֵיהֶם אוֹר הַבְּשׂוֹרָה…", השנייה לקורינתים ד 4-3).
- השטן מעצים את המשיכה לשקר
השטן פועל בשתי דרכים כדי להעצים את המשיכה לשקר בקרב הלא-מאמינים.
האחת, הוא עושה לאנשים אינדוקטרינציה, שטיפת מוח לדתות שקר ומלמד אותם דוקטרינות שקריות שמספקות אותם (הראשונה לטימותיאוס ד 3-1; איגרת יוחנן הראשונה ד 4-1).
השנייה, הוא מלמד את בני האדם דרך חיים פסולה כמתואר באפסים ב 3-1 ובאיגרת יוחנן הראשונה ב 17-15.
- השטן שולט על מותם של הלא-מאמינים
ככל שזה נוגע לאנשים שאינם מאמינים במשיח, יש לשטן כוח על המוות. לכל אורך ההיסטוריה המקראית, לשטן היה כוח להמית גם מאמינים יראי אלוהים וגם כופרים. אבל כאשר ישוע מת ונכנס לתוך "מלכות" המוות, הוא עבר מבעד למוות ולקח מידי השטן את מפתחות המוות ביחס למאמינים. לשטן אין יותר סמכות על מות המאמינים, מלבד במקרה אחד שנדון בו בהמשך.
אבל, בעוד שלשטן אין יותר סמכות על מות המאמינים, מלבד במקרה אחד, עדיין יש בידיו סמכות על מות האנשים שאינם מאמינים בישוע. ניתן ללמוד זאת מהאיגרת אל העברים ב 14 ומספר ההתגלות א 18, שם מדובר על ביטול אימת המוות ולקיחת "מפתחות המוות". בהקשרם של פסוקים אלה ברור ש"מפתחות המוות" ואימת המוות מסולקים רק ככל שזה נוגע למאמינים. הסמכות על מותם של הלא-מאמינים נתונה בידי השטן.
- השטן גורם לסבל ודיכוי
השטן גורם לסבל ודיכוי של הלא-מאמינים. לא כל הסבל והדיכוי נגרמים על ידי השטן, אבל לעתים הוא זה שגורם להם (לוקס יג 16; מעשי השליחים י 38).
- השטן "זורע" לא-מאמינים בין המאמינים
השטן "זורע" לא-מאמינים בין המאמינים (מתי יג 39-25). לא קל להבחין בהם, שכן הם כעשבים השוטים במשל שנזרעו וצומחים בין החיטה. הם דומים מאוד למאמינים, ואם לשפוט רק לפי ההופעה החיצונית, נראה כאילו הם עצמם מאמינים. אבל הם עשבים רעים. יש בהם משהו לקוי והם לא נושעו באמת. השטן "זורע" כופרים בין המאמינים.
- השטן משתמש בלא-מאמינים כדי לסלף את הבשורה
כפי שניתן ללמוד ממעשי השליחים יג 10-8, השטן משתמש בלא-מאמינים כדי לסלף את הבשורה.
- השטן מפיח כוחות במשרתיו
לשטן יש משרתים שאותם הוא יוצר, ממלא ושולט בהם. לפי השנייה לקורינתים יא 15-13, שליחי השטן הללו אינם קלים לזיהוי כמו משרתיו מהסוג שעומד בראש כנסיות השטן. הם "פּוֹעֲלֵי רְמִיָּה הַמִּתְחַפְּשִׂים לִשְׁלִיחֵי הַמָּשִׁיחַ", הנשמעים ונראים כשליחים אמיתיים של המשיח כדי לבצע את התרמית של השטן.
- השטן משתמש בלא-מאמינים כדי להתנכל לבשורה
הוא עושה זאת בדרכים שונות, פעילות או סבילות (ההתגלות ב 10-9, 13).
ח. פעלי השטן בכל הנוגע למאמינים
הקטגוריה השמינית של פעלי השטן קשורה למעשיו בקשר למאמינים. הוא מאוד פעיל בהקשר זה, וכתבי הקודש מספרים לנו 20 דברים על כך.
- השטן מטלטל את המאמינים בכברה
הוא מטלטל את המאמינים כפי שטלטל את שמעון "כְּחִטִּים בַּכְּבָרָה". כתוצאה מכך שהשטן טלטל את שמעון כחיטים בכברה, שמעון התכחש לישוע.
- השטן מעכב מאמינים
הוא מונע או מעכב את המאמינים מלממש את מה שנקראו לעשות (הראשונה לתסלוניקים ב 18).
- השטן משיג יתרון על פני מאמינים
הוא משיג יתרון על פני המאמינים שמרשים לעצמם ללכת שולל, ומערים עליהם (השנייה לקורינתים ב 11).
- השטן מתעתע במאמינים ומדיח אותם
הוא מתעתע במאמינים מסוימים ומדיח אותם מהדרך, כפי שעשה לחווה (השנייה לקורינתים יא 3).
- השטן מכה במאמינים
הוא נאבק במאמינים ומכה בהם, כפי שעשה במקרה של שאול (השנייה לקורינתים יב 7).
- לשטן יש כוח להמית מאמינים שהוצאו בחרם מהקהל
השטן מביא מוות גופני על מאמין שהוטל עליו חרם והוצא מהקהל ("תִּמְסְרוּ אֶת הָאִישׁ הַהוּא לַשָֹטָן לְאָבְדָן הַגּוּף כְּדֵי שֶׁרוּחוֹ תִּוָּשַׁע בְּיוֹם יהוה", הראשונה לקורינתים ה 5).
כפי שנזכר לעיל, כתוצאה מפועל המשיח במותו ובתחייתו, המשיח לקח מידי השטן את מפתחות המוות בכל הנוגע למאמינים. לשטן יש כוח על מות אנשים שאינם מאמינים בישוע, אבל אין לו כוח לשלוט על מותם של מאמינים, מלבד במקרה אחד.
היוצא מהכלל הוא המקרה של מאמין שעבר את ארבעת השלבים של תוכחה והטלת משמעת קהילתית כמתואר במתי יח 20-15. הצעד האחרון הוא הרחקה או חרם. משמעות החרם היא החזרת אותו אדם לתחום השליטה של השטן לאבדן הגוף, הבשר. במקרה כזה יש לשטן סמכות להמית את המאמין שהוצא בחרם מקהל המאמינים. המשך הפסוק (הראשונה לקורינתים ה 5) מלמד שזה לא ישפיע על ישועת המאמין; הוא עדיין נושע, אבל הוא ימות מוות שאינו בעתו ולא יגשים את מה שאלוהים קרא לו למלא בחייו. זהו גם "חטא המוות" שיוחנן מדבר עליו באיגרתו הראשונה ה 16.
- השטן שולט בחלק מהמאמינים מבפנים
המונח החמור ביותר שמשתמשים בו כשמנסים לתאר את השליטה הזו הוא "להיות אחוז", אבל המילה היוונית שזו משמעותה למעשה אינה מופיעה בכתובים אלא משתמשים תמיד במילה שפירושה "להיות נשלט מבפנים" או "להיות demonized, נשלט על ידי שד". כן, מאמינים משיחיים יכולים להיות נשלטים מבפנים.
לדוגמה, במעשי השליחים ה 3, השטן מילא את חנניה ושפירא, ושמעון פטרוס השתמש שם באותן המילים בדיוק שבהן השתמש שאול באפסים ה 18 כשאמר: "התמלאו ברוח". לפיכך "להתמלא" משמעו "להיות נשלט מבפנים", והשטן שלט בהם מבפנים.
באפסים ד 27 שאול מזהיר "אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַשָֹטָן". אחד השימושים במילה היוונית ל"מקום" (topos) הוא כמונח צבאי שמשמעותו "ראש חוף, עמדה בחוף האויב שנכבשת כדי לשמש כבסיס להמשך הפעילות; דריסת רגל". אל תתנו מקום, דריסת רגל, לאויב. כאשר צבא תוקף שטח של אויב, הוא מנסה לכבוש קודם "ראש חוף" או אזור שליטה, שנמצא בשטח האויב. ברגע שהשטח הזה נמצא בשליטתו, ביכולתו לספק לכוחות התגבורת אש חיפוי. אם מאמין נותן דריסת רגל כזאת לשטן, משמעות הדבר היא שהשטן יכול לשלוט במאמין הזה מבפנים. ניתן לכך אישוש בשנייה לטימותיאוס ב 26-25: "… אוּלַי יִתֵּן לָהֶם הָאֱלֹהִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ אֶת הָאֱמֶת וְיִתְפַּכְּחוּ וְיֵצְאוּ מִמַּלְכֹּדֶת הַשָֹטָן אֲשֶׁר לְכָדָם כִּרְצוֹנוֹ". השטן אכן שולט במאמינים מסוימים.
- השטן נלחם בקדושים
השטן מנהל מלחמה נגד הקדושים (אפסים ו 18-10) לכן המאמינים נקראים ללבוש "אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים".
- השטן מאשים את המאמינים
השטן מאשים ומשמיץ את המאמינים לפני כס האלוהים. הוא "שׂוֹטֵן אַחֵינוּ הַמְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלַיְלָה" (ההתגלות יב 10).
- השטן זורע ספק במחשבות המאמינים
השטן מעורר ספק במחשבות המאמינים בנוגע לאמת של אלוהים ובנוגע למהימנותו, כפי שהוא עשה לחווה (בראשית ג 5-1).
- השטן מעורר רדיפות
השטן מעורר רדיפות נגד המאמינים המשיחיים (ההתגלות ב 10).
- השטן מסתנן לתוך גוף המשיח
השטן מסתנן לתוך הקהילה בשתי דרכים. דרך אחת היא באמצעות אנשים שאינם תלמידי אמת של המשיח, בדומה לעשבים הרעים, "הַזּוּנִין", ממתי יג 39-38. השנייה היא להסתנן לתוך הקהילה באמצעות מורי שקר שמלמדים על "ישוע אחר" (ומשמעות המילה היוונית, כפי שצוין לעיל, היא אחר מאותו הסוג; השנייה לקורינתים יא 15-13; איגרת פטרוס השנייה ב 19-1).
- השטן מעודד מחלוקות בגוף המשיח
השטן מעודד מחלוקות בקהילות, וקהילות רבות מתחלקות ומתפרקות בגלל השפעה שטנית (השנייה לקורינתים ב 11-1).
- השטן מפתה את המאמינים
השטן מעמיד את המאמינים בניסיונות (הראשונה לתסלוניקים ג 5). זהו חלק מרכזי בפעליו של השטן בקרב המאמינים, והוא מפתה אותם בשישה תחומים לפחות. ראשית, הוא מפתה את המאמינים לשקר (מעשי השליחים ה 3). שנית, הוא מפתה את המאמינים לבצע חטאים מיניים (הראשונה לקורינתים ז 5; איגרת טימותיאוס הראשונה ה 15-11). שאול אוסר על הבעל והאישה להימנע זמן ארוך מדי מקיום יחסי מין שמא יפתה אותם השטן ויכשילם בתחום זה (הראשונה לקורינתים ז 5-3). שלישית, השטן מפתה את המאמינים לבצע חטאים מסוימים (איגרת פטרוס הראשונה ה 8). רביעית, הוא מפתה את המאמינים לשקוע בעיסוק יתר בענייניי העולם הזה (איגרת יוחנן הראשונה ב 17-15; ה 19). חמישית, הוא מפתה את המאמינים להתגאות בעניינים רוחניים, ובאופן שכזה המאמין נכשל באותו חטא שהוביל לנפילת השטן מהשמים (הראשונה לטימותיאוס ג 6). שישית, הוא מפתה מאמינים להסתמך על חכמה וכוחות אנושיים ולא על חכמה שמימית (דברי הימים א' כא 8-1).
- השטן טורף מאמינים
הוא בולע את המאמינים, כלומר מכניס אותם כל כך עמוק לתוך החטא עד שלפעמים אינם נחלצים ממנו לעולם (איגרת פטרוס הראשונה ה 8).
- השטן מרמה את המאמינים
הוא מוליך שולל חלק מהמאמינים על ידי הכרזה על ישוע מזויף, ובכך שהוא מופיע כמלאך של אור (השנייה לקורינתים יא 4-3, 14).
- השטן גורם למאמינים לאבד את אמונתם
השטן אחראי לפגיעה באמונתם של מאמינים מסוימים עד שהם מאבדים אותה לגמרי (הראשונה לטימותיאוס א 20-19). השבח לאל שאפילו אז הם אינם מאבדים את ישועתם.
- השטן מנסה להביס את המאמינים
השטן שולח את שדיו כדי שינסו להביס את הקדושים (אפסים ו 12-10).
- השטן משתמש לרעה בכתבי הקודש
השטן אפילו משתמש בצורה מעוותת בכתובים. הוא עשוי לצטט פסוק במדויק, ואכן עושה זאת, אבל הוא משתמש בו שלא כראוי בצטטו אותו מחוץ להקשרו או בכוונו לפירוש וליישום לא נכונים משלו, כפי שניסה לעשות עם ישוע (מתי ד 6-5; לוקס ד 11-9).
- מהלכים של השטן נגד מאמינים
ראשית, הוא משתמש במזימות ערמומיות כדי להפיל בפח את המאמין (השנייה לקורינתים ב 11). שנית, הוא משתמש בתחבולות נכלוליות (אפסים ו 11). שלישית, הוא מציב מלכודות (הראשונה לטימותיאוס ג 7; השנייה לטימותיאוס ב 26). רביעית, הוא משתמש באותות ובמופתי שקר (השנייה לתסלוניקים ב 9). יש בכוחו לחולל נסים והוא משתמש בכוח זה כדי לפעול נגד הקדושים.
ט. מעשי השטן בעתיד
החלק התשיעי הסוקר את מעשי השטן הוא מעשיו בעתיד. נציין בהקשר זה בקצרה חמישה דברים. ראשית, בעתיד הוא יילחם נגד ישראל (ההתגלות יב 17-13). שנית, השטן ינסוך כוחות בצורר המשיח כדי שהלה יעלה לשלטון (השנייה לתסלוניקים ב 9; ההתגלות יג 10-1). שלישית, השטן יהיה זה שיקים את נביא השקר (ההתגלות יג 18-11; יט 20; כ 10). רביעית, הוא יקבץ את הגויים למלחמת גוג ומגוג (ההתגלות טז 16-12). חמישית, הוא יתעה את הגויים אחרי מלכות אלף השנים ויעורר התמרדות נוספת אחרונה נגד סמכותו של אלוהים (ההתגלות כ 9-7).
9. המשפטים שיבואו על השטן
השטן עובר שבעה משפטים: בעבר, בהווה או בעתיד.
א. המשפט שבא על השטן עם נפילתו
המשפט הראשון בא על השטן כשחטא לראשונה, בעת נפילתו משמים (יחזקאל כח 16). התוצאה הייתה אבדן המעמד שלו והמקומות שבהם שכן לראשונה. ראשית, הוא איבד את מעמדו כ"כְּרוּב מִמְשַׁח, הַסּוֹכֵךְ" המסוכך על כס האלוהים, ואיבד את מעמדו כשומר כס האלוהים. שנית, הוא איבד את מעמדו כבעל הסמכות על כדור הארץ, כאשר כדור הארץ היה גן האבנים היקרות שבעדן (יחזקאל כח 13).
ב. המשפט שבא על השטן בעדן
המשפט השני בא עליו בעדן כתוצאה מכך שפיתה את אדם וחווה. אלוהים אמר לשטן: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג 15).
העונש הוא שלאישה, שאותה פיתה השטן ודרכה הביא חטא ומוות לחוויה האנושית, יהיה זרע. אלפי שנים מאוחר יותר, צאצא אלוהי של האישה הזו, חווה, עמד להיות האחד שיביס את השטן ויביא חיים, שיקום וישועה לאנושות. יום יבוא שבו "זרע האישה" האלוהי ישוף (ירוצץ) את ראש השטן.
ג. המשפט שבא על השטן בצליבת המשיח
הצלב היה המשפט השלישי שבא על השטן, בזמן שבו המשיח מת. השטן ידע שזה קרב ובא ולכן ניסה לעשות כל שביכולתו כדי למנוע מהמשיח להיצלב. הוא ניסה כל הזמן לגרום למותו של ישוע או לפני העת היעודה או בצורה הלא-נכונה, כמו למשל בחרב או בסקילה. אבל כל הניסיונות האלה נכשלו "כִּי עוֹד לֹא הִגִּיעָה שְׁעָתוֹ" (יוחנן ז 30). כאשר שעתו של ישוע הגיעה לבסוף, ובזמן שהוא גסס על הצלב, השטן לא היה יותר בשליטה. המשיח הוא שהיה בשליטה מוחלטת. הצלב, שהביא ישועה לאנושות, הביא דין על ראש השטן.
ישוע חזה שזה יקרה: "אָמַר לָהֶם: רָאִיתִי אֶת הַשָֹטָן נוֹפֵל כְּבָרָק מִן הַשָּׁמַיִם" (לוקס י 18).
ביוחנן יב 31 ישוע אמר שבזכות הפועל שלו "…כָּעֵת יֻשְׁלַךְ הַחוּצָה שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה. אחר כך, ביוחנן טז 11, הוא אמר: "…נִשְׁפַּט שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה".
בקולוסים ב 15-14 נאמר על מה שהתרחש על הצלב: "[המשיח] בִּטֵּל אֶת שְׁטַר הַחוֹב אֲשֶׁר הָיָה נֶגְדֵּנוּ עַד תֻּמּוֹ וֶהֱסִירוֹ בְּתָקְעוֹ אוֹתוֹ בַּצְּלָב. וּבְהַפְשִׁיטוֹ אֶת עָצְמַת הָרָשֻׁיּוֹת וְהַשְֹרָרוֹת, הִצִּיגָן לְרַאֲוָה בְּתַהֲלוּכַת נִצְחוֹנוֹ, נִצָּחוֹן שֶׁהִשִֹיג בּוֹ" – ואחת מהרשויות והשררות הללו היה השטן.
באמצעות מותו ותקומתו השבית ישוע את כוחו של השטן למשול על מות המאמין (עברים ב 15-14).
במותו, הפר ישוע את פעולות השטן (איגרת יוחנן הראשונה ג 8).
שלושת המשפטים הראשונים שבאו על השטן התרחשו כבר. ארבעה נוספים צפויים להתרחש.
ד. המשפט שיבוא על השטן באמצע תקופת הצרה הגדולה
המשפט הרביעי יהיה באמצע תקופת הצרה הגדולה, כאשר יושלך השטן ממקום משכנו הנוכחי, השלישי (שמי האטמוספירה) אל משכנו הרביעי, הארץ. הוא יוגבל לארץ למשך המחצית השנייה של הצרה (ההתגלות יב 9-7) כך שלא תהיה לו יותר גישה לשמים (שם, פסוקים 12-10א).
ה. המשפט שיבוא על השטן בסוף הצרה הגדולה
השטן ייאסר בתהום במהלך המילניום (מלכות אלף השנים), שם יהיה מקום משכנו החמישי (ההתגלות כ 3-1).
ו. משפט השטן לפני הכס הלבן הגדול
השטן יישפט בפעם השישית לפני הכס הלבן הגדול, על ידי הקהילה. שאול אמר שהקדושים, כלומר הקהילה, ישפטו מלאכים (רומים טז 20; הראשונה לקורינתים ו 3-2). הקהילה לא תשפוט את המלאכים הטובים מפני שהם אינם חוטאים ואין עילה לשפוט אותם. אבל המלאכים שסרחו ומרדו יישפטו, והשטן יהיה ביניהם. הוא יישפט על ידי הקהילה במהלך המשפט שיתנהל לפני הכס הלבן הגדול (ההתגלות כ 15-11).
ז. משפט השטן באגם האש
המשפט השביעי והאחרון שיבוא על השטן יהיה אגם האש, שם יהיה מקום משכנו השישי (מתי כה 41; ההתגלות כ 10).
10. האחריות של המאמינים
במהלך הדיון לעיל על מעשי השטן בהקשר למאמינים צוין שהוא תוקף את המאמינים ב-20 דרכים שונות. אבל המאמינים אינם נותרים מחוסרי הגנה. יש להם מספר דרכי התגוננות.
א. כלי הנשק של המאמינים
אמצעי ההגנה הראשון של המאמין הוא מלוא כלי הנשק של אלוהים (אפסים ו 18-10; איגרת יוחנן הראשונה ב 14). הכוונה היא לכתבי הקודש. ככל שלומדים יותר את התנ"ך ואת הברית החדשה, משננים אותם והוגים בהם, כך יש למאמינים יותר הגנה; כך המאמינים חמושים יותר בכלי נשק ומכוסים בשריון. ידיעת מה שנאמר בכתבי הקודש בנוגע לכל נושא נתון מסייעת במלחמה נגד השטן. כאשר ניסה השטן במדבר לפתות את ישוע ולשדלו לחטוא, ישוע התנגד לשטן וניטרל את שלוש התקפותיו באמצעות ציטוט פסוקים מהתנ"ך. זה היה "השריון האלוהי" בעבור המשיח וזהו "השריון" בעבור המאמינים המשיחיים.
ב. הכוח הנתון בידי המאמין
אמצעי ההגנה השני של המאמין הוא הכוח שיש לו להתנגד לשטן. נאמר למאמינים שלוש פעמים להתייצב כנגד השטן: יעקב ד 7; איגרת פטרוס הראשונה ה 9; אפסים ו 18-10. לא נאמר אף פעם למאמינים "לגעור בשטן" וגם לא "לכבול את השטן" אלא נאמר להם "להתנגד לו, לעמוד נגדו". שוב, הדרך הטובה ביותר להתייצב נגדו היא באמצעות הכתובים – לדעת איך להשתמש בפסוקים הנכונים כנגד כל פיתוי ספציפי שמולו אנחנו עלולים למצוא את עצמנו.
ג. הערנות של המאמין
בכדי להתגונן, על המאמין להיות ער ולעמוד על המשמר. עלינו לזהות את דרכי הפעולה של השטן ולהיות מוכנים לקראתו (איגרת פטרוס הראשונה ה 8).
ד. המשיח מתפלל בעד המאמינים
ההגנה הרביעית של המאמינים אינה פעילה אלא סבילה: תפילותיו של המשיח בעדם. הוא מפגיע בעד המאמינים כנגד "הרע" (יוחנן יז 15; רומים ח 34; אל העברים ז 25).
ה. העקרונות של המאמין
ההגנה החמישית בעבור המאמינים והעקרונות שיש לזכור אותם כשמתמודדים עם השטן ועם המלחמה הרוחנית.
העיקרון הראשון הוא שאסור למאמינים לדבר על השטן בזלזול (יהודה 9-8). אפילו שר המלאכים מיכאל לא הטיח כנגד השטן גינוי והאשמה. הוא פשוט הפקיד את כל העניין בידי ה'. לפיכך איש אינו אמור להסתובב ולגעור בשטן, לכבול את השטן או לקרוא בשמו. המאמינים אינם אמורים לדבר עליו בזלזול.
העיקרון השני בעבור המאמין בהתמודדות עם השטן ועם המלחמה הרוחנית הוא לזכור תמיד שאלוהים משתמש בשטן כדי ללמד מאמינים. השטן עשוי לקבל רשות לגרום לבעיות גופניות מסוימות כדי ללמד לקח מסוים. לדוגמה, השטן הורשה לגרום לאיוב סבל כדי שיוכל ללמוד עוד על טבעו הריבוני של אלוהים (איוב א-ב). השטן הורשה לגרום לשאול סבל כדי שילמד ענווה וילמד שגבורתו של אלוהים יכולה להתחזק עוד יותר באמצעות חולשתו של שאול (השנייה לקורינתים יב 16-7).
העיקרון השלישי הוא שהשטן מוגבל על ידי ריבונותו של אלוהים. השטן איננו הכול יכול, ואפילו בכוחות שיש לו הוא אינו יכול להשתמש מבלי שאלוהים יתיר זאת. האלוהים הריבון מגביל את השטן; אלוהים לעולם לא ירשה לשטן להרחיק לכת יותר מדי (איוב א 12; ב 6).
[1] ראה ישעיהו יד 12 והערת שוליים 2 להלן.
[2] "הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר" (בארמית "כוכב נגהא") הוא כוכב נוגה המזהיר השכם בבוקר. "הלל" משמעו נגוה, זרוח, הפיץ אור, הילה. לדוגמה, "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ, עֲלֵי רֹאשִׁי; לְאוֹרוֹ, אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ" (איוב כט 3; ראה ישעיהו יג 10). לוציפר", כלומר נושא האור, הוא תרגום ללטינית של "הֵילֵל", מפיץ האור.
[3] ראה תלמוד בבלי, שבת פג ע"ב: "בעל ברית לאלקים זה זבוב בעל עקרון מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו ומניחה בתוך כיסו כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה".