"בִּהְיוֹתוֹ בָּטוּחַ לַחֲלוּטִין כִּי אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם."רומים ד 21
"בִּהְיוֹתוֹ בָּטוּחַ לַחֲלוּטִין כִּי אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם."רומים ד 21
האם מאמין יכול לאבד את ישועתו כי חטא או חדל להאמין? נדון בנושא זה לפי ארבע קטגוריות ראשיות.
I. משמעותו של הביטחון בישועה נצחית (Eternal Security)
אחת מהצהרות האמונה מגדירה את הביטחון והוודאות בנוגע לישועה נצחית כך: "אלה שאותם אלוהים קיבל באהובו [ישוע], קרא אליו וקידש על ידי רוחו, אינם יכולים לנשור לגמרי או סופית ממצב זה של חסד, אלא יתמידו עד הסוף וייוושעו ישועת נצח".
זוהי הגדרה תיאולוגית מפורטת למדי. הגדרה פשוטה יותר היא: "הביטחון בכך שהישועה היא נצחית ושאי אפשר לאבד אותה, היא פעולה מתמשכת של רוח הקודש בקרב המאמין שבאמצעותה ממשיך פועלו של החסד האלוהי שהחל בליבו ומובא לכדי השלמה".
ביטחון זה משמעו שמהרגע שאדם חווה ישועת אמת, חווה התחדשות ונולד באמת מחדש, הוא לא יאבד את ישועתו, לא בעקבות חטא שעשה ולא כי חדל להאמין. מה ששומר על המאמין בטוח ומוגן זה פעולת רוח הקודש ומה שאלוהים עושה בשבילו, ולא מעשיו הוא. זו המשמעות הבסיסית של הביטחון שיש למאמין משיחי אמיתי בנצחיות ישועתו.
II. העקרונות
העובדה שיש למאמינים אמיתיים ביטחון בנצחיות ישועתם מלמדת עשרה עקרונות.
א. הישועה היא אירוע חד פעמי
פעמים רבות הפועל "להיוושע" מופיע בזמן עבר פשוט (שנקרא ביוונית aorist, כלומר עבר סתמי, לא מסוים), אשר בדרך כלל מדגיש פעולה יחידה (יוחנן ג 15-14; ד 14-13; ו 35, 51). הישועה היא אירוע חד פעמי ואינה פעולה חוזרת ונשנית. אין אף מקרה בכתבי הקודש שמעיד שאדם מסוים נושע, איבד את ישועתו ואז נושע שוב זמן מה לאחר מכן. תפיסה זו אינה מצויה בשום מקום בכתובים, ואין בהם אף לא מקרה אחד שבו מתוארת התרחשות שכזו.
ב. ישועת אמת מניבה מעשי צדקה
העיקרון השני הוא שישועה אמיתית תניב בחיי האדם מעשים הנובעים מצדקה אמיתית. חייו של כל מי שבאמת נושע יעידו על כך במידה זו או אחרת. ישועה אמיתית תוביל למעשי צדקה בחיי האדם. בשלב מסוים בחייו, אם האדם נושע באמת, יהיו לכך ראיות כלשהן. האדם נושע באמונה בלבד, אבל האמונה המושיעה אינה נותרת לבדה; היא תפיק הוכחות, ראיות כלשהן, מעשים כלשהם. לא נושעים על ידי אמונה ומעשים, אלא ישועת אמת היא תוצאה של אמונה שמובילה למעשים; המאמין פועל ועושה פרי מפני שהוא נושע (מתי ז 20-17; טיטוס ב 12-11; יעקב ב 24-12; איגרת פטרוס השנייה א 10-5).
ג. קבלת האמת באופן עקבי: מבחן לאמונה אמיתית
עקביות בקבלת האמת היא מבחן לאמונה אמיתית (קולוסים א 23-22; איגרת יוחנן השנייה 2). כאשר אדם נושע, ייתכן שהוא לא ידע לדוגמה שישוע נולד מבתולה. אבל כאשר ילמד על כך, הוא יקבל עובדה זו ברצון. אם ידחה ויתכחש לאמת הזו, ייתכן שלא נושע מלכתחילה. קבלת האמת באופן עקבי היא מבחן לאמונה אמיתית.
ד. מעשיו של המאמין יבואו על שכרם
העיקרון הרביעי הוא שמעשי המאמין יבואו על שכרם. אלוהים אינו שוכח את פעליו (אל העברים ו 10). המאמין אינו משיג את ישועתו באמצעות מעשים, אבל ישועה אמיתית, אמונה אמיתית, יובילו למעשים, והמעשים האלה יקבלו את שכרם. הישועה עצמה אינה שכר, אלא מתנת חינם שמתקבלת באמונה.
ה. היסוד לקריאה לחיות חיי צדקה וחסידות
כתבי הקודש קוראים למאמינים לחיות חיי צדקה וחסידות, וזאת על יסוד מה שאלוהים עשה למענם. אין מדובר באיום שאם לא ינהגו כך, יאבדו את ישועתם.
לדוגמה, ברומים יב 2-1: וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו.
לאחר ששאול דן בתיאולוגיה של הישועה ומראה שהמאמינים נושעים לנצח, הוא למעשה אומר, "לכן, על יסוד רחמי האלוהים, הנה מה שהמאמין צריך לעשות, והנה סוג החיים שעליו לנהל". הקריאה ברומים יב לחיות חיי חסידות בהתאם לרצון אלוהים מבוססת על מה שאלוהים עשה (שמפורט בפרקים א-יא). היא אינה מבוססת על איום באובדן הישועה.
כך גם באיגרת השנייה לקורינתים ה 15: וּבְעַד הַכֹּל הוּא מֵת, כְּדֵי שֶׁאֵלֶּה הַחַיִּים לֹא יִחְיוּ עוֹד לְמַעַן עַצְמָם, אֶלָּא לְמַעַן זֶה אֲשֶׁר מֵת וְקָם בַּעֲדָם.
גם כאן המאמינים נקראים שלא לחיות עוד באנוכיות, למען עצמם, אלא למען אלוהים וזאת בגלל מה שאלוהים עשה. הקריאה לנהוג כך מבוססת על רחמי האלוהים, לא על אובדן הישועה.
באפסים ד 1 נאמר: לְפִיכָךְ אֲנִי, הָאָסִיר לְמַעַן הָאָדוֹן, מַפְצִיר בָּכֶם לְהִתְנַהֵג כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו.
בפרקים א-ג באיגרת לאפסים שאול עסק תיאולוגית בכל מה שאלוהים עשה למען המאמין בפועל הישועה; כעת, בפרק ד, הוא מתחיל לעסוק ביישום המעשי ובעצם אומר: "לכן, על יסוד מה שאלוהים עשה בפרקים א-ג, הרי להם הדרך שבה עליכם לחיות, בפרקים ד-ו". שוב, ההוראות האלה לחיות כך תמיד מבוססות על מה שאלוהים עשה ולא על חשש או איום באובדן הישועה.
ו. תוצאות החטא בחיי המאמין
החטא פוגע בקרבה של המאמין לאלוהים, בהתחברות ביניהם (איגרת יוחנן הראשונה א 7-6, 9). ברגע שאדם מאמין, יש לו קשר "משפחתי" עם אלוהים. כאשר אדם נולד פיזית, הוא נולד לתוך משפחה ותמיד יהיה חלק ממשפחה זו. לפעמים, התקשורת והקִרבה בתוך המשפחה הזאת נפגמים בגלל מתחים ועוינות בין בני משפחה. אותו הדבר נכון במשפחתו של אלוהים. הקִרבה עלולה להיפגע בגלל חטאי האדם, ובכל זאת הוא תמיד יישאר חלק מהמשפחה הזאת. החטא פוגע בהתחברות והורס אותה אבל אינו מבטל את הישועה.
ז. חטא מתמשך מעיד שהאדם לא נולד מחדש ולא השתנה
יש לזכור שחטא מתמשך שהאדם מתמיד בו מצביע על היעדר שינוי מהותי, שכן שינוי מהותי הוא תוצאה של חזרה בתשובה ולידה מחדש. באיגרת יוחנן הראשונה ג 10-6 נאמר: כָּל הָעוֹמֵד בּוֹ לֹא יֶחֱטָא; כָּל הַחוֹטֵא לֹא רָאָהוּ אַף לֹא יְדָעוֹ… כָּל הַנּוֹלָד מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ חוֹטֵא, כִּי זַרְעוֹ נִשְׁאָר בּוֹ; וְאֵין הוּא יָכוֹל לַחֲטֹא, כִּי מֵאֱלֹהִים נוֹלַד. בָּזֶה יִוָּדְעוּ יַלְדֵי הָאֱלֹהִים וְיַלְדֵי הַשָֹטָן: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה צְדָקָה אֵינֶנּוּ מֵאֱלֹהִים, וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֶת אָחִיו. קטע זה מנוסח בזמן הווה. חטא שמתמידים בו אינו מעיד על אובדן הישועה אלא מראה מן הסתם שהאדם לא נושע כלל מלכתחילה. תכופות אנשים שטוענים שניתן לאבד את האמונה למעשה מצביעים על מישהו שהצהיר לפני הקהילה שהוא מאמין בישוע, אבל אף פעם לא נגלו בחייו ראיות לכך שאמונתו היא אכן אמונה מושיעה אמיתית. גם אם הוא אמר שהוא מאמין, אין זה בהכרח נכון והשאלה היא "האם הוא בכלל נושע באמת אי פעם? האם הוא אכן נולד מחדש?" התמדה בחטא עשויה להראות שאותו אדם מעולם לא נולד מחדש.
ח. שלמות אינה מושגת בחיים האלה
המאמינים המשיחיים יחטאו עד סוף חייהם. איש לא יגיע לכדי שלמות בחיים האלו. אם חייבים להגיע לשלמות כדי לא לאבד את הישועה, הרי שכל המאמינים נתונים בצרה. אם אדם כלשהו היה אי פעם מסוגל להגיע לכדי שלמות – היה זה שאול השליח, ובכל זאת הוא כתב שעדיין לא הגיע לשלמות (פיליפים ג 14-12). באיגרת הראשונה אל טימותיאוס א 15, שנכתבה לקראת סוף חייו, הודה שאול: מְהֵימָן הַדָּבָר וְרָאוּי לְהַסְכָּמָה מְלֵאָה, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בָּא אֶל הָעוֹלָם לְהוֹשִׁיעַ חוֹטְאִים אֲשֶׁר אֲנִי הַגָּדוֹל בָּהֶם. שאול לא כתב בלשון עבר שהוא "היה הגדול שבחוטאים". הוא השתמש בלשון הווה: אֲנִי הַגָּדוֹל בָּהֶם.
ט. ההבדל בין מעמד לבין התנהגות
דבר מה עשוי להיות נכון עקרונית מבחינת המעמד גם אם ההתנהגות בפועל לא תמיד תפגין זאת. אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הקהילה בקורינתוס. שאול התייחס לקהילה בקורינתוס, מבחינת מעמדה העקרוני, כאל קהילה שקודשה (הראשונה לקורינתים א 2). אבל לפי התנהגותם, זו אחת מהקהילות הגרועות ביותר בברית החדשה. יש הבדל בין מעמד לבין התנהגות; יחד עם זאת, התנהגות לקויה אין משמעה שהמעמד אבד.
י. הקשר בין מעשים לישועה
העיקרון העשירי שיש לזכור הוא שאם נחוצים מעשים כדי לשמור על הישועה, אזי הישועה מושגת על ידי מעשים ולא בחסד בלבד. ברומים ד 6-4 שאול אומר: וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד, אֶלָּא כְּחוֹב הַמַּגִּיעַ לוֹ. אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה. כָּךְ גַּם דָּוִד מַבִּיעַ אֶת אָשְׁרוֹ שֶׁל הָאִישׁ אֲשֶׁר אֱלֹהִים יַחְשֹׁב לוֹ צְדָקָה בְּלִי תְּלוּת בְּמַעֲשִׂים.
גלטים ב 21: אֵינֶנִּי מְבַטֵּל אֶת חֶסֶד אֱלֹהִים. הֲלֹא אִם אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, הֲרֵי שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת לַשָּׁוְא.
השנייה לטימותיאוס א 9: הַמּוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ וְקוֹרֵא אוֹתָנוּ בִּקְרִיאָה קְדוֹשָׁה, לֹא לְפִי מַעֲשֵׂינוּ, כִּי אִם לְפִי תָּכְנִיתוֹ וּלְפִי חַסְדּוֹ הַנָּתוּן לָנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ מִלִּפְנֵי עִתּוֹת עוֹלָם.
כך שאם מעשים נחוצים כדי לא לאבד את הישועה, הרי שהישועה מושגת בסופו של דבר על ידי מעשים. אבל כתבי הקודש מלמדים בעקביות שהאדם נושע בחסד באמצעות אמונה ובנפרד ממעשים.
III. היסוד לביטחון המאמין בנצחיות ישועתו
הקטגוריה הראשית השלישית בנושא ביטחון המאמין בנצחיות ישועתו היא השאלה: "על איזה ראיות נסמך ביטחוננו בנצחיות הישועה ובכך שאי אפשר לאבד אותה?" מאחר שיש כל כך הרבה מידע שנגלה בכתובים על הנושא הזה, נחלק את הראיות האלה ל-17 תחומים.
א. אלוהים האב
ישועת הנצח ודאית בשל ארבע סיבות שתלויות באלוהים האב.
1. המטרה שאלוהים קבע
אחת ממטרותיו של האלוהים הריבון היא לפאר בכבודו את אלה שהוצדקו, כפי שמתואר ברומים ח 30-28: אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל־פִּי תָּכְנִיתוֹ; שֶׁכֵּן אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכִּיר מִקֶּדֶם, אוֹתָם גַּם יָעַד לְהִדַּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבְּכוֹר בֵּין אַחִים רַבִּים. וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּעַד, לָהֶם גַּם קָרָא; וְאֶת הַקְּרוּאִים גַּם הִצְדִּיק; וְאֶת הַמֻּצְדָּקִים אַף פֵּאֵר בִּכְבוֹדוֹ.
לא נאמר שרק כמה מאמינים שנושעו באמת יחזיקו מעמד עד הסוף וייוושעו; הוא אינו אומר שרק כמה מאלה שמוצדקים יתפארו בכבוד בסופו של דבר. נאמר שאלה שהוצדקו לבטח יפוארו בכבוד על ידי אלוהים האב.
פסוק אחר על הזיקה בין ביטחון הנצח בישועה לבין תוכניתו הריבונית של אלוהים האב הוא הראשונה לקורינתים א 8: הוא גַּם יְחַזֵּק אֶתְכֶם עַד קֵץ… זו הבטחה שניתנת לכל המאמינים, שהוא יחזק את כולם עד הסוף ויקבל אותם כנושעים.
יתרה מכך, באפסים א 4, 12-11 נאמר שהמאמינים נבחרו להביא כבוד לאלוהים. כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה… וּבוֹ נוֹעֲדָה לָנוּ נַחֲלָה, כִּי נִבְחַרְנוּ מֵרֹאשׁ לְפִי תָּכְנִיתוֹ שֶׁל הַפּוֹעֵל בַּכֹּל בְּהֶתְאֵם לְמַחֲשֶׁבֶת רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה לִתְהִלַּת כְּבוֹדוֹ, אָנוּ הַמַּקְדִּימִים לְקַוּוֹת לַמָּשִׁיחַ. אילו ידע אלוהים שמי מהם יאבד את ישועתו, הוא לא היה בוחר בו מלכתחילה. עצם העובדה שאלוהים בחר באדם מראה שהוא נושע לנצח ומהווה עירבון לכך.
אפסים ב 7 מפתח אף יותר את מטרותיו של אלוהים: כְּדֵי לְהַרְאוֹת בָּעוֹלָמִים הַבָּאִים אֶת שֶׁפַע עֹשֶׁר חַסְדּוֹ בַּטּוֹבָה שֶׁגָּמַל עָלֵינוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.
אלה שקיבלו מאלוהים בחיים האלה את חסד הישועה יקבלו בָּעוֹלָמִים הַבָּאִים התגלויות שופעות עוד יותר של החסד האלוהי. הבטחה הו היא ערובה לישועת נצח.
יתרה מכך, בפיליפים ב 13-12 נאמר שאלוהים פועל במאמינים כך שיפעלו כטוב בעיניו, לפי רצונו. לא רק שישועה היא פועל של אלוהים, אלא שהמשך קיומה הבלתי מעורער של הישועה הוא פועל של אלוהים. הסיבה לכך שאי אפשר לאבד את הישועה היא מפני שהשמירה עליה אינה תלויה במאמין אלא באלוהים האב ובתוכניתו ומטרותיו הריבוניות.
גם אל העברים ב 10 מדבר על תוכניתו של אלוהים להביא בנים רבים לכבוד.
2. כוחו של אלוהים האב לשמור על המאמין כך שלא יאבד לעולם
ישועת נצח היא ודאית גם על יסוד יכולתו של אלוהים לשמור על חיי הנצח של המאמינים. בכוחו לעשות זאת והוא אכן עושה זאת. לפי יוחנן י 29-25 אלוהים ייתן להם חיי עולם והם לא יאבדו לעולם. הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמַרְתִּי לָכֶם וְאֵינְכֶם מַאֲמִינִים. הַמַּעֲשִׂים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִי – אֵלֶּה מְעִידִים עָלַי, אַךְ אַתֶּם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים מִשּׁוּם שֶׁאֵינְכֶם מִצֹּאנִי. צֹאנִי שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹלִי וַאֲנִי מַכִּיר אוֹתָן; הֵן הוֹלְכוֹת אַחֲרַי וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי. אָבִי שֶׁנָּתַן אוֹתָן לִי גָּדוֹל מִכֹּל וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לַחֲטֹף אוֹתָן מִיָּד הָאָב.
הנושעים מקבלים חַיֵּי עוֹלָם, כלומר חיים נצחיים, פשוטו כמשמעו. אילו אדם היה יכול לאבד את הישועה, הרי שלא היו לו חיי נצח אלא רק חיים זמניים. יוחנן מדגיש עובדה זו ביתר שאת במשפט הבא: לא רק שאלוהים נותן להם חיי עולם, אלא הם לא יאבדו ואיש לא יחטוף אותם מידיו.
רומים ד 21 אומר על אברהם: בִּהְיוֹתוֹ בָּטוּחַ לַחֲלוּטִין כִּי אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם. מאחר שאלוהים הבטיח לשמור על המאמין, הוא גם יקיים זאת.
לפי רומים ח 30-28 …אֶת אֵלֶּה שֶׁיָּעַד, לָהֶם גַּם קָרָא; וְאֶת הַקְּרוּאִים גַּם הִצְדִּיק; וְאֶת הַמֻּצְדָּקִים אַף פֵּאֵר בִּכְבוֹדוֹ. פסוקים אלה מבהירים היטב שכל מי שהאמינו גם נקראו והוצדקו; לכן, הם גם יתפארו בכבוד.
ברומים יד 4 נאמר: מִי אַתָּה כִּי תִּשְׁפֹּט אֶת עַבְדּוֹ שֶׁל אַחֵר? הֲרֵי בְּעֵינֵי אֲדוֹנָיו הוּא עוֹמֵד אוֹ נוֹפֵל. אַךְ הוּא יַעֲמֹד, כִּי הָאָדוֹן יָכוֹל לַעֲזֹר לוֹ לַעֲמֹד. מאחר שאלוהים יכול לעזור לו לעמוד, הוא אכן יעמוד.
קולוסים ג 3 מדבר על כך שחיינו צפונים (מוסתרים) באלוהים; אנחנו שמורים בו כנושעים.
פסוק 12 באיגרת השנייה לטימותיאוס א מלמד …אֵינֶנִּי בּוֹשׁ, כִּי יוֹדֵעַ אֲנִי בְּמִי הֶאֱמַנְתִּי וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁהוּא יָכוֹל לִשְׁמֹר אֶת פִּקְדוֹנִי לַיּוֹם הַהוּא. המאמינים הפקידו את עצמם בידיו, מסרו עצמם לו, והוּא יָכוֹל לִשְׁמֹר עליהם; יש לו את הכוח לעשות זאת.
לפי הראשונה לתסלוניקים ה 24-23, כוחו של אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם נגלה בכך שהוא יְקַדֵּשׁ אֶתְכֶם… קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה וְתִשָּׁמֵר שְׁלֵמוּת רוּחֲכֶם וְנַפְשְׁכֶם וְגוּפְכֶם, לִהְיוֹת בְּלִי דֹּפִי בְּבוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. נֶאֱמָן הוּא הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם, אֲשֶׁר גַּם יַעֲשֶׂה זֹאת. גם פסוק זה מדגיש שישועת נצח מובטחת בזכות כוחו של אלוהים לשמור על שלמות רוּחֲכֶם וְנַפְשְׁכֶם וְגוּפְכֶם, לִהְיוֹת בְּלִי דֹּפִי עד בוא האדון.
עברים ז 25 מצביע על כך שהמאמינים נושעו לנצח, בכול וכל, באופן שלם: לָכֵן הוּא גַּם יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח (בתרגום דליטש: אֲשֶׁר עַל־כֵּן יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ בַּכֹּל וָכֹל…). אם אפשר היה לאבד את הישועה אזי לא הייתה זו ישועה שלמה, לנצח, וכוחו של אלוהים היה מוגבל.
דוגמה נוספת לכוחו של אלוהים לשמור היא יהודה 24: וְהוּא אֲשֶׁר יָכוֹל לִשְׁמֹר אֶתְכֶם מִמִּכְשׁוֹל וּלְהַעֲמִיד אֶתְכֶם לִפְנֵי כְּבוֹדוֹ נְקִיִּים מִדֹּפִי וּמְלֵאֵי גִּיל. פסוק זה מלמד בביטחון מלא שאלוהים מסוגל לשמור את המאמין ממכשול ולהעמיד אותו נקי מדופי לפני כס האלוהים.
כך שלצד המטרה שלשמה מייעד אלוהים את הישועה, ושהיא ערובה לכך שהישועה לא תאבד, סיבה שנייה שתלויה באלוהים האב היא כוחו לשמור על הנושעים.
3. אהבתו האין סופית של אלוהים
סיבה שלישית לוודאות הישועה ולכך שלא נאבד אותה, היא אהבתו האין סופית של אלוהים. ברומים ה 10-7 נאמר שאם אלוהים שלח את בנו למות בַּעֲדֵנוּ כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיִינוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים, כשהיינו אויביו, בוודאי ובוודאי שישמור אותנו כעת לְאַחַר שֶׁכְּבָר נִרְצֵינוּ ואנחנו ידידיו. אהבתו של אלוהים אלינו נגלתה בכך ששלח את בנו למות בעד חטאינו כשעוד היינו אויביו. אם אלוהים היה מוכן להושיע אותנו כאשר היינו אויביו, אהבתו תבטיח שהוא ישמור עלינו כעת משאנחנו ידידיו.
יתרה מכך, באפסים א 4 נאמר שנבחרנו באהבה: כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה. הוא בחר אותנו ברוב אהבתו כדי לשמור עלינו.
ישועת הנצח ודאית בשל ארבע סיבות שתלויות באלוהים האב
4. ההבטחה של אלוהים
הסיבה הרביעית לביטחון בישועת נצח שתלויה באלוהים האב מבוססת על ההבטחה של אלוהים. אלוהים הבטיח במפורש שהישועה נצחית, ואת הבטחותיו של אלוהים אי אפשר לבטל. ביוחנן ג 16 נאמר שהמאמין לא יאבד: כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם. לפי הפסוק הזה, ברגע שאדם קיבל את ישוע כמושיעו, כמשיח שלו, הוא פשוט לא יאבד.
ואז יוחנן ה 24 (אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים) מלמד שהמאמין כבר עבר ממוות לחיים. מובטח שיש לנו כבר חיי עולם מפני שעברנו ממוות רוחני לחיים רוחניים, וחיים רוחניים הם חיים נצחיים. הכתובים תמיד מדגישים שלמאמינים יש כבר עכשיו חיי עולם. אם אפשר היה לאבד אותם, הם לא היו נצחיים אלא זמניים בלבד.
באל העברים ו 19-16 המחבר ביסס את הטיעון שלו על ההבטחה ועל השבועה של אלוהים. כאילו לא די בהבטחה של אלוהים, אלוהים הוסיף את שבועתו. תוכן ההבטחה והשבועה הוא שהמאמינים יישמרו בטוחים.
אלה הן הסיבות לביטחון בישועת הנצח של המאמין, שתלויות באלוהים האב.
ב. בן האלוהים
התחום השני קשור לביטחון בישועת הנצח של המאמין, מסיבות שתלויות באלוהים הבן. אחד הקטעים החשובים ביותר בהקשר זה הוא רומים ח 39-34: מִי הַמַּרְשִׁיעַ? הַאִם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כִּי אִם קָם לִתְחִיָּה, וְהוּא נִמְצָא לִימִין אֱלֹהִים וּמַפְגִּיעַ בַּעֲדֵנוּ? מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ? הַאִם צָרָה אוֹ מְצוּקָה, רְדִיפוֹת אוֹ רָעָב, הַאִם עֵירֹם אוֹ סַכָּנָה אוֹ חֶרֶב? כַּכָּתוּב: "כִּי־עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה." בְּרַם בְּכָל אֵלֶּה, בְּעֶזְרַת הָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים. וַאֲנִי בָּטוּחַ כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהוֶֹה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.
ישועת הנצח ודאית בשל שש סיבות שתלויות באלוהים הבן.
1. הוא נשא את ההרשעה על חטאינו לנצח
כתבי הקודש מלמדים שהמשיח מת, ובמותו נשא את ההרשעה על חטאינו לנצח. הוא לא נשא את ההרשעה רק לחטאים מן העבר, שכן כאשר ישוע מת, כל חטאינו היו עדיין עתידיים. והוא לא מת רק עבור חלק מחטאינו, הוא מת בעד כולם. המשיח מת, ונשא על עצמו את ההרשעה שלנו. הוא כפרה על חטאינו (עברים ה 9-8; איגרת יוחנן הראשונה ב 2).
2. המאמינים שותפים בתקומה של ישוע
בן האלוהים, המשיח, קם לתחייה והמאמינים שותפים בתקומה שלו (רומים ד 25; אפסים ב 6). העובדה שאנחנו שותפים בתקומה שלו מדגישה שהיא משהו שלא ניתן לאבד.
3. פועלו של המשיח כמליץ בעדנו
התפקוד של המשיח כמליץ, כסנגור (איגרת יוחנן הראשונה א 1 – ב 2) הוא סיבה נוספת לביטחון שיש לנו בישועתנו. וְאִם יֶחֱטָא אִישׁ יֵשׁ לָנוּ מֵלִיץ לִפְנֵי הָאָב – יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, הַצַּדִּיק. בתור מליץ בעדנו הוא מטפל בחטאים שבחיי המאמין, אבל אין זה כרוך באיום על אובדן הישועה.
4. בקשות המשיח בעדנו
ישוע המשיח מעתיר בעדנו כדי שלא יאבד איש. הוא הפגיע בעודו עלי אדמות (יוחנן יז 26-1) והוא עדיין מפגיע בעדנו לימין האלוהים (רומים ח 34; עברים ז 25).
5. תפקיד המשיח כרועה
תפקידו של המשיח כרועה מתואר יפה ביוחנן י 29-27: צֹאנִי שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹלִי וַאֲנִי מַכִּיר אוֹתָן; הֵן הוֹלְכוֹת אַחֲרַי וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי. אָבִי שֶׁנָּתַן אוֹתָן לִי גָּדוֹל מִכֹּל וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לַחֲטֹף אוֹתָן מִיָּד הָאָב. בהתייחסו לתפקיד המשיח כרועה, יוחנן מצביע על שלושה דברים.
ראשית, למאמין יש חַיֵּי עוֹלָם, כלומר, חיים נצחיים. אם אפשר לאבד אותם, אזי הם אינם נצחיים אלא זמניים בלבד.
שנית, צאנו לֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם. לא משנה מה עושות הכבשים, הן לא יאבדו לעולם.
שלישית, ישוע אומר לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי וגם לא מידי האב. לאיש אין כוח או יכולת לחטוף אותם מידיו, כך שישועת הנצח שלהם ודאית ומובטחת.
6. מטרת פועל הגאולה של המשיח
למה נועדה הגאולה, מה מטרתה? באפסים ה 27-25 נאמר שהוא מת למען הקהילה כְּדֵי לְקַדְּשָׁהּ וּלְטַהֲרָהּ… לְמַעַן יַעֲמִיד לְפָנָיו אֶת הַקְּהִלָּה כְּשֶׁהִיא מְפֹאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה, לְמַעַן תִּהְיֶה קְדוֹשָׁה וּלְלֹא דֹּפִי. ואת זאת בדיוק הוא מתעתד לעשות: לטהר את הקהילה כך שתהיה ללא כתם וללא רבב. אין ספק שאם חלק כלשהו מגוף המשיח היה יכול לאבד את ישועתו, זה היה בגדר כתם ורבב.
פסוק 9 באיגרת אל העברים ה מלמד שהמשיח הָיָה לְמָקוֹר שֶׁל יְשׁוּעַת עוֹלָמִים לְכָל הַמְצַיְּתִים לוֹ. זו הישועה שיש עכשיו למאמינים, ואם היא יְשׁוּעַת עוֹלָמִים, ישועה נצחית, אין היא יכולה להפוך פתאום לישועה זמנית.
איגרת פטרוס הראשונה ג 18 מלמדת שהַמָּשִׁיחַ מֵת לְכַפָּרַת חֲטָאִים, אַחַת וּלְתָמִיד, הַצַּדִּיק בְּעַד הָרְשָׁעִים, כְּדֵי לְקָרֵב אוֹתָנוּ אֶל הָאֱלֹהִים. אילו ניתן היה לאבד את הישועה ולהיוושע שוב, המשיח היה צריך לסבול ולמות יותר מפעם אחת. אבל הוא סבל רק פעם בעד כפרת חטאים כדי לקרב אותנו לאלוהים, וכעת הוא הביא אותנו לאלוהים לתמיד.
ג. רוח הקודש
קיימות חמש סיבות לביטחון בישועת הנצח של המאמין, שתלויות באלוהים רוח הקודש.
1. הבריאה מחדש של רוח הקודש
הרוח מולידה מחדש את המאמין. באיגרת השנייה לקורינתים ה 17 נאמר שהכול נהייה חדש: עַל כֵּן מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ; הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת; גלטים ו 15 קובע שהמאמין הוא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה; אפסים ב 10 מלמד שהמאמינים נבראו במשיח ישוע: שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ… רוח הקודש הופך את האדם לבריאה חדשה.
את המעשה הזה של רוח הקודש אי אפשר לבטל. האדם נולד אל תוך העולם הטבעי דרך לידה טבעית. מהרגע שנולד לתוך העולם הזה, אי אפשר לבטל את הלידה הזו. הוא אינו יכול להפוך שוב לעובר ולחזור אל רחם אימו. מהרגע שיצא מהרחם, הוא יצא לתמיד, שכן את מעשה הלידה הטבעית אי אפשר להפוך על פיו. בדומה לכך, הלידה החדשה מרוח הקודש אינה יכולה להתבטל.
2. שכינת רוח הקודש באדם הנושע
כאשר מדובר בכתבי הקודש על שכינת רוח הקודש במאמין, מודגש שמהרגע שבו הרוח באה ושוכנת במאמין מסוים, היא שוכנת בו לתמיד, לְעוֹלָם (יוחנן יד 17-16; הראשונה לקורינתים ו 19; אפסים ב 22; איגרת יוחנן הראשונה ב 27). רוח הקודש שוכנת במאמין לעד. שאם לא כן, זה היה זמני בלבד.
3. הטבילה ברוח
על ידי הטבילה ברוח המאמין מתחבר למשיח ונהייה לאיבר בגופו (האיגרת הראשונה לקורינתים יב 13). אין רמז לכך שאפשר לנשור ולהתנתק מהגוף הזה.
4. רוח הקודש חותמת את המאמין
רוח הקודש חותמת את המאמין במשיח כך שלא יוכל להתנתק ממנו אי פעם. הדגש הברור הוא שהמאמין נחתם לא רק זמנית, לא רק עד שיחדל להאמין, אלא נחתם ברוח הקודש לְיוֹם הַגְּאֻלָּה. משנחתם כך, הגאולה הסופית מובטחת. החתימה ברוח הקודש הִיא עֵרָבוֹן לְנַחֲלָתֵנוּ עַד לִפְדִיַּת הַקִּנְיָן. היא חיונית ומדגישה את הביטחון הנצחי לגבי הישועה שיש למי שמאמין בישוע (השנייה לקורינתים א 22-21; אפסים א 14-13; ד 30).
5. גבורת רוח הקודש
פיליפים א 6 מציין שרוח הקודש תשלים את הפועל שהיא התחילה. היא התחילה בנו את פועל הישועה, ותביא אותו לכדי השלמתו הסופית.
לסיכום: אלו הן הסיבות לביטחון בישועה שתלויות באלוהים רוח הקודש. אם כך כל השלושה – אלוהים האב, בן האלוהים ורוח הקודש – מבטיחים את ישועת הנצח של המאמין.
ד. הביטחון בישועת נצח ברומים ח 39-1
נעבור בקצרה על רומים ח 39-1, תוך דגש על מה שניתן ללמוד שם על ודאות הישועה הנצחית.
פסוק 1: לָכֵן אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. כלומר, המאמין אינו נתון יותר תחת שום הרשעה, ללא קשר לתכיפות הפעמים שבהן הוא אישית עשוי לחטוא.
פסוקים 8-2: המאמין שוחרר מחוקת התורה, והתורה אינה יכולה יותר להרשיע אותו.
פסוקים 13-9: הטבע האלוהי, רוח הקודש, שוכן בקרב המאמין ומשמעותו חיים. הטבע הזה אינו מסוגל למות רוחנית.
פסוקים 17-14: המאמין הוא בן אלוהים, יורש; בתור יורש, הוא לא יאבד את נחלתו.
פסוקים 30-28: מטרתו של אלוהים היא שכל מי שהוצדקו (וכל מאמין הוצדק) גם יפוארו יום אחד בכבוד האלוהי.
פסוקים 33-31: שאול מדגיש את מימוש התוכנית האלוהית ואכן, את אלה שהוא הצדיק הוא יפאר, מפני שהוא לא יקבל שום טענה והרשעה נגד בחיריו.
פסוק 34: לאור מה שהמשיח השיג – מת לכפרת חטאינו, קם לתחייה והוא מפגיע בעדנו לימין האלוהים, המאמין יכול להיות בטוח שישועתו הנצחית ודאית.
פסוקים 39-35: שאול מצביע על כך שאין בכוחם של דברים שמיימיים וארציים לשמור על האדם לנצח. אין בכוחם של המאמינים לשמור על ישועתם. אלוהים הוא זה שישמור על ישועתם הנצחית. מצד שני, פסוקים אלה מדגישים עוד שאין דבר שיכול עכשיו להפריד אותנו מאהבתו של אלוהים. שום דבר מחוצה לנו, או בתוכנו, או אפילו אנחנו עצמנו, לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.
ה. מה שמשתמע מהמילה "נצחי"
התחום החמישי שמאשש את הביטחון בישועת המאמין מבוסס על משמעות המילה "נצחי". נצחי משמעו לתמיד, לעד, כך שאין אפשרות לאבד את הישועה. אם ניתן היה לאבד את הישועה, הרי שהיא איננה ישועת עולם – איננה נצחית אלא רק זמנית.
בישועה שלנו מעורבים עשרה דברים נצחיים:
א) לאלוהים יש תוכנית נצחית לחיינו (אפסים ג 11-10).
ב) על יסוד מה שהמשיח עשה, יש לנו כעת יְשׁוּעַת עוֹלָמִים (אל העברים ה 9).
ג) יש לנו פְּדוּת עוֹלָמִים (אל העברים ט 12).
ד) למאמינים יש נַחֲלַת עוֹלָם (אל העברים ט 15).
ה) מי שיש לו את הפדות והנחלה הנצחיות האלו מיועד לקבל כְּבוֹד עוֹלָמִים שמיימי (השנייה לטימותיאוס ב 10; איגרת פטרוס הראשונה ה 10).
ו) יש תקווה נצחית, מפני שאלוהים ערב בשבועה לכבוד עולמים (טיטוס ג 7; אל העברים ו 19-17).
ז) תקווה נצחית מעניקה נֶחָמַת עוֹלָם (השנייה לתסלוניקים ב 16).
ח) אלוהים כרת איתנו בְּרִית עוֹלָם, ובהיותו אלוהים שומר ברית, הוא ישמור על ישועתנו (אל העברים יג 20).
ט) נועדנו לחיות במַלְכוּת עוֹלָמִים (איגרת פטרוס השנייה א 11).
י) יש לנו כבר עכשיו חַיֵּי עוֹלָם. הם אינם משהו שנקבל מאוחר יותר כשנמות, אלא יש לנו אותם כבר עכשיו (יוחנן ג 16-14, 36; ו 47; י 28; טיטוס ג 7).
אי אפשר להפריז בהדגשת העובדה שמשמעותם של חַיֵּי עוֹלָם היא פשוטו כמשמעו, חיים נצחיים. אם אינם נצחיים, אם אפשר לאבד אותם, אזי הם רק חיים זמניים.
ו. פועלו של המשיח הושלם
התחום השישי של הראיות התומכות בכך שהישועה בטוחה ונצחית ולא נאבד אותה, הוא פועלו המושלם והמלא של המשיח בעדנו, והעובדה שחטאינו היו עדיין חטאים עתידיים בזמן שבו ישוע מת בעבורם. כאשר ישוע מת בעבור חטאי העולם, הוא מת בעבור כל חטאי העולם, ולא רק עד לביצוע החטא הבא. עצם העובדה שישוע השלים את תפקידו עד תום, העובדה שאינו צריך לבוא ולמות שוב, מראה שמי שקיבלו אותו ואת מה שמותו ותחייתו מעניקים, אינם יכולים לאבד זאת. לפיכך האנשים שקיבלו ישועה אינם יכולים לאבד אותה, מפני שזה היה דורש שהמשיח יעשה שוב את כל מה שעשה למעננו. אבל ישוע בְּקָרְבָּן אֶחָד הִשְׁלִים לְתָמִיד אֶת הַמְקֻדָּשִׁים (אל העברים י 18-12).
ז. אלוהים שומר על המאמינים
התחום השביעי של הראיות לכך שלא מאבדים את הישועה מבוסס על איגרת פטרוס הראשונה א 5-4 שם מושם דגש על "שמורים". המאמינים שְּׁמוּרִים בִּגְבוּרַת אֱלֹהִים, בִּזְכוּת אֱמוּנָה, אֱלֵי יְשׁוּעָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת בְּעֵת קֵץ. אלוהים הוא השומר עליהם בגבורתו. אילו שמירת הישועה הייתה תלויה במאמין, כל המאמינים היו מאבדים אותה. תודה לאל שביטחוננו בנצחיות הישועה תלוי במה שאלוהים עושה. הוא ישמור עלינו ועל ישועתנו.
ח. המאמינים הם בריאה חדשה
המאמין הוא בריאה חדשה (השנייה לקורינתים ה 17). עובדה זו מראה שאינו יכול לחדול פתאום לנצח מלהתקיים. הוא בריאה חדשה, יצור ברוא חדש.
ט. נושעים בחסד
אפסים ב 9-8: הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ. בדיוק כפי שאיש אינו יכול להשיג ישועה על ידי מעשים, אלא רק עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה, איש אינו יכול לשמור על הישועה שלו על ידי מעשים.
י. הציות של המשיח
לפי יוחנן ו 40-37, המאמין הוא מתנה שנותן אלוהים האב למשיח בנו בגלל צייתנותו. ומשום שהמאמין הוא מתנת האב לבנו, הוא תמיד ישמור עליו.
יא. זרע הבשורה נשאר במאמין
איגרת יוחנן הראשונה ג 9 (כָּל הַנּוֹלָד מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ חוֹטֵא, כִּי זַרְעוֹ נִשְׁאָר בּוֹ; וְאֵין הוּא יָכוֹל לַחֲטֹא, כִּי מֵאֱלֹהִים נוֹלַד) מלמדת שהזרע נשאר בכל מי שנולד מאלוהים. הזרע הוא זרע הבשורה היוצרת חיי נצח. חיי נצח אלה נשארים, קיימים, כל הזמן; זרע הבשורה אינו חדל להשפיע בנקודה מסוימת.
יב. הישועה היא מתנת חינם
הישועה היא מתנת חינם מה' (רומים יא 29). מתנה שניתנת בחינם אינה באמת בחינם אם אפשר לדרוש שיחזירו אותה. כאשר אלוהים נותן מתנה, זו מתנת חסד, בחינם; הוא לא ייקח לו אותה בחזרה מהאדם שהוא נתן לו אותה. הישועה היא באמת ובתמים מתנת חינם.
יג. הישועה היא לידה
הישועה היא גם לידה, לידה מחדש (יוחנן א 12; ג 3; יעקב א 18; איגרת פטרוס הראשונה א 3, 23). העובדה שהישועה היא לידה הופכת אותה לסופית ולבלתי ניתנת לשינוי. בדיוק כפי שלידה גופנית של ילד היא סופית ובלתי ניתנת לשינוי, אינה הפיכה, כך שאי אפשר להשיבו בחזרה לתוך הרחם ולהתחיל הכול מחדש, כך המאמינים נולדים מחדש. הם נולדו שוב. זו משמעות הישועה, והלידה מחדש הזו היא סופית ובלתי ניתנת לשינוי או לביטול.
יד. המאמין אינו יכול לשמור על עצמו
המאמין אינו מסוגל לשמור על ישועתו כשם שגם לא היה מסוגל להושיע את עצמו מלכתחילה (גלטים ג 3). אלוהים הוא המושיע ואלוהים הוא זה שישמור שהישועה לא תאבד.
טו. אלוהים שילם את המחיר הגבוה ביותר
אלוהים שילם את המחיר הגבוה ביותר בעד המאמינים: דם בנו. זהו מחיר גבוה מכדי שיוותר עליהם כעת.
טז. חוטאים נענשים על חטאיהם מבלי לאבד את הישועה
התחום השישה עשר המצביע על כך שהישועה ודאית ובטוחה הוא האמת העולה מהכתובים – שחטאים חמורים זכו לעונש אבל לא נלווה לכך אובדן הישועה. לדוגמה, באיגרת הראשונה לקורינתים ה 5-1 מתואר מקרה של זנות שבו מאמין אמיתי חי עם אשת אביו ומקיים איתה יחסי מין. שאול גינה זאת ואמר לקהילה שעליה להפעיל משמעת קהילתית ולמסור אֶת הָאִישׁ הַהוּא לַשָֹטָן לְאָבְדָן הַגּוּף כְּדֵי שֶׁרוּחוֹ תִּוָּשַׁע בְּיוֹם יהוה. העונש שיוטל עליו יפגע בגופו אבל רוחו עדיין תיוושע. חטא חמור זה נענש בנידוי וחרם, אבל לא באובדן הישועה.
דוגמה שנייה מופיעה באיגרת הראשונה לקורינתים יא 32-29, שם מדובר על אנשים מקהילת קורינתוס שהתנהגו שלא כראוי בסעודת האדון. אלוהים העניש אותם בכמה דרכים: חולשה, חולי ואפילו מוות; אבל בשום מקום הוא לא איים עליהם באובדן ישועתם. כך שהדוגמה העולה מהכתובים היא שחטאים חמורים נענשו, אבל לא באובדן ישועה.
יז. מטרת האזהרות והתוכחה
אם האזהרות והתוכחה לא ניתנו כדי שאנשים יחששו מאובדן ישועתם, מה הייתה מטרתן? אזהרות ותוכחות אלה שמופיעות בכתובים לא התבססו על סכנת אובדן הישועה. אלא, הן מראות שאלוהים פועל מיידית ורוצה שבני האדם ישתפו פעולה בשמירה על ישועתם; האדון ישמור עליהם אבל עליהם לחיות חיים של צדקה. לקריאה לחיות חיים של צדקה נלווית ההבטחה שיינתן להם די חסד. אם האדם ייסמך על אלוהים, אלוהים יסייע לו להתגבר.
מטרת האזהרות ודברי התוכחה הייתה לעורר יותר אמונה ותפילה. הן נכתבו כדי להראות מה אפשר או מה אי אפשר לעשות, מה צריך לעשות ומה לא לעשות. אבל הן לא ניתנו כדי להזהיר שאם אדם לא יציית לדברים האלה, הוא יאבד את ישועתו.
IV. פסוקים שנויים במחלוקת על ישועת נצח
קבוצות שונות משתמשות בפסוקים מסוימים כדי לנסות להוכיח שניתן לאבד את הישועה. לא כולן משתמשות באותם הפסוקים. לכן, כדי לנסות להתייחס למגוון הטיעונים שמועלים, ניעזר בסיווג הקטעים האלה לשישה עשר תחומים.
א. הבנה שגויה של פסוקים ששייכים לשלב אחר בהיסטוריית יחסיו של אלוהים עם האנושות (לפי החלוקה ל"עידנים" dispensations)
יש המנסים להראות שניתן לאבד את הישועה ולשם כך משתמשים בפסוקים שהם מייחסים אותם לשלב או לעידן הלא נכון בהיסטוריית היחסים של אלוהים עם בני האדם (dispensation). אבל קטעים אלה אינם עוסקים בישועת האדם בתקופת החסד, אלא עוסקים בישראל כעם בתקופה אחרת.
1. פסוקים מיחזקאל
אחד מהקטעים האלה הוא יחזקאל יח 26-20: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת: בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב, וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן–צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה, וְרִשְׁעַת רשע (הָרָשָׁע) עָלָיו תִּהְיֶה. וְהָרָשָׁע, כִּי יָשׁוּב מִכָּל-חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת-כָּל-חֻקוֹתַי, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה–חָיֹה יִחְיֶה, לֹא יָמוּת. כָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ: בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר-עָשָׂה, יִחְיֶה. הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ, וְעָשָׂה עָוֶל, כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה, וָחָי–כָּל-צִדְקֹתָו אֲשֶׁר-עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה, בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר-מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא בָּם יָמוּת. וַאֲמַרְתֶּם, לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי: שִׁמְעוּ-נָא, בֵּית יִשְׂרָאֵל, הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן, הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ. בְּשׁוּב-צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, וּמֵת עֲלֵיהֶם: בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר-עָשָׂה, יָמוּת.
לכך נלווה גם יחזקאל לג 9-7: וְאַתָּה בֶן-אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע, רָשָׁע מוֹת תָּמוּת, וְלֹא דִבַּרְתָּ, לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ–הוּא רָשָׁע בַעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. וְאַתָּה כִּי-הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, לָשׁוּב מִמֶּנָּה, וְלֹא-שָׁב, מִדַּרְכּוֹ–הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.
יש המשתמשים בפסוקים אלה כדי ללמד שהמאמין עשוי לאבד את ישועתו. אבל בעצם לא מדובר בהם על הישועה הרוחנית של האדם אלא בעם ישראל הכפוף לתורת משה, באחריות אישית, בחיים פיזיים ובמוות פיזי. בכפוף לתורת משה, אם אדם ציית לתורה, הוא יחיה פיזית; אם אדם לא ציית לתורה, הוא ימות פיזית. אם הקטע הזה היה מדבר על ישועה רוחנית ומוות רוחני, אזי ישועה רוחנית הייתה מושגת על ידי מעשים. נאמר בו ש"אם אתה עושה כל הדברים האלה, אם אתה שומר את כל המצוות האלה, אזי תחיה". אם ב"לחיות" הכוונה הייתה חיים רוחניים, ישועה רוחנית, משמעות הדבר הייתה שנושעים על ידי מעשי התורה!
אבל כתבי הקודש מלמדים בדיוק את ההיפך: איש לא נושע אי פעם ממעשי התורה. הישועה היא תמיד בחסד על ידי אמונה ללא שום דבר נוסף. ישועה אף פעם אינה מושגת על ידי מעשים. עם זאת, חיים ארוכים בכפוף לתורת משה היו מבוססים על שמירת התורה. אם אדם היה צדיק כי חי בהתאם לתורה, אבל מאוחר יותר בחייו הפר אותה, הגיע לו עונש בכפוף לתורה אפילו עד לכדי מוות פיזי.
אם ניקח לדוגמה את משה – הוא חי את רוב חייו בהתאם לאמות המידה של אלוהים לצדקה והיה איש עניו מאוד לפני ה'. אבל יום אחד משה לא ציית לאלוהים, וכעונש, אלוהים אמר שגם הוא ימות במהלך הנדודים במדבר ויזכה רק לראות את הארץ אבל לא להיכנס אליה. האם משה איבד את ישועתו? לא. אבל הוא איבד את הזכות למות בתוך הארץ המובטחת ונענש בסיום חייו מחוצה לה. פסוקים אלה, אם כן, אינם מתייחסים לישועה אישית, של פרטים, אלא לעם ישראל בכפוף לתורה. הם עוסקים באחריות אישית, ובחיים ובמוות פיזיים בהקשר לשמירת תורת משה.
2. פסוקים במתי
הקטע הבא שהשימוש שנעשה בו אינו נכון בהקשר של החלוקה לעידנים בהיסטוריית היחסים של אלוהים עם בני האדם (dispensations) הוא מתי יח 35-21, שבו ישוע התייחס לשאלת הסליחה לאחים וסיפר את הסיפור על העבד שלא סלח. הוא ציין שאם מאמין אינו סולח לאחרים, אל לו לצפות שיסלחו לו (פסוק 35). אם משמעות הדבר היא שאחת הדרכים לאבד את הישועה היא על ידי סירוב לסלוח לאחיך, הרי ששוב זה מוביל לישועה שמושגת על ידי מעשים.
בכל אופן, בהקשר הזה הסוגייה איננה הסליחה המושיעה אלא מדובר בסליחה במסגרת המשפחה. סליחה שמושיעה היא האמצעי שדרכו אדם נכנס למשפחתו של אלוהים, והדרך היחידה לקבל אותה היא בחסד בלבד, על ידי אמונה ולא על ידי מעשים. אבל מהרגע שהאדם נמצא בתוך המשפחה, חטא בחיי המאמין (כמו למשל שמירת טינה נגד אח) יכול לגרום לשבר ביחסים בתוך משפחתו של אלוהים והוא עלול לפגוע בקרבה שלו לאלוהים האב. הדרך שבה מאמין מקבל סליחת חטאים במסגרת המשפחה היא באמצעות וידוי (איגרת יוחנן הראשונה א 9: אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה). הסיפור המופיע בבשורת מתי בא ללמד שאם האדם המתוודה אינו מוכן לסלוח לאנשים שפגעו בו, התוודות על חטאים לא תוביל לסליחה (מסוג הסליחה שבמסגרת המשפחה). אם כן מתי יח 35-21 עוסק בסליחה בהקשר המשפחתי ולא בסליחה שמקנה ישועה. אם כן, גם בקטע הזה נעשה שימוש לא נכון.
פסוק אחר שמשתמשים בו תכופות בצורה שגויה בשיוכו ל"עידן" הלא נכון הוא מתי כד 13: אֲבָל הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד קֵץ הוּא יִוָּשַׁע.
רק אלה שמחזיקים מעמד עַד קֵץ ייוושעו, לכן משתמשים בפסוק זה כדי להראות שעל האדם להחזיק מעמד בדרך הצדקה עד הסוף כדי להיות בטוח בישועתו. אבל, בהקשר הזה ישוע לא עסק בישועה של מאמינים כפרטים, אלא דיבר על עם ישראל בזמן הצרה הגדולה. בסוף הצרה, כל היהודים שיחיו באותה תקופה ייוושעו רוחנית. אבל לא כל היהודים שיחיו בתחילת תקופת הצרה יישארו בחיים. כך שרק היהודים שישרדו פיזית את הצרה הגדולה, אלה שמחזיקים מעמד עד הקץ, הם שייוושעו בסוף תקופה זו. מי שיחזיק מעמד כאן יחזיק מעמד פיזית: אלה שיחזיקו מעמד בחיים עד סוף הצרה הגדולה ייוושעו, מפני שהכתובים מלמדים במקומות רבים שכל היהודים שיחיו בסוף הצרה הגדולה ייוושעו. כך שהפסוק הזה גם הוא משמש לעיתים קרובות באופן שגוי בניסיון לתמוך בטענה שניתן לאבד את הישועה.
מסקנות: אף לא אחד מהפסוקים האלה שאנשים משתמשים בהם (אך בצורה שאינה תואמת את החלוקה ל"עידנים") אינו מלמד את מה שהם היו רוצים שילמד: שהמאמין כפרט שנושע בחסד דרך אמונה יכול לאבד את ישועתו. בכל הפסוקים האלה, המחבר עוסק במשהו אחר ולא בישועת הפרט. או שהוא עוסק בעם ישראל, או שהוא מתייחס לחיים ולמוות פיזיים בכפוף לתורה, או שהוא עוסק בסליחה במסגרת המשפחה ולא בסליחה האלוהית המושיעה.
ב. פסוקים שעוסקים במורי שקר
תחום שני של פסוקים שאנשים משתמשים בהם בניסיון להראות שאפשר לאבד את הישועה הם פסוקים שעוסקים במורי שקר. אלה אינם מאמינים, כי אם אנשים שלמעשה מעולם לא נושעו.
אחד הפסוקים האלה הוא מתי ז 15: הִזָּהֲרוּ מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר הַבָּאִים אֲלֵיכֶם בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים וּבְתוֹךְ תּוֹכָם זְאֵבִים טוֹרְפִים הֵם.
יש מי שמשתמשים בפסוק זה כדי לטעון שאדם עלול לאבד את ישועתו אם הוא מעמיד פנים ורק מסווה את עצמו בלבוש כבשים. אבל ישוע לא התייחס לאנשים שהיו מאמינים והפכו להיות מורי שקר, אלא דיבר על אנשים שלא נושעו מלכתחילה. הם אף פעם לא היו "כבשים" אלא תמיד היו "זאבים" שהעמידו פנים שהם כבשים. אנשים אלה לא נושעו מעולם, לפיכך לא יכלו לאבד משהו שאף פעם לא היה ברשותם.
קטע נוסף הוא מעשי השליחים כ 30-29: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַחֲרֵי צֵאתִי יָבוֹאוּ בְּתוֹכְכֶם זְאֵבִים עַזִּים אֲשֶׁר לֹא יָחוּסוּ עַל הָעֵדֶר, וּמִקִרְבְּכֶם יָקוּמוּ אֲנָשִׁים דּוֹבְרֵי תַּהְפּוּכוֹת לְהַטּוֹת אַחֲרֵיהֶם אֶת הַתַּלְמִידִים.
גם כאן מדובר על מורי שקר, והם עשויים להגיע מבחוץ או שהם קמים מתוך הקהילה. בכל מקרה, מלכתחילה לא היו אלה אנשים נושעים. שתי הקבוצות מובדלות מן הַתַּלְמִידִים, שהם הנושעים. אלה הם פסוקים שפשוט מדברים על מורי שקר, שיידרש מהם לתת דין וחשבון ולשאת באחריות למעשיהם. אין מדובר באנשים שנושעו; לפיכך פסוקים אלה אינם מלמדים שאפשר לאבד את הישועה.
קטע שלישי באותה קטגוריה הוא רומים טז 18-17: וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם, אַחַי: הִשָּׁמְרוּ מִן הַמְעוֹרְרִים מַחֲלוֹקוֹת וּמִן הַמַּכְשִׁילִים, הַפּוֹעֲלִים בְּנִגּוּד לַלִּמּוּד שֶׁלֻּמַּדְתֶּם, וְהִתְרַחֲקוּ מֵהֶם. אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה אֵינָם מְשָׁרְתִים אֶת אֲדוֹנֵנוּ הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא אֶת הַכֶּרֶס שֶׁלָּהֶם, וּבְאִמְרֵי נֹעַם וּבְדִבּוּרִים יָפִים הֵם מוֹלִיכִים שׁוֹלָל אֶת לֵב הַתְּמִימִים.
שוב, שני הפסוקים האלה מדברים על מורי שקר שמשחיתים ומזיקים, אבל לא נאמר עליהם שהם אנשים שנושעו ואז איבדו את ישועתם. זהו קטע נוסף שמדבר על מורי שקר ולא על אובדן הישועה.
קטע רביעי הוא האיגרת השנייה לקורינתים יא 15-13: הֲרֵי אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה שְׁלִיחֵי שֶׁקֶר הֵם, פּוֹעֲלֵי רְמִיָּה הַמִּתְחַפְּשִׂים לִשְׁלִיחֵי הַמָּשִׁיחַ. וְאֵין לִתְמֹהַּ עַל כָּךְ, שֶׁהֲרֵי הַשָֹטָן עַצְמוֹ מִתְחַפֵּשׂ לְמַלְאַךְ אוֹר. עַל כֵּן אֵין רְבוּתָא בְּכָךְ שֶׁגַּם מְשָׁרְתָיו מִתְחַפְּשִׂים לִמְשָׁרְתֵי הַצֶּדֶק; סוֹפָם יִהְיֶה כְּפִי מַעַלְלֵיהֶם.
גם קטע זה עוסק במורי שקר ולא באנשים שאיבדו את ישועתם. פסוק 13 קובע שהם שְׁלִיחֵי שֶׁקֶר ובפסוק 15 הם נקראים משרתי השטן, ולא משרתי המשיח. יתרה מכך, לא נאמר שהם היו שליחי המשיח אלא רק שהתחפשו כדי להישמע ולהיראות כשליחי המשיח. פסוק 15 אינו אומר שהם היו בעבר "משרתי צדק" אלא שניסו להתחפש ולהציג את עצמם ככאלה. הם מתנהגים כלפי חוץ כמאמינים, הם מנסים לחקות מאמינים אמיתיים, אבל הם אינם מאמינים אמיתיים. מלכתחילה הם היו מורי שקר, שליחי שקר. מלכתחילה הם היו משרתים ושליחים של השטן, לא של האדון ישוע המשיח. כך ששוב יש כאן קטע שמדבר על מורי שקר שלא נושעו מלכתחילה; הוא אינו מדבר על אנשים שנושעו ואז איבדו את ישועתם.
קטע חמישי בקטגוריה זו הוא האיגרת הראשונה לטימותיאוס ד 2-1: הָרוּחַ אוֹמֶרֶת בְּפֵרוּשׁ, שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים יִסְטוּ אֲנָשִׁים מִן הָאֱמוּנָה וְיִפְנוּ לְרוּחוֹת מַטְעוֹת וּלְתוֹרוֹת שֶׁל שֵׁדִים, בְּאֶמְצָעוּת מַטִּיפֵי כָּזָב מִתְחַסְּדִים אֲשֶׁר מַצְפּוּנָם שֶׁלָּהֶם קָהָה כְּחוּשִׁים שֶׁקָּהוּ בְּבַרְזֶל מְלֻבָּן.
גם פסוקים אלה עוסקים בנושא מורי השקר שהם אנשים שלא נושעו אף פעם. אנשים יִסְטוּ מִן הָאֱמוּנָה, יכפרו באמת. הם יסטו מן האמונה שהצהירו שיש להם אבל למעשה אף פעם לא הייתה להם באמת. מדובר באנשים שהציגו מצג שווא של אמונה, טענו שהם מאמינים אבל אז, אט אט, נכנעו לרוחות מטעות ולתורות שקר. בסופו של דבר הם יסטו מהאמונה. גם זו דוגמה לאנשים שלמעשה לא נושעו מעולם; הם לנאמנים למרות העובדה שלא נושעו.
קטע שישי שמרבים להשתמש בו הוא איגרת פטרוס השנייה ב 22-1, ובייחוד פסוקים 22-19: הֵם מַבְטִיחִים לָהֶם חֹפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עַצְמָם עֲבָדִים לְכָל אֲשֶׁר מַשְׁחִית; הֲרֵי לְמַה שֶּׁאָדָם נִכְנָע, לָזֶה הוּא מִשְׁתַּעְבֵּד. הֲלֹא אִם אַחֲרֵי שֶׁנִּמְלְטוּ מִטֻּמְאוֹת הָעוֹלָם בִּידִיעָתָם אֶת אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שׁוּב נִסְתַּבְּכוּ בָּהֶן וְנֻצְּחוּ – כִּי אָז מַצָּבָם הָאַחֲרוֹן גָּרוּעַ מִן הָרִאשׁוֹן. מוּטָב הָיָה לָהֶם שֶׁלֹּא לָדַעַת אֶת דֶּרֶךְ הַצְּדָקָה מֵאֲשֶׁר לָדַעַת אוֹתָהּ וְלָסוּר מִן הַמִּצְוָה הַקְּדוֹשָׁה הַמְּסוּרָה לָהֶם. הִתְמַמֵּשׁ בָּהֶם הַמָּשָׁל הָאֲמִתִּי: "הַכֶּלֶב שָׁב עַל־קֵאוֹ", וְגַם "הַחֲזִיר עוֹלֶה מִן הָרַחֲצָה לְהִתְגּוֹלֵל בָּרֶפֶשׁ".
גם פטרוס התייחס כאן לאנשים שהיו מורי שקר ושלא נושעו מלכתחילה.
לדוגמה, בפסוק 1 נאמר: אֲבָל גַּם נְבִיאֵי שֶׁקֶר הָיוּ בָּעָם, כְּשֵׁם שֶׁגַּם בֵּינֵיכֶם יִהְיוּ מוֹרֵי שֶׁקֶר. הַלָּלוּ יַכְנִיסוּ בַּחֲשַׁאי תּוֹרוֹת הַרְסָנִיּוֹת וְיִכְפְּרוּ בָּאָדוֹן אֲשֶׁר קָנָה אוֹתָם, וְיָבִיאוּ עַל עַצְמָם אָבְדָן פִּתְאֹם.
פסוק 1 מראה בבירור על מי פטרוס דיבר: לא על אנשים שנושעו ואיבדו את ישועתם, אלא על מורי שקר שנכנסים לקהילות עם תורות שקר הרסניות וכופרים אפילו באדון אשר קנה אותם; יתרה מכך, פטרוס אמר שהם עֲבָדִים לְכָל אֲשֶׁר מַשְׁחִית (פסוק 19). הם לא היו אף פעם עבדי המשיח שאיבדו את ישועתם. אלה הם אנשים שידעו את דֶּרֶךְ הַצְּדָקָה (פסוק 21); הם ידעו היטב מהי האמת והם הכירו את הבשורה. אבל, לאחר שדחו את הבשורה הם התחילו ללמד תורות הכופרות בישוע המשיח. גם קטע זה מדבר על מורי שקר ואינו עוסק באנשים שאיבדו את ישועתם.
קטע שביעי בקטגוריה זו הוא איגרת יוחנן הראשונה ב 19: הַלָּלוּ מִקִּרְבֵּנוּ יָצְאוּ, אֲבָל לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הָיוּ; כִּי אִלּוּ הָיוּ מִשֶּׁלָּנוּ, הָיוּ נִשְׁאָרִים אִתָּנוּ, אַךְ הֵם יָצְאוּ לְמַעַן יִוָּדַע שֶׁכֻּלָּם אֵינָם מִשֶּׁלָּנוּ.
גם הפסוק הזה למעשה מתייחס לאנשים שהיו חברים בקהילה מקומית אבל בעצם לא נושעו מעולם. שכן, כפי שאומר יוחנן, אילו היו נושעים באמת, אִלּוּ הָיוּ מִשֶּׁלָּנוּ, הָיוּ נִשְׁאָרִים אִתָּנוּ. הוא לא אמר "הם היו חלק מאיתנו, אבל איבדו את ישועתם ואז יצאו מאיתנו". אלא, הוא אמר שהם יצאו מקרבם מפני שמעולם לא היו מִשֶּׁלָּנוּ. אילו היו מאמינים אמיתיים, הם היו נשארים. שוב זהו מקרה של פסוק שמדבר על מורי שקר, אחי שקר, אנשים שלא נושעו אף על פי שנמנו עם המאמינים.
קטע נוסף מהקטגוריה הזו הוא איגרת יהודה 19-3. תוכנו דומה לפרק ב באיגרת השנייה של פטרוס; הוא מדבר על אותה קבוצת אנשים: אנשים שידעו את האמת, ידעו את תוכן הבשורה, אבל דחו אותה ואז החלו ללמד באופן אקטיבי תורות כפירה והתנגדות לתורת המשיח. שוב, היו אלה אנשים שלא נושעו מלכתחילה.
אלה הם הקטעים בכתובים שמדברים על מורי שקר; הם אינם עוסקים באנשים שנושעו ואז איבדו את אמונתם אלא באנשים שלא נושעו מלכתחילה. הם ידעו על אודות האמת אבל הם דחו אותה ואז החלו ללמד דברי כפירה נגדה.
ג. ההבדל בין שינוי חיצוני לאמונת אמת
התחום השלישי של פסוקים שאנשים מנסים להשתמש בהם כדי להראות שאפשר לאבד את הישועה הם פסוקים שמדברים על שינוי חיצוני בלבד או על הצהרת אמונה חיצונית, אבל לא על ישועת אמת.
1. שינוי או הצהרת אמונה כלפי חוץ
מתי ז 23-22: רַבִּים יֹאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: "אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי, הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת". אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: "מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע".
שימו לב למה שישוע אמר לאנשים האלה, שאפילו חוללו ניסים בשמו. ישוע אינו אומר "הכרתי אתכם בעבר, אבל איבדתם את הישועה שלכם כך שאיני מכיר אתכם יותר". ניסים עשויים להתרחש בשמו של ישוע מזויף, מפני שהשטן מסוגל לשכפל רבים מהניסים של ישוע. העובדה שהאנשים האלה טענו שהם עשו דברים בשם ישוע אינה הופכת את טענתם לנכונה. הם הציגו את עצמם כלפי חוץ כמאמינים, אבל ישוע אמר: מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, ומכאן עולה בבירור שהם לא נושעו מלכתחילה.
קטע נוסף שאנשים אוהבים להשתמש בו הוא מתי יג 8-1, שעוסק במשל על ארבעת סוגי האדמה וארבע התגובות השונות. יש לציין שזהו משל ומטרת המשלים היא להמחיש נקודה מסוימת. אין לפתח דוקטרינה שלמה על סמך המשלים כשלעצמם. בכל אופן, ישוע לא אמר אפילו פעם אחת שאלה שהאמינו איבדו את הישועה שלהם. הוא הצביע על כך שיש אנשים שמאמינים אבל אינם מושרשים בדבר אלוהים, כך שהם לא יתבגרו. אחרים מאמינים, אבל דאגות העולם הזה מונעות מהם לגדול ולהתבגר, והם נשארים בגדר תינוקות באמונה ושכרם מועט. אבל במשל הזה לא נאמר דבר על איבוד הישועה.
קטע נוסף שמרבים להשתמש בו הוא לוקס יא 26-24: הָרוּחַ הַטְּמֵאָה הַיּוֹצֵאת מִן הָאָדָם מְשׁוֹטֶטֶת בִּמְקוֹמוֹת צִיָּה וּמְבַקֶּשֶׁת לָהּ מָנוֹחַ, וּכְשֶׁאֵינָהּ מוֹצֵאת הִיא אוֹמֶרֶת, "אָשׁוּבָה אֶל בֵּיתִי שֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ". הִיא בָּאָה וּמוֹצֵאת אוֹתוֹ מְטֻאטָא וּמְהֻדָּר. אָז הִיא הוֹלֶכֶת וְלוֹקַחַת אִתָּהּ שֶׁבַע רוּחוֹת אֲחֵרוֹת רָעוֹת מִמֶּנָּה וְכֻלָּן נִכְנָסוֹת לִשְׁכֹּן שָׁם. אָכֵן גְּרוּעָה אַחֲרִיתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַהוּא מֵרֵאשִׁיתוֹ.
האם הקטע הזה עוסק באדם שהיה למאמין ולאחר מכן איבד את ישועתו? אנשים שמשתמשים בקטע הזה טוענים שכאשר הרוח הטמאה יצאה מן האדם, משמעות הדבר היא שהוא נושע. כאשר היא שבה, הוא איבד את ישועתו. אבל עצם יציאת רוחות ושדים מאדם מסוים אין משמעה ישועה. ייתכן מצב שבו מגרשים שד מתוך אדם אבל אין זה אומר שהוא נושע באופן אוטומטי. הוא אינו נושע כל עוד אינו מאמין באמת. בהחלט אפשרי ששד יצא מאדם מבלי שלאותו אדם תהיה אמונה מושיעה. כך שגירוש שד אינו שווה ערך לישועה. ובמקרה הזה, הרוח הטמאה אפילו לא גורשה; היא יצאה מרצונה. היא בחרה לצאת ולחפש מקום טוב יותר לחיות בו. משלא מצאה מקום כזה, היא חזרה לאדם שבו שכנה קודם לכן. אבל אותו אדם לא נושע מלכתחילה, וסילוק או יציאת רוח רעה אינו שווה ערך לישועה.
קטע נוסף שמתאים לקטגוריה הזו הוא האיגרת הראשונה לקורינתים טו 4-1, שבו שאול עוסק בשאלת הבשורה והישועה: אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַֹרְתִּי לָכֶם – שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם. מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים.
פסוקים אלה אינם אומרים שאנשי הקהילה בקורינתוס היו אובדים, ללא ישועה. שאול פשוט אומר להם שהוא רוצה שהם ידעו את תוכן האמונה שמובילה לישועה. הוא אומר שאם הם באמת מאמינים בבשורה הזו, אזי באמצעותה הם נושעים. אילו האמינו במשהו אחר, אמונתם הייתה לשווא והם לא היו נושעים. לכל אורך האיגרת הראשונה אל הקורינתים הוא מתייחס אליהם כאל אנשים שבאמת נושעו, ובקטע הזה הוא מפרט את תוכן הבשורה כדי שהם ידעו בבירור מה מושיע אותם. לא מעשיהם ולא מתנותיהם – כל אלה אינם מושיעים אותם אלא רק אמונה בתוכן הפשוט של הבשורה. שאול פשוט רצה להבהיר להם את תוכן הבשורה שמושיעה.
אלה הם קטעים מהכתובים שאנשים משתמשים בהם כדי ללמד שניתן לאבד את הישועה, אבל למעשה מדובר בהם על אנשים שרק טענו שהם מאמינים או שהפגינו כלפי חוץ מעשים שכביכול מעידים על שינוי ואמונה, אבל לא נושעו מלכתחילה.
2. אמונת אמת
יש לציין שכתבי הקודש מכירים בבירור בהבדל שקיים בין מי שרק מצהיר שהוא מאמין אבל לא נושע באמת מעולם, לבין אמונת אמת. אחת מהדוגמות לכך היא האיגרת השנייה לטימותיאוס ב 19: אֲבָל הַיְסוֹד הֶחָזָק שֶׁהִנִּיחַ אֱלֹהִים עוֹמֵד אֵיתָן וְיֵשׁ לוֹ הַחוֹתָם הַזֶּה: "וְיֹדַע יהוה אֶת אֲשֶׁר לוֹ", וְגַם "יָסוּר מֵעָוֶל כָּל הַקּוֹרֵא בְּשֵׁם יהוה".
שאול מצביע כאן על כך שיש הבדל בין מי שמכריז שהוא מאמין אולם אינו כזה באמת, לבין מי שאכן מאמין אמונת אמת. ההקשר עוסק בשני אנשים שלימדו תורות שקר (פסוק 17). הם הציגו את עצמם כמאמינים, הצהירו על אמונה, אבל היו אלה רק הצהרות ולמעשה מעולם לא הייתה להם אמונת אמת. אילו הייתה בהם אמונת אמת הם היו סרים מכל עוול.
זה דומה לפסוק שצוטט לעיל, הראשונה ליוחנן ב 19, שגם בו מכירים בהבדל הקיים בין מי שרק מציגים את עצמם כמאמינים לבין מאמינים האמיתיים: הַלָּלוּ מִקִּרְבֵּנוּ יָצְאוּ, אֲבָל לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הָיוּ; כִּי אִלּוּ הָיוּ מִשֶּׁלָּנוּ, הָיוּ נִשְׁאָרִים אִתָּנוּ, אַךְ הֵם יָצְאוּ לְמַעַן יִוָּדַע שֶׁכֻּלָּם אֵינָם מִשֶּׁלָּנוּ.
אין ספק שהיו אלה אנשים שהצהירו שהם מאמינים ובמשך זמן מה נראה כאילו הם מאמינים, אבל מעשיהם הראו שהם רק הציגו את עצמם כמאמינים אבל לא הייתה בהם אמונת אמת.
ד. פסוקים בנוגע לפרי הישועה
תחום רביעי של פסוקים שאנשים משתמשים בהם כדי לנסות להראות שאפשר לאבד את הישועה הם פסוקים שלאמיתו של דבר מדברים על הוכחות לישועה; על כך שישועה אמיתית ניכרת לפי פירותיה. לדוגמה, יוחנן ח 31: אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל הַפְּרוּשִׁים שֶׁהֶאֱמִינוּ לוֹ: "אִם תַּעַמְדוּ בִּדְבָרִי, תַּלְמִידַי אַתֶּם בֶּאֱמֶת".
אבל פסוק זה אינו מדבר על ישועה כשלעצמה, אלא על הליכה אחרי ישוע כתלמידיו. האדם נושע על ידי אמונה, אבל הופך להיות תלמיד של ישוע דרך ציות. לפרושים האלה הייתה אמונה, כך שהייתה להם ישועה אישית. אבל אם הם היו רוצים להפוך להיות תלמידיו באמת, באופן מלא, היה עליהם "לעמוד בדבריו" – לשמור את מצוותיו.
פסוק אחר הוא יוחנן טו 6: מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בִּי מֻשְׁלָךְ הַחוּצָה, כְּשָׂרִיג, וּמִתְיַבֵּשׁ. לְאַחַר שֶׁמְּלַקְּטִים אוֹתָם מַשְׁלִיכִים אוֹתָם לָאֵשׁ וְשָׁם הֵם נִשְׂרָפִים.
בהקשרו של פסוק זה, ישוע אינו מתייחס לאובדן ישועה אלא לנשיאת פרי. אנשים שעושים פרי יקבלו שכר, ואילו מי שאינם עושים פרי לא יקבלו שכר. קטע זה אינו עוסק בישועה אישית, אלא בעשיית פרי ובשכרה.
פסוקים נוספים בקטגוריה זו הם הפסוקים המוכרים מאיגרת יעקב ב 18-17, 24, 26.
בפסוקים 18-17 נאמר: כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ. וְאוּלָם מִישֶׁהוּ יֹאמַר, "אַתָּה, יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה; וַאֲנִי, יֵשׁ לִי מַעֲשִׂים. הַרְאֵנִי אֶת אֱמוּנָתְךָ בִּבְלִי הַמַּעֲשִׂים, וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת אֱמוּנָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי".
בפסוק 24 נאמר: הִנְּכֶם רוֹאִים כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ.
ובפסוק 26: כִּי כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.
הנושא כאן אינו ישועה באמצעות מעשים; המעשים שיעקב מדבר עליהם הם מעשים שהם ראיה והוכחה לישועה. ישועה אמיתית מובילה למעשים מפני שמלכתחילה אמונה בלא מעשים אינה אמונה שמושיעה. בעוד שישועה אינה נובעת ממעשים, התוצאה שלה תהיה מעשים. ושוב, מעשים אלה הם ראיות לישועה, לא לאובדנה.
קטע נוסף הוא איגרת פטרוס השנייה א 11-10: לָכֵן, אַחַי, שִׁקְדוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לְחַזֵּק אֶת הַקְּרִיאָה וְהַבְּחִירָה שֶׁהֵן מְנַת חֶלְקְכֶם; שֶׁהֲרֵי אִם כָּךְ תַּעֲשׂוֹּ לֹא תִּכָּשְׁלוּ אַף פַּעַם, וּבְדֶרֶךְ זֹאת יִפָּתַח לָכֶם לִרְוָחָה הַמָּבוֹא אֶל מַלְכוּת עוֹלָמִים שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.
בפסוקים אלה פטרוס מעודד את קוראיו להראות הוכחות לכך שהם נבחרו. עצם הטענה שנושעת אינה הופכת זאת לאמת; מאמין אמיתי יפגין זאת דרך המעשים בחייו.
לבסוף, יש את פסוק 10 באיגרת יוחנן הראשונה ג: בָּזֶה יִוָּדְעוּ יַלְדֵי הָאֱלֹהִים וְיַלְדֵי הַשָֹטָן: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה צְדָקָה אֵינֶנּוּ מֵאֱלֹהִים, וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֶת אָחִיו.
גם בקטע זה נעשית הבחנה בין מאמינים ללא מאמינים, לא הבחנה בין מאמינים ששמרו על ישועתם למאמינים שאיבדו אותה.
אלה הם פסוקים שמראים שההוכחה לישועה אמיתית היא פריה. הם אינם עוסקים באובדן הישועה.
ה. בקשר ל"אם" באיגרת אל העברים
התחום החמישי של הפסוקים שמשתמשים בהם כדי ללמד שאפשר לאבד את הישועה הם הפסוקים הרבים באיגרת אל העברים שמופיעה בהם מילת התנאי "אם", ביניהם ב 3; ג 6, 14; ו 3; י 26, 38. באיגרת נעשה שימוש רב ב"אם": "אם תעשה כך וכך, תשיג כך וכך" או "תשמור על כך וכך". אנשים השתמשו בהתניות האלה מהאיגרת אל העברים כדי לנסות להראות שאדם יכול לאבד את ישועתו לאחר שנושע.
לדוגמה, אל העברים ב 3 ו-ג 6: אֵיךְ נִמָּלֵט אֲנַחְנוּ אִם לֹא נָשִׂים לֵב לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה כָּזֹאת אֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה נֶאֶמְרָה בְּפִי הָאָדוֹן וְאֻשְּׁרָה לָנוּ עַל־יְדֵי שׁוֹמְעָיו?… אֲבָל הַמָּשִׁיחַ הוּא כְּבֵן עַל בֵּיתוֹ; וַאֲנַחְנוּ בֵּיתוֹ, אִם נַחֲזִיק עַד קֵץ בַּבִּטָּחוֹן וּבַתִּקְוָה שֶׁאָנוּ מִתְהַלְּלִים בָּהּ.
האמירות האלה באיגרת אל העברים הן אזהרות שקשורות להתקדמות לעבר בגרות רוחנית. אי השגת בגרות רוחנית ואי הקשבה לאזהרות האלה לא יובילו למוות רוחני אלא למוות פיזי. הפסוקים האלה עוסקים בחינוך וענישה מצד אלוהים כלפי מאמינים. לפעמים כרוך בזה גזר דין מוות, ואלוהים יצטרך להעניש מאמין על ידי מוות פיזי. בכך עוסקים הקטעים האלה באיגרת אל העברים. לכן, שוב, מדובר באזהרות להתקדם לבגרות רוחנית והעונש הוא מוות גופני ולא רוחני.
ו. אזהרות בסיסיות לכל בני האדם
סוג שישי של פסוקים שאנשים משתמשים בהם כדי ללמד שאפשר לאבד את הישועה הנצחית הם למעשה אזהרות בסיסיות שמופנות לכל בני האדם. לדוגמה איגרת יוחנן הראשונה ה 5-4: שֶׁכֵּן כָּל הַנּוֹלָד מֵאֵת אֱלֹהִים מְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם. וְזֶהוּ הַנִּצָּחוֹן הַמְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם – אֱמוּנָתֵנוּ. מִי הַמְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם בִּלְתִּי אִם הַמַּאֲמִין כִּי יֵשׁוּעַ הוּא בֶּן־הָאֱלֹהִים?
אנשים משתמשים בפסוקים האלה כדי לטעון שאם מאמין אינו מנצח את העולם, אין לו ישועה; הוא לא יהיה בן לאלוהים. אבל פסוק זה אינו אומר שרק המאמינים שמנצחים את העולם ישמרו על ישועתם והיא לא תאבד. זוהי קביעה כללית האומרת שכל מי שנולד מאת אלוהים, ללא יוצא מהכלל, מנצח את העולם דרך הלידה הזו. ראוי לשים לב לדרך שבה זה מנוסח: כָּל הַנּוֹלָד מֵאֵת אֱלֹהִים מְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם. כל מי שנולד מאת האלוהים, כל מי שנולד מחדש, ינצח את העולם ויזכה בניצחון בזכות אמונה זו. מִי הַמְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם? נשאלת השאלה בפסוק 5. התשובה היא: הַמַּאֲמִין כִּי יֵשׁוּעַ הוּא בֶּן־הָאֱלֹהִים. בזכות האמונה המושיעה שלנו ניצחנו את העולם. הוא עוסק כאן בעיקרון הבסיסי של מעמדם של המאמינים: ללא יוצא מהכלל, כל מי שנולד מאת האלוהים מנצח את העולם בזכות לידה זו. הוא אינו אומר שרק המאמינים שמנצחים את העולם ייוושעו ושאלה שאינם מנצחים יאבדו את ישועתם. פשוט אי אפשר לפרש את הפסוק כאילו זו משמעותו.
פסוק נוסף בקטגוריה הזו הוא התגלות כב 19: וְאִישׁ אִם יִגְרַע מִדִּבְרֵי סֵפֶר הַנְּבוּאָה הַזֹּאת, יִגְרַע הָאֱלֹהִים אֶת חֶלְקוֹ מֵעֵץ הַחַיִּים וּמֵעִיר הַקֹּדֶשׁ, מִן הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה.
המחבר אינו דן כאן באנשים שהם תלמידי המשיח; מאמין אף פעם לא ירצה לגרוע מדבר האלוהים ולקלקל אותו. הפסוק אינו אומר דבר על האפשרות לאבד את הישועה. הוא פשוט מבטיח עונש למי שכופרים באמיתות הניתנות בספר ההתגלות. יהיה עונש, אבל הוא אינו אומר דבר לגבי אובדן הישועה. למעשה הוא מבדיל בין מאמינים לאנשים שאינם מאמינים בישוע: המאמין יפגין את ישועתו על ידי אמונה בספר; הלא-מאמין יפגין שאין לו ישועה, ולא שהוא איבד אותה, בכך שיכפור באמיתות של ספר זה.
ז. עץ הזית
סוג שביעי של פסוקים שאנשים משתמשים בהם כדי ללמד שאפשר לאבד את הישועה הוא רומים יא 24-17, הקטע שבו דן שאול בעץ הזית. ענפים נכרתים מעץ הזית וענפים מורכבים על עץ הזית. מי שמשתמשים בקטע הזה משערים שעץ הזית הזה מייצג ישועה כך שלהיכרת משמעו לאבד את הישועה ולהיות מורכב על העץ משמעו לקבל ישועה, או לקבל אותה שוב. אבל שאול למעשה אינו דן כאן בישועה, ועץ הזית אינו מסמל ישועה.
עץ הזית בהקשר כאן הוא האבות אברהם, יצחק ויעקב, והברית עם אברהם; הוא מייצג את מקום הברכה. את הברכה אפשר לקבל דרך הבריתות היהודיות. אדם יכול או להיות במקום שבו נמצאת הברכה או להיות מוסר, מורחק ממקום הברכה.
שאול לא דיבר על מאמינים כפרטים אלא דן בשני אלמנטים לאומיים: יהודים וגויים. יהודים היו במקום של ברכה אבל בגלל אי ציות הוסרו ממקום הברכה. גויים, שלפני כן היו מחוץ למקום הברכה, כעת, בשל הציות שלהם, הוכנסו למקום הברכה ומקבלים חלק מברכותיהן של הבריתות היהודיות. ואז הוא הזהיר את הגויים שגם הם עלולים להיכרת ולהיות מורחקים ממקום הברכה, כפי שנעשה עם ישראל. אבל הסוגייה כאן איננה הבדלה בין מאמינים כפרטים; בין אלה ששומרים על הישועה שלהם ובין אלה שמאבדים אותה, אלא הוא עוסק בשני גורמים לאומיים: יהודים וגויים. זו ההבחנה שנעשית בקטע זה.
ח. פסוקים שעוסקים בשכר שמאבדים
סוג שמיני של פסוקים שמשתמשים בהם בניסיון להראות שניתן לאבד את הישועה למעשה מדבר על איבוד שכר, לא על איבוד הישועה. אחד מהקטעים האלה הוא האיגרת הראשונה לקורינתים ג 15-10, שדן באש המשפט של המשיח. אבל אותו הקטע, שמלמד שאדם עלול לאבד את שכרו, גם שולל את אובדן ישועתו, מפני שפסוק 15 קובע: אִם יִשָֹרֵף מַעֲשֵׂהוּ – יַפְסִיד; הוּא עַצְמוֹ יִוָּשַׁע, אַךְ זֹאת כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ.
קטע זה, שיש אנשים שמנסים להשתמש בו כדי להראות שמאמין יכול לאבד את ישועתו, בעצם אומר את ההיפך. הפסוק מלמד שהוא ייוושע; מה שיאבד הוא שכרו ולא ישועתו.
קטע אחר בקטגוריה הזו הוא האיגרת הראשונה לקורינתים ט 27-26: לָכֵן אֲנִי רָץ לֹא כְּמִי שֶׁמְּגַשֵּׁשׁ בַּאֲפֵלָה, וַאֲנִי נֶאֱבָק לֹא כְּמִי שֶׁמַּכֶּה בָּאֲוִיר, אֶלָּא נוֹהֵג אֲנִי בִּקְשִׁיחוּת עִם גּוּפִי וּמְשַׁעְבְּדוֹ, שֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁאַטִּיף לַאֲחֵרִים, אֲנִי עַצְמִי אֶמָּצֵא פָּסוּל.
אנשים משתמשים בפסוקים אלה בניסיון להראות ששאול לימד שקיימת אפשרות ממשית לכך שמאמין בסופו של דבר יידחה ויאבד את ישועתו. ההקשר כאן הוא מרוץ או תחרות שבהם המנצח זוכה בשכר. כמו בראשונה לקורינתים ג 15, הוא אינו עוסק באובדן ישועה אלא באובדן פרסים, באובדן שכר שהמאמין יכול להשיג כשיחיה חיים רוחניים בהתמדה ובעקביות.
הקטעים האלה, אם כן, מדברים על אובדן שכר ולא על אובדן ישועה.
ט. בקשר לקרבה לאדון ולענישה מידי אלוהים
הקטגוריה התשיעית של פסוקים שמשתמשים בהם כדי ללמד שניתן לאבד את הישועה, למעשה מדברים על אובדן הקרבה לאדון או על ענישה פיזית מאלוהים אבל לא על אובדן ישועה.
אחד מהפסוקים האלה הוא יוחנן יג 8. אָמַר לוֹ כֵּיפָא: "לְעוֹלָם לֹא תִּרְחַץ אֶת רַגְלַי!" הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "אִם לֹא אֶרְחַץ אוֹתְךָ אֵין לְךָ חֵלֶק אִתִּי".
בהקשרו של פסוק זה, ישוע לא התייחס כאן לישועה. הוא התייחס לקרבה אליו ולצורך לטיהור מחטאים יום יומיים כדי לתקן את ההתחברות עם אלוהים האב. האמצעי לטיהור יומי של החטאים הוא וידוי (איגרת יוחנן הראשונה א 9: אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה).
פסוק נוסף הוא יוחנן טו 2: כָּל שָׂרִיג בִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי, הוּא מֵסִיר אוֹתוֹ; וְכָל אֲשֶׁר עוֹשֶׂה פְּרִי, הוּא מְטַהֵר אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּרְבֶּה פִּרְיוֹ.
כאשר נאמר הוּא מֵסִיר אוֹתוֹ לא נאמר שהישועה מוסרת מהשריג אלא שהענף, השריג עצמו מוסר. בסופו של דבר מאמינים ללא פרי עלולים להיות מוסרים מוקדם מהחיים האלה, לפני השלמת אורך חייהם הטבעי. גם כאן הוא מתייחס למשהו מתחום החיים הפיזיים ולא בישועה רוחנית.
קטע אחר בקטגוריה זו הוא האיגרת הראשונה לקורינתים יא 32-29: כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ. מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ. אִם נִבְחַן אֶת עַצְמֵנוּ לֹא נִשָּׁפֵט. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם.
בקטע הזה שאול עוסק במשפט ובעונשים פיזיים כמו מחלות ומוות. לפעמים ענישה חינוכית מאת אלוהים דורשת מוות פיזי, אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם. הוא מלמד בבירור שהם אינם מאבדים את ישועתם, אבל כן מאבדים את הברכות הנלוות לישועתם בגלל אי הציות שלהם.
קטע נוסף בקטגוריה זו הוא איגרת יוחנן הראשונה ה 16: אִישׁ אִם יִרְאֶה אֶת אָחִיו חוֹטֵא חֵטְא שֶׁאֵינֶנּוּ חֵטְא־מָוֶת יִתְפַּלֵּל וְהוּא יִתֵּן לוֹ חַיִּים, לְאוֹתָם שֶׁלֹּא חָטְאוּ חֵטְא־מָוֶת. יֵשׁ חֵטְא־מָוֶת; עַל זֶה אֵינֶנִּי אוֹמֵר שֶׁיִּתְפַּלֵּל.
המוות כאן אינו מוות רוחני אלא גופני. המצב כאן דומה למצב המתואר באיגרת הראשונה אל הקורינתים ה 5-1, שם שאול מתייחס לנושא ההרחקה מהקהילה. תהליך זה משמעו שאדם עלול לאבד את חייו הפיזיים, אבל הוא לא יאבד את ישועתו. יוחנן עוסק במוות פיזי, לא במוות רוחני.
אם כן, קטעים אלה מדברים על איבוד התחברות או על ענישה חינוכית מידי אלוהים ולא על איבוד הישועה.
י. לגבי "הישמטות מהחסד"
הסוג העשירי של פסוקים שמשתמשים בהם כדי ללמד על אובדן ישועה מבוסס על גלטים ה 4: אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד (בתרגום דליטש: נִגְזַרְתֶּם מִן־הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם הַמִּצְטַדְּקִים בַּתּוֹרָה אֲבַדְתֶּם מִן־הֶחָסֶד).
האם "הישמטות / אובדן מן החסד" אין משמעם אובדן הישועה? לאור ההקשר, לא מתייחסים כאן לישועה או לאובדן ישועה, אלא לתפיסה הנכונה לגבי האופן שבו המאמין מתקדש ונצדק. הגלטים האלה היו מאמינים אמיתיים שמורי שקר לימדו אותם שעליהם לקיים את תורת משה כדי להתקדש. הם ידעו שהם נושעו בחסד, אבל חשבו שעליהם לשמור על ישועתם על ידי שמירת התורה.
מאמין יכול לתפקד כשהוא מכפיף את עצמו לתורה או לחסד. אם מאמין בוחר לתפקד בכפוף לתורה, הוא "נשמט מן החסד", לא במובן של איבוד ישועה אלא במובן של איבוד היכולת לחיות בצדקה בעזרת אלוהים, שכן התורה אינה מספקת את הכוח לקיים אותה. לעומת זאת חיים מלאים ברוח מספקים את הכוח לקיים את הסטנדרטים שה' קבע לצדקה.
אם כן "להישמט מן החסד" משמעו לפנות במסגרת החיים הרוחניים למערכת שמבוססת על מעשים שאמורים להקנות שכר. מי שמנסים לחיות את החיים הרוחניים באופן ליגליסטי "נשמטו מן החסד". הם אינם מאבדים את ישועתם; הם פשוט לא מתפקדים יותר בכפוף לחסד אלא בכפוף למערכת שמבוססת על מעשים. הם חיים את חייהם על סמך כוחם-הם ולא על סמך החסד האלוהי.
יא. בקשר לתנאים רוחניים מוחלשים
סוג נוסף של פסוקים שמשמשים את מי שמלמדים שאפשר לאבד את הישועה הם האיגרת הראשונה לקורינתים ח 12-8: אוּלָם הַמַּאֲכָל לֹא יְקָרֵב אוֹתָנוּ לֵאלֹהִים. אִם לֹא נֹאכַל לֹא נַפְסִיד, וְאִם נֹאכַל לֹא נַשִֹיג יִתְרוֹן. אֲבָל הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה רְשׁוּתְכֶם זוֹ מִכְשׁוֹל לַחַלָּשִׁים; שֶׁכֵּן אִם יִרְאוּ אוֹתְךָ, אַתָּה אֲשֶׁר לְךָ הַדַּעַת, מֵסֵב בְּבֵית אֱלִילִים, כְּלוּם לֹא יְעוֹדֵד הַדָּבָר אֶת בַּעַל הַמַּצְפּוּן הַחַלָּשׁ לֶאֱכֹל זִבְחֵי אֱלִילִים? וּבִגְלַל הַדַּעַת שֶׁלְּךָ יֵהָרֵס הָאָח הַחַלָּשׁ שֶׁלְּמַעֲנוֹ מֵת הַמָּשִׁיחַ. אִם כָּךְ תֶּחֶטְאוּ לַאֲחֵיכֶם וְתִפְגְּעוּ בְּמַצְפּוּנָם הַחַלָּשׁ – לַמָּשִׁיחַ אַתֶּם חוֹטְאִים.
קטע זה אינו עוסק במאמין שמאבד את ישועתו אלא במאמין "תינוק" שנמצא במצב רוחני חלש. מאמין כזה מושפע בקלות על ידי מעשים של מאמין אחר, וזהו מכשול להתפתחות הרוחנית שלו. הוא אינו מאבד את ישועתו בגלל זה אבל הדבר כן מראה שמצבו הרוחני מוחלש ובכך עוסקים פסוקים אלה.
יב. וידוי
סוג נוסף הם פסוקים שבהם אנשים מבלבלים בין וידוי יומי, הודאה יומית בחטאים, לבין ההודאה הראשונית שלהם בעת ישועתם, שבה הודו שהם חוטאים. בקטגוריה הזו כלולים מתי י 33-32, בהם מדובר על הודאה במשיח לפני אנשים, ורומים י 11-8. אבל קטעים אלה אינם דנים באנשים שמאבדים את ישועתם. הם דנים בהודאה יום יומית במשיח לפני בני אדם, ולא בהודאה הראשונית של האדם ברגע ישועתו בכך שהוא חוטא ובכך שישוע הוא המשיח.
יג. גידוף נגד רוח הקודש
סוג נוסף הוא מתי יב 37-22, קטע שעוסק בגִּדּוּף כְּלַפֵּי הָרוּחַ. אבל בהקשר, האנשים שאשמים בגידוף כלפי רוח הקודש, אלה שמדברים נגד רוח הקודש, אינם מאמינים בישוע. היו אלה מנהיגי עם ישראל שהאשימו את ישוע שהוא אחוז שדים. הפרושים האלה לא נושעו, מלכתחילה. הם לא היו אנשים שנושעו ואז גידפו את רוח הקודש ואיבדו את ישועתם. גידוף שמכוון נגד רוח הקודש הוא חטא של לא-מאמינים, ולא חטא של מאמין. בשום מקום בקטע הזה אין ולו רמז למאמינים שמאבדים את ישועתם, אלא הוא עוסק באנשים שאינם מאמינים משיחיים, שחוטאים בזה. את חטא הגידוף נגד רוח הקודש, בהתאם להקשר שבו הוא מוזכר, אפשר להגדיר בצורה הטובה ביותר כך: דחיית עם ישראל את ישוע כמשיח על יסוד הטענה שהוא אחוז שדים.
יד. משלים
סוג נוסף מבוסס על משלים כמו אלה המופיעים במתי יג 23-1, 30-24; לוקס יג 30-22. אבל אם לומדים אותם בעיון מתחוור שהם למעשה מדברים על אנשים שאינם מאמינים בישוע, ולא על מאמינים שאיבדו את ישועתם. יתרה מכך, מסוכן ללמד דוקטרינה כל כך מרחיקת לכת על יסוד משלים.
טו. פסוקים שבהם מדובר על ספר החיים וספר החיים של השה
סוג נוסף הן אמירות בכתבי הקודש על מחיקת אנשים מספר החיים. "אם זה אפשרי שימחקו אותך מספר החיים, האם זה לא מראה שאפשר לאבד את הישועה?" אבל אין זה המקרה ואם לומדים בעיון את כל הקטעים שבהם מדובר על ספר החיים, מתגלה שכל מי שנולד – שמו רשום בספר החיים. אם הוא נושע, שמו נשאר בספר החיים; אם הוא מת מבלי שנושע, שמו נמחק משם. נמחקים שמות של אנשים שלא נושעו מעולם, ומתו במצבם הבלתי נושע. אין מדובר באנשים שנושעו ואיבדו את ישועתם.
לפי תהילים קלט 16, ספר החיים מכיל את שמותיהם של כל בני האדם שנולדו אי פעם: גָּלְמִי, רָאוּ עֵינֶיךָ, וְעַל-סִפְרְךָ, כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ: יָמִים יֻצָּרוּ; ולא (וְלוֹ) אֶחָד בָּהֶם.
שמותיהם של מי שמאמינים בישוע המשיח נשארים בספר החיים, ככתוב בספר ההתגלות ג 5: הַמְנַצֵּחַ יִלְבַּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים וְלֹא אֶמְחֶה אֶת שְׁמוֹ מִסֵּפֶר הַחַיִּים, וְאוֹדֶה אֶת שְׁמוֹ לִפְנֵי אָבִי וְלִפְנֵי מַלְאָכָיו.
בתהילים סט 29 כתוב ששמות הלא-נושעים נמחקים מספר החיים: יִמָּחוּ, מִסֵּפֶר חַיִּים; וְעִם צַדִּיקִים, אַל-יִכָּתֵבוּ.
אם כן, במשפט הגדול שייערך לפני הכס הלבן, אם שמותיהם אינם רשומים בספר החיים, זה יראה שאינם נושעים ושמגיע להם לעמוד למשפט הזה.
ספר נוסף שמוזכר בכתובים, ושיש להבחין בינו ובין ספר החיים, הוא ספר החיים של השה. ספר זה מכיל את שמותיהם של כל האנשים שנולדו מחדש, ורק של אלה שנולדו מחדש. שמותיהם נרשמו בספר זה עוד לפני בריאת העולם כאמור בספר ההתגלות יג 8: וְיִשְׁתַּחֲווּ לָהּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶֹה הַטָּבוּחַ מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל.
הוא מוזכר שוב בספר ההתגלות יז 8: …וְיֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁמָם אֵינֶנּוּ נִכְתָּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים מִיּוֹם הִוָּסֵד תֵּבֵל יִשְׁתּוֹמֲמוּ בִּרְאֹתָם אֶת־הַחַיָּה אֲשֶׁר הָיְתָה וְאֵינֶנָּה וְתָבוֹא.
בתהילים סט 29 מתייחסים אליו כספר של הצדיקים: יִמָּחוּ, מִסֵּפֶר חַיִּים; וְעִם צַדִּיקִים, אַל-יִכָּתֵבוּ.
על יסוד הבחירה האלוהית והידיעה שלו מראש את הכול, ספר זה מכיל רק את שמותיהם של אלה שנולדים מחדש. מאחר שהישועה בטוחה לנצח, בלתי אפשרי להימחק מספר זה, ספר החיים של השה.
טז. חייהן של דמויות מהכתובים
קטגוריה נוספת של פסוקים לפיהם אנשים מנסים להוכיח שאפשר לאבד את הישועה היא חייהן של דמויות מהכתובים שנתפסות כאנשים שהייתה להם ישועה ואז הם איבדו אותה. בדרך כלל משתמשים בחמש דוגמאות.
1. לוט
"מה לגבי לוט? האם הוא לא איבד את ישועתו לאור מה שהוא עשה עם בנותיו?" אבל באיגרת פטרוס השנייה ב 9-6 נאמר שלוט היה אדם נושע, והוא מת נושע; הוא לא איבד את ישועתו.
2. שמשון
דמות מקראית שנייה שמשתמשים בה היא שמשון. אבל באיגרת אל העברים יט 32 נאמר ששמשון מת נושע; הוא לא איבד את ישועתו.
3. דוד
דוגמה שלישית היא דוד. אבל מתהילים נא 14-10 ברור שחטאיו של דוד – רצח וניאוף – לא הובילו לאובדן ישועתו אלא לאובדן קרבה אישית לאלוהים.
4. שמעון הקוסם
אנשים משתמשים גם בשמעון הקוסם (מאגוס) המוזכר במעשי השליחים ח 24-18. אבל הוא חזר בתשובה וחדל מגישתו הבשרית והוא איננו דוגמה למישהו שאיבד את ישועתו.
5. יהודה איש קריות
מרבים להשתמש גם בדמותו של יהודה איש קריות. אבל הוא לא נושע מלכתחילה. ביוחנן יג 10 נאמר שהוא לא היה טהור. יוחנן יז 12אומר שאיש לא יאבד מלבד בֶּן הָאֲבַדּוֹן, בהתייחסו ליהודה. החרטה של יהודה במתי כז 5-3 איננה חזרה בתשובה שמשמעותה היא ישועה. במעשי השליחים א 25-24 נאמר שיהודה סטה מהשליחות ולא מהישועה. הוא אף פעם לא נושע, כך שלא היה ביכולתו לאבד אותה.
סיכום
אף לא אחד מקטעי הכתובים או מהדוגמאות שאנשים מצטטים אינם מלמדים שמאמין משיחי יכול לאבד את ישועתו. להפך, מאמין, מהרגע שבו הוא נושע, אינו יכול לאבד את ישועתו לעולם, מפני שהוא שמור בגבורת האלוהים.