"מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים? הֲרֵי אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק!"רומים ח 33
"מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים? הֲרֵי אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק!"רומים ח 33
"וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֱלֹהִים: שֶׁתִּתְקַדְּשׁוּ…"הראשונה אל התסלוניקים ד 3
"וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֱלֹהִים: שֶׁתִּתְקַדְּשׁוּ…"הראשונה אל התסלוניקים ד 3
שיעור זה דן בהצדקה ובהתקדשות, שהן שני צדדים מרכזיים של ישועת המאמין.
I. הצדקה (Justification)
מה מלמדים כתבי הקודש על ההצדקה ומה בדיוק משמעותה?
הצדקה היא מושג תאולוגי חשוב ביותר בכתבי הקודש. זהו פן מרכזי של ישועת המאמין שחשוב להתייחס אליו. נלמד את נושא ההצדקה בעזרת חלוקה לשמונה סעיפים שונים.
הצדקה: משמעות
1. הצהרה (A declarative statement)
משמעותה הבסיסית של ההצדקה בכל השימושים שנעשים בה בכתובים היא פשוט "להכריז על מישהו שהוא צדיק". אין משמעה "להיות צדיק" וגם לא "להפוך מישהו לצדיק" אלא פירושה פשוט "להצהיר על מישהו שהוא צדיק". במשמעותה התאולוגית, הצדקה היא מה שאלוהים עושה כאשר הוא מכריז על החוטא שהוא צדיק, וזאת על יסוד צדקתו המושלמת של ישוע המשיח. לפיכך הצדקה היא הצעד השיפוטי של אלוהים שבו הוא מכריז שכל דרישות התורה לגבי החוטא קיבלו מענה על יסוד צדקתו של ישוע המשיח.
2. צעד הצהרתי (A declarative act)
לפיכך, להצדקה יש משמעות משפטית ומעמד משפטי.
ושוב, אין משמעה ש"הופכים מישהו לצדיק" אלא פשוט שמכריזים עליו שהוא צדיק, זכאי. במובן הזה, הצדקה היא ההפך מהרשעה, מהפסיקה שהנאשם אשם. כִּי-יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל-הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם; וְהִצְדִּיקוּ, אֶת-הַצַּדִּיק, וְהִרְשִׁיעוּ, אֶת-הָרָשָׁע (דברים כה 1); מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְהוָה גַּם-שְׁנֵיהֶם (משלי יז 15; ראה רומים ח 34-33). אדם העומד למשפט יכול בסופו לצאת מוצדק או מורשע. אם אדם אינו מורשע, אם לא הוכרז עליו שהוא אשם, אזי יש להכריז עליו שהוא זכאי, שהוא צדיק. כך שעצם מעשה ההצדקה כמוהו כנתינת פסק דין. להכריז על מישהו שהוא נקי, זכאי, מוצדק, פירושו להכריע בדין. מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים? הֲרֵי אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק! (רומים ח 33). מכאן שהצדקה היא צעד הצהרתי; היא משהו שמישהו מכריז על מישהו אחר.
3. צעד מכונן (A constitutive act)
ההצדקה היא גם צעד מכונן המעניק זהות, וזאת עקב זקיפת הצייתנות והצדקה של ישוע המשיח לטובת המאמין. קיימים שלושה תחומים חשובים של ייחוס חטא או צדקה לאחר: ייחוס חטאו של אדם לצאצאיו; ייחוס חטא האנושות לישוע המשיח; והחשבת צדקתו של המשיח לזכות המאמין. זהו צעד מהותי שמעניק זהות מפני שרק על יסוד ייחוס צדקת המשיח למאמין אפשר להכריז על המאמין שהוא צדיק.
ב. המילים היווניות שמביעות את רעיון ההצדקה
מושג ההצדקה בברית החדשה נגזר משורש יווני ראשי. חמש מילים יווניות שמבוססות על שורש זה משמשות בכתובים כדי להביע את משמעות המילים צדקה והצדקה.
הראשונה היא dikaios שמשמעותה היא "צדיק" (רומים ה 19).
המילה היוונית השנייה היא dikaisunei שמשמעותה "צדקה" (רומים ה 21; ט 32-30).
המילה השלישית היא dikaioo שמשמעותה "להצדיק" או "להיצדק" (מתי יב 37; מעשי השליחים יג 39; רומים ב 13; ג 4).
המילה הרביעית היא dikaiomata שמשמעותה "מעשי צדקה" (לוקס א 6; רומים ב 26; ה 18,16; אל העברים ט 10,1 – המילה מתורגמת כאן לעברית ל"דיני ול"פיקודי תורה" / "חוקות הבשר"; ההתגלות טו 4 – "משפטי צדקך"; יט 8).
המילה היוונית החמישית הנגזרת מאותו השורש היא dikaiosis שמשמעותה מעשה שמצדיק או מזכה בני אדם (רומים ד 25, ראה תרגום דליטש; ה 18).
כל חמש המילים היווניות האלה נגזרות מאותו שורש ביוונית ועליהן מבוססת הדוקטרינה של ההצדקה.
ג. יסוד ההצדקה
מה הוא יסוד ההצדקה? קיימים שני היבטים ליסוד שעליו מושתתת ההצדקה.
1. על מה היא מבוססת
ראשית, ההצדקה מבוססת על חסדו של אלוהים אשר נגלה בחייו המושלמים של ישוע המשיח, בצייתנות שלו לאלוהים האב ובמותו כקורבן חלופי. שנית, ההצדקה היא בדמו (רומים ה 9: הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ). שלישית, מעשי הצדקה של ישוע נזקפים לזכות המאמין (הראשונה לקורינתים א 30; השנייה לקורינתים ה 21). כך שהיסוד להצדקה הוא חסדו של אלוהים דרך ישוע המשיח, באמצעות דמו, כאשר צדקתו של ישוע נזקפת לזכות המאמין.
2. על מה היא אינה מבוססת
ההצדקה אינה מבוססת על מעשי האדם. איש אינו יכול להשיג הצדקה על סמך מעשיו. כתבי הקודש מלמדים זאת פעמים רבות. כאשר אדם מוצדק, זה אף פעם לא קורה בזכות מעשיו; על פי הכתובים, מעשים טובים אינם מהווים את הבסיס להצדקה: הָאָדָם מֻצְדָּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה (רומים ג 28; ד 6-5; גלטים ב 16).
ד. האמצעים להצדקה
יש לציין חמישה דברים בנוגע לאמצעים שדרכם נעשית ההצדקה.
ראשית, אמונה היא תמיד האמצעי להצדקה (רומים ג 22-21). יש להבהיר כאן. אמונה היא תמיד האמצעי להצדקה; היא איננה הסיבה להצדקה. לא נאמר בכתבי הקודש שההצדקה נעשית על סמך אמונה; אמונה בשום אופן איננה סיבה להצדקה. הצורה הדקדוקית שבה נעשה שימוש ביוונית מראה בבירור שהצדקה היא תמיד דרך אמונה. מכאן, אמונה היא האמצעי להצדקה (מעשי השליחים יג 40-38: וּבְכָל הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא יְכָלְתֶּם לְהִצָּדֵק בָּהֶם בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, הֲרֵי שֶׁבּוֹ נִצְדָּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין; רומים ג 30-26: …הוּא צַדִּיק וּמַצְדִּיק אֶת בֶּן אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ; ה 1: עַל כֵּן לְאַחַר שֵׁהֻצְדַּקְנוּ עַל־סְמַךְ אֱמוּנָה יֵשׁ לָנוּ שָׁלוֹם עִם אֱלֹהִים הוֹדוֹת לַאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ; י 10; גלטים ב 16: הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; ג 24, 8).
הדבר השני הוא שההצדקה נעשית תמיד על בסיס מוצדק ולגיטימי. תורת האלוהים טוענת נגד החוטא ומרשיעה אותו, וכדי שתתרחש הצדקה חובה לתת מענה לתביעה הזו. הדרך שבה ניתן מענה לדרישות של חוקי התורה היא בכך שצדקתו של ישוע המשיח נזקפת למאמין כך שהחוטא מזוכה; לכן, ההצדקה תמיד נעשית על בסיס מוצדק ולגיטימי.
הדבר השלישי שיש לציין בנוגע לאמצעי להצדקה הוא שההצדקה אינה נובעת מצדקתו של האדם או ממעשיו; היא אינה מבוססת על מעשים (רומים ג 20; ד 2; י 4-3; גלטים ב 16; ג 11-10, 24; ה 4; פיליפים ג 9).
הדבר הרביעי שיש לציין הוא שהמאמין נצדק בחסד (בראשית טו 6: וְהֶאֱמִן בַּיהוָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה; רומים ג 26-24; ה 21-18; טיטוס ג 7-5: אֲזַי לֹא בִּגְלַל מַעֲשֵׂי צְדָקָה שֶׁעָשִׂינוּ הוּא הוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ, כִּי אִם בְּרַחֲמָיו, עַל־יְדֵי רְחִיצַת הַלֵּדָה הַחֲדָשָׁה וְהַהִתְחַדְּשׁוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר שָׁפַךְ עֲלֵינוּ לְמַכְבִּיר עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מוֹשִׁיעֵנוּ, לְמַעַן נֻצְדַּק בְּחַסְדּוֹ וְנִהְיֶה לְיוֹרְשֵׁי חַיֵּי עוֹלָם בְּהֶתְאֵם לַתִּקְוָה).
הדבר החמישי הוא ששופט חייב להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע; זוהי אחריותו של שופט אמיתי, חסר פניות. ובכל זאת כתוב שאלוהים מצדיק את החוטאים (רומים ג 25-21; ד 5). כיצד ייתכן ששופט חייב להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ובכל זאת הכתובים מלמדים שאלוהים מצדיק את החוטא? יתרה מכך, הכתובים גם מלמדים שאלוהים הוא צדיק בהצדיקו את החוטא (רומים ג 26). זה אפשרי בגלל צדקת המשיח שמיוחסת לחוטא (רומים ה 19-17: אִם עַל־יְדֵי עֲבֵרָה שֶׁל אָדָם אֶחָד מָלַךְ הַמָּוֶת, כָּל שֶׁכֵּן הַמְקַבְּלִים אֶת שֶׁפַע הַחֶסֶד וְאֶת מַתְּנַת הַצְּדָקָה יִמְלְכוּ בַּחַיִּים בִּגְלַל הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. וּבְכֵן, כְּשֵׁם שֶׁעֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם, כֵּן גַּם מַעֲשֵׂה צְדָקָה אֶחָד הוּא זִכּוּי שֶׁל חַיִּים לְכָל בְּנֵי אָדָם; כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים, כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים). כאשר צדקתו של המשיח נזקפת לטובת המאמין, הוא מוצדק, ומשנהייה צדיק בזכות צדקת המשיח המיוחסת לו, אפשר להכריז על המאמין שהוא צדיק שכן הוא הוצדק. בדרך זו כאשר אלוהים מצדיק את החוטא, אין זה חוסר עקביות.
ה. ההיבטים השונים של ההצדקה
כתבי הקודש מזכירים שבעה היבטים של ההצדקה.
ראשון, האלוהים מצדיק את המאמין. הוא מקור ההצדקה; ההצדקה תוכננה בידי אלוהים (רומים ג 26).
ההיבט השני של ההצדקה הוא שהמאמין מוצדק בזכות דם. זהו הבסיס והסיבה להצדקה; זו הצדקה שניתנת למאמין בזכות דם המשיח (רומים ג 25-24: אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה. כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָךְ שֶׁבְּאֹרֶךְ רוּחוֹ פָּסַח עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר; ה 9: וְכָעֵת, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁנִּוָּשַׁע עַל־יָדוֹ מִן הַזַּעַם).
ההיבט השלישי הוא שהמאמין מוצדק באמונה. זהו האמצעי להצדקה; זו הצדקה שמושגת בחסד אלוהים על ידי אמונה (רומים ג 28: וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה; ד 5-3: מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? "וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד, אֶלָּא כְּחוֹב הַמַּגִּיעַ לוֹ. אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה; ה 1: עַל כֵּן לְאַחַר שֵׁהֻצְדַּקְנוּ עַל־סְמַךְ אֱמוּנָה יֵשׁ לָנוּ שָׁלוֹם עִם אֱלֹהִים הוֹדוֹת לַאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ).
ההיבט הרביעי של ההצדקה הוא שהמאמין מוצדק בחסד. זהו עיקרון הפעולה של ההצדקה. ההצדקה פועלת על יסוד חסד; זו מהותה של ההצדקה (רומים ג 24: אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ).
ההיבט החמישי הוא שהמאמין מוצדק על ידי הרוח. רוח הקודש היא שמחוללת את ההצדקה (הראשונה לקורינתים ו 11: …אֲבָל אַתֶּם רֻחַצְתֶּם, אַתֶּם קֻדַּשְׁתֶּם, אַתֶּם הֻצְדַּקְתֶּם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּבְרוּחַ אֱלֹהֵינוּ).
ההיבט השישי הוא הצדקה במעשים. זו הוכחה להצדקה; מדובר בראיות לקיומה (יעקב ב 25-21: אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַאִם לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִצְדַּק בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ? הִנְּךָ רוֹאֶה כִּי הָאֱמוּנָה עָזְרָה לְמַעֲשָׂיו וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים הֻשְׁלְמָה הָאֱמוּנָה, וְהִתְקַיֵּם הַכָּתוּב הָאוֹמֵר, "וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", וְגַם נִקְרָא "אוֹהֵב אֱלֹהִים". הִנְּכֶם רוֹאִים כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. וְכֵן גַּם רָחָב הַזּוֹנָה, הַאִם לֹא נִצְדְּקָה בְּמַעֲשִׂים כַּאֲשֶׁר אָסְפָה אֶת שְׁלִיחֵי יְהוֹשֻׁעַ אֶל בֵּיתָהּ וְשִׁלְּחָה אוֹתָם בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת?). המעשים אינם האמצעי להצדקת המאמין, אלא הוא מוצדק על ידי אותם מעשים המהווים ראיה לכך שהוא הוצדק.
ההיבט השביעי הוא הצדקה במשיח. זהו המעמד של מי שהוצדק; זו צדקה שהיא שלנו כבר עכשיו (השנייה לקורינתים ה 21: אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ).
ו. מרכיבי ההצדקה
חמישה מרכיבים ספציפיים להצדקה נמנים בדבר אלוהים.
הראשון הוא סליחת חטאים ופטור מהעונש המגיע עליהם; על ידי ההצדקה העונש לחטא מוסר (ישעיהו נג 8-5: אַשְׁרֵי־נְשׂוּי פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה; מעשי השליחים יג 39-38; רומים ד 7; ח 1, 34-33; השנייה לקורינתים ה 21; אפסים א 7; איגרת פטרוס הראשונה ב 24).
המרכיב השני של ההצדקה הוא השבת הקִרבה לאלוהים (גלטים ב 16: וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ… שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר; גלטים ג 26: כֻּלְכֶם בָּנִים־לֵאלֹהִים עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ).
המרכיב השלישי של הצדקת המאמין הוא קבלת צדקה של מישהו אחר שנחשבת כאילו היא שלו; צדקת המשיח נזקפת לזכותו של המאמין (הראשונה לקורינתים א 30; השנייה לקורינתים ה 21: אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ).
המרכיב הרביעי הוא סליחת חטאי העבר, ההווה והעתיד; כל חטאי המאמין נסלחו לו (תהילים קג 12: כִּרְחֹק מִזְרָח, מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ, אֶת-פְּשָׁעֵינוּ; ישעיהו מד 22: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ; אל העברים י 14: בְּקָרְבָּן אֶחָד הִשְׁלִים לְתָמִיד אֶת הַמְקֻדָּשִׁים).
החמישי הוא שההצדקה מתרחשת בהתאם לתוכנית שאלוהים קבע מראש (רומים ח 32-28).
ז. תוצאות ההצדקה
בכתובים מדובר על שבע תוצאות שנובעות מההצדקה.
הראשונה, למאמין יש שלום עם אלוהים (רומים ה 1). למאמין יש שלום עם אלוהים מפני שחטאיו נסלחו בזכות ההצדקה.
התוצאה השנייה היא שאלוהים מקבל אותו ומברך אותו; המאמין עומד כעת בחסד של אלוהים (רומים ד 6: כָּךְ גַּם דָּוִד מַבִּיעַ אֶת אָשְׁרוֹ שֶׁל הָאִישׁ אֲשֶׁר אֱלֹהִים יַחְשֹׁב לוֹ צְדָקָה בְּלִי תְּלוּת בְּמַעֲשִׂים).
שאול מציין את התוצאה השלישית ברומים ח 1: לָכֵן אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.
התוצאה הרביעית היא קבלת ירושה. המאמין נהייה יורש חיי עולם (טיטוס ג 7-5: לֹא בִּגְלַל מַעֲשֵׂי צְדָקָה שֶׁעָשִׂינוּ הוּא הוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ, כִּי אִם בְּרַחֲמָיו… לְמַעַן נֻצְדַּק בְּחַסְדּוֹ וְנִהְיֶה לְיוֹרְשֵׁי חַיֵּי עוֹלָם בְּהֶתְאֵם לַתִּקְוָה).
התוצאה החמישית היא ייחוס צדקת המשיח לחוטא הנושע; מוכרז שהמאמין צדיק (מוצדק) בזכות צדקתו של המשיח המיוחסת לו (רומים ד 5). אלוהים רואה כעת את המאמין כצדיק מפני שצדקת המשיח נזקפת לזכותו.
התוצאה השישית של ההצדקה היא הינצלות המאמין מחרון האלוהים. כתבי הקודש מדברים על שני סוגים של חרון. קיים חרון כללי של אלוהים שמופנה כנגד כל עוולה ורשעות של בני האדם (רומים א 18-17). המאמין ניצל מחרונו הכללי של אלוהים נגד החטא (רומים ה 9). סוג נוסף הוא החרון של אלוהים בימי הצרה הגדולה; המאמין ניצל גם מחרון זה. ישוע הוא הַמַּצִּיל אוֹתָנוּ מִן הַזַּעַם הַבָּא (הראשונה לתסלוניקים א 10). זו אחת מהסיבות לכך שהמאמינים לא יעברו את הצרה הגדולה.
התוצאה השביעית היא הכבוד המובטח לעתיד. הכבוד שיינתן למאמין הובטח באמצעות ההצדקה שלו, מפני שמי שיוצדקו גם יתפארו בכבוד (רומים ח 30; גלטים ה 5).
ח. מאפייני ההצדקה
להצדקה ארבעה מאפיינים.
ראשון, ההצדקה היא בישוע המשיח; המאמין נצדק בו ומקבל בזכותו מעמד של צדיק ואין עליו שום הרשעה (מעשי השליחים יג 39: וּבְכָל הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא יְכָלְתֶּם לְהִצָּדֵק בָּהֶם בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, הֲרֵי שֶׁבּוֹ נִצְדָּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין; רומים ח 1: לָכֵן אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; הראשונה לקורינתים ו 11: וְכָאֵלֶּה הָיוּ כַּמָּה מִכֶּם, אֲבָל אַתֶּם רֻחַצְתֶּם, אַתֶּם קֻדַּשְׁתֶּם, אַתֶּם הֻצְדַּקְתֶּם בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּבְרוּחַ אֱלֹהֵינוּ; גלטים ב 17).
המאפיין השני הוא שההצדקה היא חלק ממעשה הגאולה של אלוהים; היה זה תמיד חלק מתוכנית הגאולה שהמאמין יוצדק (רומים ג 24: אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; ה 9; ח 34-33).
המאפיין השלישי הוא הצדקה בצדקת האלוהים. במילים אחרות, מדובר בצדקה של האלוהים (רומים א 17: כִּי בָּהּ צִדְקַת הָאֱלֹהִים מִתְגַּלֵּית מִתּוֹךְ אֱמוּנָה לְתַכְלִית אֱמוּנָה…; ג 22-21: אַךְ כָּעֵת נִגְלְתָה צִדְקַת הָאֱלֹהִים בְּלִי תּוֹרָה, צְדָקָה שֶׁהַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים מְעִידִים עָלֶיהָ. וְהִיא צְדָקָה שֶׁל הָאֱלֹהִים, בְּאֶמְצָעוּת אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל כָּל וְעַל כָּל הַמַּאֲמִינִים…; י 3; פיליפים ג 9: צְדָקָה אֲשֶׁר מֵאֱלֹהִים הִיא).
הרביעי – מדובר בצדקתו וצייתנותו של המשיח (רומים ה 19-17).
II. התקדשות (Sanctification)
התקדשות היא הפן הראשי הנוסף של ישועת המאמין. נלמד נושא זה בעזרת חלוקה לשמונה סעיפים שונים.
א. המשמעות
המשמעות הבסיסית היא "להיות מופרד, מובדל, מוקדש למשהו או מישהו, מסור למטרה מסוימת". לדוגמה, ירמיהו א 5: בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ. להקדיש מישהו למשהו או למישהו משמעו להבדיל אותו מאחרים, לייחד אותו. אין מדובר בהכרח בקדושה.
ההתקדשות כפן של ישועת המאמין הוגדרה כך: "פועל מתנת חסדו של אלוהים, חסד שבאמצעותו אנחנו מתחדשים בכל ישותנו ומשתנים לדמותו של אלוהים ומתאפשר לנו יותר ויותר למות לחטא ולחיות לצדקה".
אם כן, התקדשות כשלעצמה אפשר להגדיר כך: "רוח הקודש פועלת בנו בחסד רב ומתמשך, מטהרת את המאמין, מחדשת את כל טבעו לפי דמות האלוהים ומאפשרת לו לעשות מעשים טובים".
זוהי התקדשות לפי הכתובים, מבחינת משמעותה והגדרתה.
ב. המילים היווניות שמביעות את רעיון ההתקדשות
מושג ההתקדשות נגזר משורש מפתח יווני, שעליו מבוססות תשע צורות שונות של המילה אשר מביעות בדרך זו או אחרת את רעיון ההתקדשות.
המילה היוונית הראשונה היא hagiasmos, שמשמעותה "קידוש, קדושה, להתקדש". נעשה בה שימוש עשר פעמים בברית החדשה: ברומים ו 19, 22; הראשונה לקורינתים א 30; הראשונה לתסלוניקים ד 3, 4, 7; השנייה לתסלוניקים ב 13; הראשונה לטימותיאוס ב 15; אל העברים יב 14; איגרת פטרוס הראשונה א 2.
המילה היוונית השנייה היא hagiosunei, שמשמעותה "קדושה". היא מופיעה רק פעם אחת בברית החדשה: ברומים א 4 (ראה תרגום דליטש: רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה).
המילה היוונית השלישית היא hagiotes, שמשמעותה "לקדש". נעשה בה שימוש פעמיים: בשנייה לקורינתים א 12 ובאיגרת אל העברים יב 10.
הצורה הרביעית של המילה ביוונית היא hagiazo, שמשמעותה "לקדש, להפוך לקדוש", "להפריד ולהקדיש לאלוהים", "לטהר ולקדש". נעשה בה שימוש 28 פעמים בברית החדשה. לדוגמה במתי ו 9; כג 19,17; לוקס יא 2; יוחנן יז 19; אפסים ה 26; הראשונה לתסלוניקים ה 23; השנייה לטימותיאוס ב 21; אל העברים ב 11; ט 13; יג 12; איגרת פטרוס הראשונה ג 15.
המילה היוונית החמישית היא hagios – שם תואר שמשמעותו "קדוש". נעשה בה שימוש 235 פעמים. מתוכן היא מופיעה עם המילה "רוח" (רוח הקודש) 94 פעמים. היא מופיעה 61 פעמים בהקשר למאמינים, כאחד ההיבטים של ישועת המאמין.
הצורה השישית של המילה גם היא hagios, אבל מדובר בסוג קצת שונה של שם תואר אשר מופיע שמונה פעמים ומשמעותו "טהור", "קדוש" או "אדוק".
הצורה השביעית של המילה גם היא hagios, אבל במקרה הזה זהו תואר הפועל, שנעשה בו שימוש פעם אחת: בראשונה לתסלוניקים ב 10.
הצורה השמינית של המונח היא hagiotes, באיות זהה למילה השלישית שמנינו לעיל, אבל פה מדובר בשם עצם. נעשה בה שימוש בלוקס א 75 ובאיגרת אל האפסים ד 24.
הצורה התשיעית של המילה היא hiegos, שפירושה "קודש, קדוש, מקודש" ונעשה בה שימוש באיגרת הראשונה לקורינתים ט 13 ובשנייה לטימותיאוס ג 15.
הדוקטרינה על ההתקדשות מופקת מתשע הצורות האלה של השורש היווני, שמשמשות במגוון דרכים בברית החדשה. משמעותה של התקדשות היא בעצם "להיות מופרד, מוקדש למשהו או למישהו". במובן רוחני מדובר ב"להיות מופרד ומובדל ומוקדש לאלוהים" כך שביכולתו להפוך אותנו ליותר ויותר קדושים, יותר ויותר דומים לדמות בן האלוהים. תשע הצורות האלה של השורש היווני שמהן עולה המשמעות של מושג ההתקדשות פשוט נותנות לנו את הפנים השונות של משמעות המונח.
ג. השימוש במילים היווניות
ראוי לציין שמונה דברים על השימוש שנעשה בברית החדשה במילים היווניות השונות המשמשות להביע התקדשות.
אחד, השורש היווני מתורגם בכתבי הקודש (באנגלית) במגוון צורות, אבל שלוש מהן נפוצות ביותר. הצורה העיקרית הראשונה היא תרגומו במונח "לקדש" (sanctify באנגלית) שמופיע 106 פעמים בתנ"ך ו-31 פעמים בברית החדשה. תרגום ראשי נוסף הוא "קדוש" (holy) שמופיע 400 פעמים בתנ"ך ורק 12 פעמים בברית החדשה. דרך שלישית לתרגום המונחים האלה היא "קדושים" (saints). זהו למעשה המונח השני הרווח ביותר למאמינים ונעשה בו שימוש 62 פעמים. המונח הנפוץ ביותר למאמינים הוא "אחים", שנעשה בו שימוש 184 פעמים. המונח "משיחיים" מופיע שלוש פעמים. אם כן השורש היווני מתורגם בעיקר ל"לקדש", "קדוש" או "קדושים".
השימוש השני בהתקדשות / קידוש מתייחס לאלוהים אשר מקדש מפני שהוא קדוש, נבדל (ויקרא כא 8: …כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם).
המשיח יכול לקדש / להקדיש את עצמו (יוחנן יז 19-14: וּלְמַעֲנָם אֲנִי מַקְדִּישׁ אֶת עַצְמִי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם מְקֻדָּשִׁים בָּאֱמֶת…).
השימוש השלישי מצביע על כך שאלוהים מקדש אחרים. לדוגמה, אלוהים האב מקדש את בן האלוהים (יוחנן י 36: הַאִם תֹּאמְרוּ אַתֶּם לָזֶה אֲשֶׁר הָאָב קִדְּשׁוֹ וְשָׁלַח אוֹתוֹ אֶל הָעוֹלָם, 'מְגַדֵּף אַתָּה', מִשּׁוּם שֶׁאָמַרְתִּי 'בֶּן־אֱלֹהִים אֲנִי?'); אלוהים מקדש את הכוהנים ומקדש את ישראל (שמות כט 44; לא 13); אלוהים גם מקדש את המאמינים (הראשונה לתסלוניקים ד 3).
השימוש הרביעי בהתקדשות הוא שאלוהים מקדש מקומות וחפצים. אלוהים קידש את יום השבת ואת אוהל מועד (בראשית ב 3; שמות כט 43).
מן השימוש החמישי עולה שהאדם יכול לקדש את אלוהים. זו דוגמה טובה לכך ש"לקדש" אין משמעו בהכרח "להפוך לקדוש" שהרי האדם אינו מסוגל להפוך את אלוהים לקדוש. זה בלתי אפשרי. אלוהים כבר קדוש באופן מוחלט. לקדש משמעו פשוט "להבדיל, לייחד". המאמינים יכולים לקדש במובן זה את אלוהים בחייהם (מתי ו 9: …אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ). המאמין יכול להקדיש את המשיח בדרך זו (איגרת פטרוס הראשונה ג 15: אֶת הָאָדוֹן הַמָּשִׁיחַ הַקְדִּישׁוּ בִּלְבַבְכֶם).
לפי השימוש השישי שנעשה במונח, אדם יכול אפילו לקדש / להקדיש את עצמו (רומים יב 1: …בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב; השנייה לקורינתים ז 1: בִּהְיוֹת לָנוּ הַהַבְטָחוֹת הָאֵלֶּה, נְטַהֵר אֶת עַצְמֵנוּ מִכָּל טֻמְאַת גּוּף וְרוּחַ וְנַשְׁלִים קְדֻשָּׁתֵנוּ בְּיִרְאַת אֱלֹהִים; השנייה לטימותיאוס ב 21: לְפִיכָךְ אִם אִישׁ יְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ מֵאֵלֶּה יִהְיֶה כְּלִי לְכָבוֹד, מְקֻדָּשׁ וּמוֹעִיל לְבַעַל הַבַּיִת וּמוּכָן לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב). לאדם יש יכולת להבדיל / להקדיש את עצמו לשירות האדון.
השימוש השביעי הוא שאדם עשוי לקדש / להקדיש אנשים וחפצים; הוא יכול להבדיל אותם ולהקדיש אותם למטרה מסוימת (שמות יט 14: וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם; דברי הימים ב' כט 17: וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם יְהוָה וַיְקַדְּשׁוּ אֶת-בֵּית-יְהוָה; הראשונה לקורינתים ז 14: כִּי הַבַּעַל שֶׁאֵינֶנּוּ מַאֲמִין מְקֻדָּשׁ בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָאִשָּׁה שֶׁאֵינֶנָּה מַאֲמִינָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּבַעְלָהּ; אִם לֹא כֵן, בְּנֵיכֶם טְמֵאִים, וְאִלּוּ עַתָּה קְדוֹשִׁים הֵם).
השימוש השמיני הוא שדבר מסוים עשוי לקדש דבר אחר. חפצים קדושים יכול לקדש דברים אחרים (מתי כג 17, 19: מַה גָּדוֹל יוֹתֵר, הַזָּהָב אוֹ הַהֵיכָל הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַזָּהָב?… מַה גָּדוֹל יוֹתֵר, הַקָּרְבָּן אוֹ הַמִּזְבֵּחַ הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַקָּרְבָּן?).
ד. היבטים של ההתקדשות
ראשית, המאמין קוּדש במשיח (הראשונה לקורינתים א 2, 30: לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קֻדְּשׁוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ וְנִקְרְאוּ לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים יַחַד עִם כָּל הַקּוֹרְאִים בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם בְּשֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ… מִמֶּנּוּ קַיָּמִים אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הָיָה לָנוּ לְחָכְמָה מֵאֵת אֱלֹהִים, לִצְדָקָה, לִקְדֻשָּׁה וְלִפְדוּת). זהו תחום ההתקדשות; זה המעמד של המאמין.
ההיבט השני של ההתקדשות הוא שהמאמין מקודש באמת, בדבר אלוהים (יוחנן יז 17: קַדֵּשׁ אוֹתָם בָּאֱמֶת: דְּבָרְךָ אֱמֶת). זהו האפיק של ההצדקה; המאמין מובדל / מוקדש ומטוהר באמצעות דבר אלוהים.
ההיבט השלישי הוא התקדשות בדם (אל העברים יג 13-12: לָכֵן גַּם יֵשׁוּעַ, כְּדֵי לְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם בְּדָמוֹ, סָבַל מִחוּץ לַשַּׁעַר. עַל כֵּן נֵצֵא נָא אֵלָיו אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְנִשָֹא אֶת חֶרְפָּתוֹ). זהו הבסיס להתקדשות; המאמין מובדל ומוקדש לשירות האלוהים בלבד על יסוד דם המשיח.
ההיבט הרביעי הוא שהמאמין מקודש על ידי הקרבת גופו של המשיח על הצלב, כרצון האלוהים (אל העברים י 10: וּבְאוֹתוֹ הָרָצוֹן מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל־יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד). זהו מקום ההתקדשות; המאמין מקבל מעמד של קדושה דרך הצלב. מות המשיח על הצלב הוא זה שמקדש, שמעניק מעמד שלקדושה.
הפן החמישי הוא שהמאמין מקודש באמצעות אמונה (מעשי השליחים כו 18). זהו האמצעי להתקדשות; המאמין נושע באמונה, מוצדק באמונה וגם מקודש באמונה.
ה. הגורמים המקדשים
1. הגורם שמקדש הלכה למעשה
אלוהים הוא זה שמקדש הלכה למעשה. אלוהים האב, בן האלוהים ורוח הקודש – שלושה שהם אחד – כל אחד מהם הוא גורם שפועל בהתקדשות.
על תפקידו של אלוהים האב בהתקדשות מדובר ביוחנן יז 19-18; הראשונה לקורינתים א 30; הראשונה לתסלוניקים ה 23; אל העברים יג 21-20; איגרת פטרוס הראשונה א 16-15; ה 10.
גם בן האלוהים, המשיח, הוא גורם שמקדש. מדובר על תפקידו באפסים ה 26-25; טיטוס ב 14-13; אל העברים ב 11; ט 14; יג 12.
על התפקיד שממלאת רוח הקודש בהתקדשות מדובר ברומים טו 16; השנייה לקורינתים ג 18-17; השנייה לתסלוניקים ב 13; איגרת פטרוס הראשונה א 2.
אם כן אלוהים האב, אלוהים הבן ורוח אלוהים ממלאים תפקיד בהתקדשות.
2. הגורם המניע להתקדשות
רצונו של אלוהים הוא שנתקדש (הראשונה לתסלוניקים ד 3). המאמין מונע להתקדשות על ידי רצון האלוהים.
3. הגורם המסייע להתקדשות
דבר האלוהים הוא הגורם השלישי להתקדשות (יוחנן יז 17). המאמין מתקדש באמצעות דבר האלוהים. הוא נרחץ ומטוהר באמצעות דבר האלוהים.
ו. הצורך בהתקדשות
מדוע בכלל נחוצה ההתקדשות?
ראשית, כל חטא שקיים במאמין עומד בסתירה לקדושה של אלוהים. בכל פעם שמאמין חוטא, הדבר עומד בניגוד לקדושתו של אלוהים. ההתקדשות, הטיהור, נועדו ליצור התאמה בין המאמין לצדקתו של אלוהים.
שנית, היכן שקיים חטא, קיים קונפליקט, מאבק. דוגמה טובה לכך ניתנת ברומים ז 25-15. ההתקדשות נועדה לתת למאמין ניצחון במאבק הזה.
שלישית, חייבת להיות הכרה תמידית וגוברת בכך שאף על פי שהחטא עדיין קיים בחיי המאמין, הוא אינו שולט בו. יש הבדל גדול בין מצב שבו החטא קיים במאמין, לבין מצב שבו המאמין חי בחטא ונשלט על ידיו. מטרת ההתקדשות היא לשמור על המאמין מלחיות בחטא, למרות העובדה שבחיים בעולם הזה תמיד יהיה קיים בקרבו חטא, עד שהוא יחיה בשמיים.
ז. סוגי ההתקדשות
כתבי הקודש מדברים על ארבעה סוגים של התקדשות.
1. התקדשות לשם הכנה
על סוג זה של התקדשות מדובר באיגרת השנייה לתסלוניקים ב 13: חַיָּבִים אָנוּ לְהוֹדוֹת לֵאלֹהִים עֲלֵיכֶם בְּכָל עֵת, אַחַי אֲהוּבֵי הָאָדוֹן, כִּי מֵרֵאשִׁית בָּחַר בָּכֶם אֱלֹהִים לִישׁוּעָה בְּקִדּוּשׁ עַל־יְדֵי הָרוּחַ וּבֶאֱמוּנָה בָּאֱמֶת. מדובר על הבדלה / הקדשה לפני הישועה. בנקודה זו, האדם שבו אלוהים בחר פשוט מובדל על ידי אלוהים לפני שהוא נושע כדי לוודא שהוא ישמע את הבשורה בזמן מסוים. ההקדשה הזו מוודאת שאותו אדם ישמע את הבשורה ויקבל אותה.
2. קדושה כמצב-מעמד
המשמעות היא שיש ישועה מהעונש על החטא. זהו סוג ההתקדשות שבו אלוהים רואה את המאמין כזכאי וכמקודש מפני שהמאמין הוא במשיח. מנקודת המבט האלוהית, המאמין כבר נתפס כמי שהושלם ונהייה צדיק מפני שהוא נמצא במשיח. זהו מצבו או מעמדו, ללא קשר לדרגת חוסר הקדושה שיש למאמין בחיים האלה. לכן כאשר מאמין נושע, הוא מייד, אוטומטית, מקודש שכן אלוהים רואה אותו כמי שקודש באופן מלא (מעשי השליחים כ 32; רומים ו 10-1; הראשונה לקורינתים א 2; ו 11; אל העברים י 10, 14).
הפסוקים מהאיגרת אל הקורינתים משמעותיים במיוחד מפני שמהאיגרות עולה שהקהילה בקורינתוס הייתה הקהילה הגרועה ביותר שמתוארת בברית החדשה. היו שם מחלוקות, המאמינים לא היו בוגרים, הם לקחו זה את זה לבית משפט, חלקם חיו במצב של זנות ופריצות, הם השתכרו בסעודת האדון, ובכל זאת שאול אמר להם שלמרות דרגת השחיתות וחוסר הקדושה שלהם, הם קודשו באופן מלא מפני שלמעמד הקדושה שקיבלו יש תוקף תמידי, לא בגלל משהו במאמין עצמו אלא בזכות זהותו ומעמדו של המאמין במשיח.
3. התקדשות הדרגתית (פרוגרסיבית)
הסוג השלישי נקרא הדרגתי (פרוגרסיבי) והוא מתרחש בהדרגה ומתוך התנסות. נציין עשרה דברים על סוג זה של התקדשות.
ראשית, מדובר בישועה מכוחו של החטא. המשמעות היא שהמאמין יכול להשתחרר מכוחו של החטא (רומים ו 14-1).
שנית, מטרת ההתקדשות ההדרגתית היא להוביל לכך שחיי המאמין וההתנסויות שלו יתאימו יותר ויותר למעמד שלו במשיח.
שלישית, ההתקדשות הזו פועלת נגד הגשמיות החוטאת של העולם הזה (רומים יב 1; ו 22).
רביעית, היא מקדמת גדילה רוחנית (השנייה לקורינתים ג 18; איגרת פטרוס השנייה ג 18).
חמישית, משמעותה היא שהמאמין משתנה כך שהוא דומה יותר ויותר לבן האלוהים, למשיח (אל הפיליפים א 11-9; איגרת פטרוס השנייה א 8-5).
הדבר השישי לגבי ההתקדשות ההדרגתית נוגע לשתי הדרכים להתקדשות: ראשית, המאמינים חייבים למסור את איבריהם לאלוהים ככלים של צדק, כלומר להקדיש את הגוף לשימושו של אלוהים (רומים ו 13). דרך שנייה היא הרחיצה והטיהור על ידי דבר האלוהים (אפסים ה 26).
הנקודה השביעית לגבי ההתקדשות ההדרגתית היא שזוהי פעולה של אלוהים (אפסים ב 10; השנייה לטימותיאוס ג 17; טיטוס ב 14).
שמינית, ההתקדשות הזו לא תוביל לשלמות בחיים האלה. המאמין יהפוך להיות יותר ויותר צדיק ומטוהר, יותר ויותר דומה לצלם בן האלוהים, אבל הוא לא יגיע לשלמות בחיים האלה.
תשיעית, על יסוד ההתקדשות שמקנה למאמין מעמד של מקודש וצדיק, הכתובים מעודדים את המאמינים לחיות בקדושה. בכתובים, התקדשות הדרגתית היא הסיבה לדברי העידוד והתוכחה שקוראים למאמינים לחיות בקדושה (הראשונה לתסלוניקים ד 3; איגרת פטרוס הראשונה א 16-15).
הדבר העשירי שיש לציין לגבי ההתקדשות ההדרגתית הוא, שהיא מורכבת משני תהליכים. ראשית, הסרה הדרגתית של הטומאה והשחיתות של הטבע האנושי של המאמין (רומים ו 6; גלטים ה 14). שנית, התפתחות הדרגתית של החיים החדשים המוקדשים לאלוהים (רומים ו 5-4; גלטים ב 19; קולוסים ב 12; ג 2-1).
4. התקדשות סופית
זהו שחרור מנוכחות החטא, שיתרחש רק כאשר ישוע יחזור. עם שיבתו, המאמין יתקדש סופית. תהיה זו ישועה מלאה מנוכחות החטא (אפסים ה 27; הראשונה לתסלוניקים ג 13; ה 23-22; אל העברים ט 28; י 14; איגרת יוחנן הראשונה ג 2; יהודה 25-23).
ח. דוקטרינת ההגעה לשלמות
יש אנשים שמלמדים שהמאמין יכול להגיע לכדי שלמות בחיים האלה. נדון להלן בשני תחומים של הדוקטרינה הזו.
1. היסוד לדוקטרינה זו
את הדוקטרינה הזו מבססים על פסוקים מסוימים. הדוגלים בה משתמשים באחד עשר פסוקים וקטעים עיקריים מכתבי הקודש כאסמכתא למשנתם.
הראשון, בראשית ו 9, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו.
השני, מלכים א טו 14, לְבַב-אָסָא הָיָה שָׁלֵם עִם-יְהוָה כָּל-יָמָיו.
שלישי, דברי ישוע במתי ה 48: לָכֵן הֱיוּ שְׁלֵמִים, כְּמוֹ שֶׁאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שָׁלֵם הוּא.
רביעי, האיגרת השנייה לקורינתים ה 17, שם כתוב על המאמין: עַל כֵּן מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה.
הפסוק החמישי הוא אפסים ה 27, לפיו המאמין יהפוך להיות לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט.
השישי הוא פיליפים ג 15 המזכיר לָכֵן כָּל בּוֹגֵר שֶׁבֵּינֵינוּ יַחְשֹׁב נָא כָּךְ…
השביעי הוא פיליפים ד 13: הַכֹּל אֲנִי יָכוֹל בְּעֶזְרָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן בִּי כֹּחַ.
השמיני הוא קולוסים ב 10: וְאַתֶּם נִמְלֵאתֶם בּוֹ, אֲשֶׁר הוּא רֹאשׁ כָּל רָשׁוּת וְשִׁלְטוֹן.
התשיעי הוא יעקב א 4: …לְמַעַן תִּהְיוּ שְׁלֵמִים וּבְלֹא דֹּפִי.
העשירי הוא איגרת פטרוס הראשונה א 16, שמצווה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.
הקטע האחד עשר לקוח מאיגרת יוחנן הראשונה ג 6, 9-8: כָּל הַנּוֹלָד מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ חוֹטֵא.
הגישה הזו המלמדת שניתן להגיע לכדי שלמות וזאת על סמך פסוקים שמייחסים שלמות לדמויות השונות: נוח היה איש צדיק ותמים בְּדֹרֹתָיו (בראשית ו 9). איוב היה תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע (א 1). לְבַב-אָסָא הָיָה שָׁלֵם עִם-יְהוָה כָּל-יָמָיו (מלכים א טו 14). ובאיגרת הראשונה של יוחנן מושם דגש על להיות קדוש ושלם. לכן על סמך פסוקים ומצוות אלה, מלמדים שהמאמין מסוגל להגיע לכדי שלמות בחיים האלה.
2. הפרכת הדוקטרינה
ניתן לומר שישה דברים נגד מה שהדוגלים בדוקטרינה זו מלמדים.
ראשית, העובדה שהמאמין חייב לשאוף לשלמות אינה מוכיחה שהמאמין כבר מושלם. השאיפה לשלמות משמעה שהמאמין לא הגיע עדיין לשלמות, והכתובים מתארים את המאמין כמי ששואף וחותר לשלמות כל ימי חייו.
שנית, בכתובים, "שלמות" אין משמעה "חירות מחטא". נוח אומנם מכונה איש צדיק ותמים בבראשית ו 9, אבל הוא חטא כשהשתכר (בראשית ו 9; ט 24-20). איוב נקרא תם וישר (א 1) אבל הודה בחולשתו ובחטאיו בפרק מב פסוק 6. כך שלהיות שלם ו"תם" בכתובים אין משמעו להיות ללא חטא.
שלישית, יוחנן מלמד שהאדם החדש הוא זה שאינו חוטא, אבל האדם הישן עדיין חוטא. באיגרת הראשונה שלו (ג 9-8), יוחנן משתמש בזמן הדקדוקי הווה ביוונית, כך שהוא מדבר על חטא חוזר, כהרגל, אבל אינו מבטל אפשרות למעשי חטא מדי פעם. מאמין אמיתי לא יהיה אשם בחטא חוזר, כהרגל מתמשך וכדרך חיים, אלא הוא עלול להיות אשם במעשי חטא מדי פעם.
רביעית, הכתובים גם מלמדים שאין ולו אדם אחד שאינו חוטא, הן בין המאמינים והן בין אנשים שאינם מאמינים (מלכים א ח 46; משלי כ 9; איגרת יוחנן הראשונה א 8).
חמישית, כל עוד המאמין חי מתקיימת מלחמה רוחנית, שלא הייתה נחוצה אילו האדם היה מסוגל להגיע לשלמות בחיים האלה (רומים ז 25-15; גלטים ה 17-16).
שישית, העובדה שיוחנן מורה למאמין להתוודות על חטאיו (איגרת יוחנן הראשונה א 9) מבטלת כל אפשרות לשלמות בחיים האלה.
התקדשות היא דוקטרינה שמבוססת על כתבי הקודש, בניגוד לדוקטרינה שטוענת שניתן להגיע לכדי שלמות בחיים האלה.