"וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה.."בראשית יב 2
"וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה.."בראשית יב 2
הקדמה
בשיעור זה נשתדל להגדיר את משמעות המושגים "יהודים, גויים, נוצרים, משיחיים". ננסה להצביע על ההבדלים ביניהם לפי כתבי הקודש, ולהפריך הבדלים שהכתובים אינם מצביעים עליהם. בלבול גדול שורר בכל נושא ההגדרה של יהודים, גויים, נוצרים, גויים שמאמינים בישוע ויהודים שמאמינים בישוע.
I. הגדרות
אחד המקורות האפשריים לבלבול הוא הבנת המונח "יהדות". מה זאת אומרת "להיות יהודי"? האם "יהדות" היא דת, גזע, קבוצה אתנית או השתייכות לאומית?
המונח "גוי" מוצב אל מול המונח "יהודי" וכניגוד לו. מי הוא גוי? גם למונח הזה נחוצה הגדרה ברורה.
מונח מבלבל נוסף הוא "נצרות" (או "משיחיות"). האם מדובר במי שנולד להורים נוצרים? האם אדם יכול להפוך להיות נוצרי, או להפוך להיות תלמיד אמיתי של ישוע, פשוט אם יצטרף לכנסייה או ייטבל?
כמו כן קיים המונח "יהדות משיחית" (באנגלית Hebrew Christianity או Messianic
Jewishness). מי הוא יהודי משיחי, או כפי שהוא מכונה לפעמים "יהודי נוצרי" או "עברי נוצרי"? כיצד ייתכן שאדם יהיה בו זמנית גם יהודי וגם נוצרי או מאמין בישוע המשיח? האם ניתן לחבר ביניהם, או שהאנשים שמכנים את עצמם בשני המונחים גם יחד סובלים מפיצול אישיות?
שאלות אלה חשובות במיוחד למאמינים בישוע שמסבירים את אמונתם ליהודים. למעשה, כמעט בלתי אפשרי להסביר מה היא הבשורה בלי הסבר ראשוני וברור על משמעותם של המונחים האלה. ברגע שאדם משתמש בהם, ובן שיחו מייחס להם משמעות שונה מכוונתו של הדובר, מתקיים בלבול והתקשורת ביניהם לוקה בחסר. פעמים רבות יהודים מתרחקים מהבשורה בגלל היעדר הבנה או בגלל בלבול.
א. יהדות: מי הוא יהודי
הדיון בשאלה "מי הוא יהודי" נפוץ מאוד בעולם היהודי. עד היום, אין הגדרה אחת מקובלת.
1) סקר דעת קהל
בסקר דעת קהל שנערך כדי לנסות לקבוע כיצד יהודים מגדירים "יהודי", נשאלו 1,500 משפחות יהודיות על הנושא. אלה היו התוצאות:
12% אמרו שיהודי הוא מי שאביו או אימו יהודים או שבן / בת הזוג שלהם יהודים.
23% אמרו שיהודי הוא אדם שמחשיב את עצמו ליהודי.
19% אמרו שלדעתם אדם שנולד לאם יהודייה או שהתגייר, הוא יהודי.
13% אמרו שיהודי הוא מי שגר בישראל או מזדהה עם מדינת ישראל.
13% אמרו שיהודי הוא מי שמקיים את מנהגי הדת היהודית.
11% ענו שיהודי הוא מי שגדל וחונך כיהודי.
9% אמרו שאינם מסוגלים להגדיר את המושג.
תוצאות אלה דווחו בעיתון Jerusalem Post ב-25 בנובמבר 1968. מתוך רשימת ההגדרות, רק אחת מהן אינה כוללת את היהודי המשיחי, אבל בו בזמן היא גם אינה כוללת מספר גדול של יהודים אחרים שאינם מקיימים את כל מנהגי ההלכה היהודית. חמש ההגדרות האחרות לא שוללות את הכללת היהודי המשיחי בגדר מי שנחשבים ליהודים.
2) הגדרה: מי הוא יהודי משיחי
להגדרת היהודי המשיחי יש קנה מידה אובייקטיבי; היא מבוססת על מקור היהדות – על התנ"ך. ככל שהגדרה מתרחקת יותר מהכתובים, כך היא נהיית יותר מעורפלת. היהודי המשיחי חייב להגדיר את יהדותו לפי המובן המקראי של המונח, שכן בעבורו הכתובים הם המקור הסמכותי.
הבסיס המקראי להגדרת ההשתייכות ליהדות טמון בברית עם אברהם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב 3-1).
תיאור נוסף ניתן בשני הקטעים הבאים.
בראשית יג 16-15: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ: אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה.
בראשית טו 5-4: וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.
הברית שכרת ה' עם אברהם מאושררת בהמשך דרך יצחק בבראשית כו 5-2: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.
ובפסוק 24 נאמר: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ; אַל תִּירָא, כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי, וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.
אחרי יצחק, היא מאושררת דרך יעקב בבראשית כח 15-13: וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.
על סמך הברית עם אברהם ניתן להפיק הגדרה פשוטה של השתייכות ליהדות, לעם היהודי. היא טמונה באמירה החוזרת שמזרע אברהם, יצחק ויעקב יקום עם, וכך מוגדרת ההשתייכות ליהדות במונחים של השתייכות לאומית. אבל ההשתייכות הלאומית הזו אינה מוגבלת רק ליהודים ישראלים; היא כוללת את כל היהודים ולא משנה היכן הם נמצאים. זוהי השתייכות לאומית שמבוססת על מוצא.
לפי זווית הראייה המקראית, היהודים הם עם. כיום אנחנו עם מפוזר, אבל בכל זאת אנחנו עם. אנחנו עם מפני שאנחנו צאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב. מההגדרה הזאת עולה שלא משנה מה יהודי עושה, הוא אף פעם לא יוכל להפוך להיות לא־יהודי; לא משנה מה יהודי מסוים עשוי להאמין או לא להאמין, הוא נשאר יהודי. סיני שהופך להיות מאמין בישוע נשאר סיני; סיני שממשיך להאמין בבודהה נשאר סיני גם הוא. אותו הדבר נכון לגבי היהודי, בין אם הוא חרדי, רפורמי, אתאיסט או קומוניסט. יהודי שבוחר להאמין שישוע הוא המשיח, גם הוא נשאר יהודי. דבר אינו יכול לשנות את העובדה שהוא צאצא של אברהם, יצחק ויעקב!
בנקודה הזאת צצה הסוגייה של ילדים שנולדו מנישואים מעורבים. ילדים אלה בדרך כלל נחשבים לחצי יהודים וחצי גויים. התאולוגיה של היהדות מלמדת שיהדותו של אדם נקבעת לפי אימו: אם האם יהודייה, הילדים יהודים. אבל זו התרחקות מהנורמה המקראית ולכן אינה מתקבלת על ידי היהדות המשיחית. בכתבי הקודש, לא האם היא זו שקובעת את יהדותו של אדם אלא האב; לכן רשימות היוחסין בתנ"ך וגם בברית החדשה מונות את שמות הגברים ולא הנשים, מלבד במקרים שבהם הייתה האם דמות ידועה בהיסטוריה היהודית. מכאן שאם האב יהודי, הילדים יהודים. דוד המלך היה ללא ספק יהודי למרות היותו צאצא של רות ושל רחב, שתיהן גויות.
ב. גוי: מי הוא גוי?
אם כתבי הקודש הם קנה המידה האובייקטיבי, אזי ההגדרה של מי הוא גוי פשוטה באותה מידה. גוי הוא פשוט כל מי שאינו צאצא של אברהם, יצחק ויעקב. בקצרה, גוי הוא כל אדם שאינו יהודי. ושוב, משתמע מכך שלא משנה מה הגוי עושה, הוא לא יוכל להפוך להיות "לא־גוי".
אבל זה מעלה שאלה לגבי גויים שהתגיירו, שקיבלו על עצמם את הדת היהודית: האם נכון לקרוא להם יהודים? על סמך הכתובים, התשובה היא "לא". "יהודי" הוא הלאום; הדת היא "יהדות". קבלת היהדות על ידי גוי אינה הופכת אותו ליהודי, אלא לגר. אנחנו רואים הבדלה בין יהודים וגרים במתי כג 15: אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי סוֹבְבִים אַתֶּם בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה כְּדֵי לְגַיֵּר אִישׁ אֶחָד, וְכַאֲשֶׁר יִתְגַּיֵּר אַתֶּם עוֹשִׂים אוֹתוֹ לְבֶן גֵּיהִנּוֹם כִּפְלַיִם מִכֶּם.
ראוי לשים לב שלא נאמר על מפיצי היהדות האלה שהם סובבים בים וביבשה כדי להפוך איש אחד ליהודי, אלא כְּדֵי לְגַיֵּר אִישׁ אֶחָד, להפוך אותו לגר.
פסוק שני הוא מעשי השליחים ב 10, המופיע בסוף רשימת מקומות שמציינים מניין הגיעו ההמונים שבאו לירושלים לחג השבועות. בסוף הרשימה (בפסוק 11) כתוב שיש ביניהם יְהוּדִים וְגֵרִים. שוב, קיימת כאן אותה הבדלה.
דוגמה שלישית נמצאת במעשי השליחים ו 5: נִתְקַבֵּל הַדָּבָר בְּעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וּבָחֲרוּ אֶת סְטֵפָנוֹס, אִישׁ מָלֵא אֱמוּנָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאֶת פִילִיפּוֹס, אֶת פְּרוֹכוֹרוֹס וְאֶת נִיקָנוֹר, אֶת טִימוֹן וְאֶת פַּרְמֵנָס וְאֶת נִיקוֹלָאוֹס, שֶׁהָיָה גֵּר מֵאַנְטִיוֹכְיָה.
נעשית כאן הבחנה בין ניקולאוס לבין כל היתר. כל האחרים היו יהודים שקיבלו את ישוע כמשיח, אבל ניקולאוס היה גר, גוי שקיבל על עצמו את היהדות, ואשר קיבל את ישוע כמושיעו.
הדוגמה האחרונה מצויה במעשי השליחים יג 43: לְאַחַר שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּאֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל וּבַר־נַבָּא רַבִּים מִן הַיְּהוּדִים וּמִן הַגֵּרִים יִרְאֵי הָאֱלֹהִים. הַשְּׁנַיִם דִּבְּרוּ אֲלֵיהֶם וְהֵאִיצוּ בָּהֶם לְהַמְשִׁיךְ בַּעֲמִידָתָם בְּחֶסֶד הָאֱלֹהִים.
אותה הבחנה בין יהודי וגר נעשית כאן שוב; גויים שהתגיירו לא יכונו יהודים אלא גרים / גרי צדק.
הדוגמה הראשית בתנ"ך לגוי שהתגייר היא רות. גויים רבים ניסו לטעון שהם יהודים על יסוד עיקרון גיור שמבוסס על סיפורה של רות. אבל רות נקראת באופן עקבי "המואביה" גם לפני וגם אחרי שקיבלה עליה את האמונה באלוהי ישראל. ניתן לראות זאת ברות א 22; ב 2, 6, 21; ד 5, 10.
המסקנה היא שגוי אינו יכול לעשות דבר כדי להפוך להיות "לא־גוי".
ג. נצרות / משיחיות: מי הוא נוצרי / משיחי?
גם כאן עלינו לפנות שוב לכתבי הקודש כדי לקבוע מה ההגדרה הנכונה. הברית החדשה (באיגרת הראשונה לקורינתים י 32) מחלקת את האנושות לשלוש קבוצות של אנשים: יהודים, גויים ומי ששייכים לקהילת אלוהים (תלמידי ישוע). היא מלמדת במפורש שאי אפשר להיוולד משיחיים; כל אדם נולד או יהודי או גוי. תלמיד של המשיח הוא יהודי או גוי שבחר אישית להאמין בישוע המשיח. הוא אינו רק חבר בכנסייה / בקהילה או מי שנטבל. השתייכות לקהילה וטבילה מגיעות אחרי ההחלטה האישית להאמין בישוע, אבל אינן הגורם שהופך אדם למשיחי. משיחי הוא יהודי או גוי שהגיע להבנה שהאדם נולד חוטא ולפיכך הוא רחוק ומופרד מאלוהים. לכן, העונש על החטא חייב תחילה להיות משולם כדי שהאדם יוכל להכיר את אלוהים באופן אישי. אבל מאחר שהאדם, יהודי או גוי, הוא חוטא, אין ביכולתו לשלם בעצמו את המחיר או העונש על החטא. המשיח, שיהודים וגויים רבים יודעים שהוא ישוע, בא על מנת לעשות זאת. במותו, המשיח הפך לקורבן חטאת במקומנו וכך שילם את מחיר החטא. התנ"ך והברית החדשה מלמדים שללא שפיכת דם אין סליחת חטאים.
לדוגמה, בספר ויקרא יז 11 נאמר: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
בברית החדשה זה נאמר באיגרת אל העברים ט 22: אָכֵן עַל־פִּי הַתּוֹרָה כִּמְעַט הַכֹּל מְטֹהָר בְּדָם, וּבְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה.
גם התנ"ך וגם הברית החדשה מלמדים בבירור שבְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה. התורה סיפקה פתרון זמני דרך דם בעלי החיים שהוקרבו. אבל המשיח נועד להיות הקורבן הסופי שדמו נשפך כדי לכפר על החטא. יהודים וגויים שמאמינים שישוע הוא המשיח הם אלה שבהתאם לכתבי הקודש מסווגים כמשיחיים במעשי השליחים יא 26: …שָׁנָה תְּמִימָה הִתְאָרְחוּ אֵצֶל הַקְּהִלָּה וְלִמְּדוּ קָהָל רַב. וּבְאַנְטִיוֹכְיָה לָרִאשׁוֹנָה כִּנּוּ אֶת הַתַּלְמִידִים "מְשִׁיחִיִּים" (כריסטיאנוס ביוונית). ושוב, אין זה עניין של טבילה או חברות בקהילה / כנסייה. אדם אינו מסוגל או חייב לעשות דבר כדי להיות משיחי, מלבד להאמין בישוע.
תוכן האמונה הבסיסי, כלומר, מה שאדם חייב להאמין כדי להיות תלמיד של ישוע, כלול באיגרת הראשונה לקורינתים טו 4-1: אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַֹרְתִּי לָכֶם – שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם. מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים.
תוכן האמונה הוא הבשורה על מותו החלופי של המשיח בעד חטאינו, קבורתו ותקומתו. הבשורה מורכבת משלוש נקודות פשוטות ובסיסיות: ראשית, ישוע מת בעד חטאינו; שנית, הוא נקבר; שלישית, הוא קם לתחייה ביום השלישי. זו כל הבשורה. מה שקובע אם אדם הוא משיחי או לא, הוא הנכונות שלו להאמין בישוע בתור הקורבן החלופי שלקח על עצמו את חטאיו.
מה שעליו לעשות מתואר ביוחנן א 12: אֲבָל לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתוֹ, הַמַּאֲמִינִים בִּשְׁמוֹ, נָתַן תֹּקֶף לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים. אדם שבשלב מסוים בחייו קיבל אישית את המשיח כמי שכיפר על חטאיו, הופך למשיחי, ואם מישהו אומר שהוא נולד נוצרי / משיחי, זהו סימן ברור, בהתאם לברית החדשה, שהוא אינו משיחי. בהתנסות הזו, כאשר אדם הופך להיות תלמיד של ישוע, הוא מכיר את אלוהים דרך ישוע המשיח והחטא שמפריד אותו מאלוהים, מוסר. אנשים אינם נולדים משיחיים אלא הופכים להיות משיחיים.
לסיכום: הברית החדשה מלמדת שכל אדם נולד או יהודי או גוי; ושתלמידי אמת של המשיח, כלומר, משיחיים, הם יהודים וגויים שמאמינים שישוע הוא המשיח.
ד. מי הוא יהודי משיחי?
אנחנו מגיעים סוף סוף לנקודה שאליה חתרנו: הגדרת היהדות המשיחית (Hebrew Christianity או Messianic Jewishness). הדעה הרווחת היא שבמונחים "נוצרי עברי" או "יהודי משיחי" (במובן של יהודי שמאמין בישוע מנצרת) קיימת סתירה פנימית. נטען שאדם יכול להיות או יהודי או מאמין נוצרי / משיחי, ואי אפשר להיות שניהם גם יחד.
סופר יהודי מסוים כתב שאין היגיון במונח Jewish Christian, "נוצרי יהודי". סופר אחר טען שזהו שם שהתאים למאמינים יהודים בישוע במאה הראשונה לספירה, אבל לא לאחר מכן. זו הייתה השקפתם של כמה מהמרצים שלי במכללה The American Institute of Holy Land Studies. הם השתמשו במונח זה ביחס למאמינים יהודים שחיו במאה הראשונה אבל לא הכירו בתוקפו ביחס למאמינים היהודים כיום. עם זאת הם לא הסבירו מה לדעתם ההבדל בין המאמינים היהודים מהמאה הראשונה לאלה מהמאה העשרים ואחת.
מהו אם כן Hebrew Christian – "עברי שמאמין בישוע"? אם יהודי הוא צאצא של אברהם, יצחק ויעקב, וזו לדעתנו ההגדרה הנכונה המבוססת על כתבי הקודש; ואם משיחי הוא אדם שקיבל, מתוך החלטה אישית שלו, את ישוע מנצרת כמושיעו ומשיחו – הרי שהכוונה היא ליהודי שמאמין שישוע הוא המשיח. דרך אמונה, מאמינים יהודים מזדהים עם מאמינים אחרים במשיח ומצטרפים אליהם, בין אם הם יהודים ובין אם הם גויים, אבל מבחינה לאומית הם מזדהים עם העם היהודי.
אם כן יהודי משיחי – יהודי שמאמין במשיח ישוע – חייב להכיר בכך שהוא גם יהודי וגם מאמין במשיחיותו של ישוע. אך אם יהודי סבור שהטבילה גורמת לו לאבד את זהותו כיהודי, הרי שאין להחשיבו בשום אופן ליהודי משיחי; הוא עריק, בוגד וכופר.
המאמין היהודי המשיחי גאה ביהדותו. הוא גם גאה באמונתו במשיח ישוע. יהודי שהופך למאמין בישוע זה אירוע פלאי באותה מידה שגוי שהופך למאמין בישוע זה אירוע פלאי. אפשר לתאר את החוויה הזו, אבל אי אפשר להסבירה. במרכזה עומד ישוע המשיח, אם כי הסיבות שגרמו לה להתרחש עשויות להיות שונות, כמו למשל דברי עדותו של יהודי משיחי אחר, כתבי הקודש, שיעור, או קריאה בברית החדשה. הסיבות מגוונות אבל התוצאות תמיד זהות: ישוע המשיח הופך להיות המרכז ונושא האמונה והביטחון של האדם.
ה. מסקנות והגדרות
ברור מהכתובים שיהודים משיחיים אינם מאבדים את יהדותם. המונחים יהדות ויהדות משיחית (Jewishness and Messianic Jewishness) אינם מונחים סותרים; הם משלימים ומגשימים זה את זה. זו אחת הסיבות לכך שיהודים בחו"ל מעדיפים לפעמים לכנות את עצמם "יהודים שלמים" (שיהדותם מלאה; Completed Jews) ולא "יהודים שהמירו את דתם" (Converted Jews), במובן של החליפו אותה בדת אחרת וחדלו להיות יהודים. מאמינים יהודים תמיד נשארים יהודים ללא יוצא מהכלל. לא עזבנו את היהדות אלא עזבנו את החטאים והשתנינו. אמונה במשיחיותו של ישוע משלימה את יהדותנו; היא אינה שוללת או סותרת אותה.
ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שאול, השליח הדגול, שאישר הן את היותו יהודי והן את אמונתו במשיח ישוע. הבה נעיין בשלוש דוגמאות לכך מכתביו.
ראשית, באיגרת אל הרומים יא 1, שאול אומר: אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! הֲרֵי גַּם אֲנִי בֶּן עַם יִשְׂרָאֵל, מִזֶּרַע אַבְרָהָם וּמִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין.
בפסוק זה שאול מאשר במפורש שהוא יהודי מזרע אברהם, בן עם ישראל ומשבט בנימין. בהמשך הפרק, הוא גם מאשר במפורש שהוא חלק מהשארית אשר נשארה על פי בחירת החסד.
פסוק אחר שבו הוא מאשר בבירור את היותו יהודי ואת אמונתו בישוע המשיח הוא באיגרת השנייה לקורינתים יא 22: עִבְרִים הֵם? כֵּן גַּם אֲנִי. יִשְׂרְאֵלִים הֵם? כֵּן גַּם אֲנִי. צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם? כֵּן גַּם אֲנִי.
בעוד שבתקופה המקראית המונחים עברים, בני ישראל, זרע אברהם ויהודים היו נבדלים זה מזה בתנ"ך, בתקופת הברית החדשה השתמשו בהם כמילים נרדפות. לכן שאול כינה את עצמו זרע אברהם, עברי וישראלי. אפילו אחרי שהוא הפך להיות מאמין בישוע, הוא אינו אומר "הייתי בן עם ישראל בעבר" או "הייתי עברי בעבר" או "הייתי מזרע אברהם בעבר". הוא משתמש בלשון הווה.
המקום השלישי שבו הוא מאשר זאת בבירור הוא פיליפים ג 8-4: אַף שֶׁאֲנִי עַצְמִי יָכוֹל לִבְטֹחַ גַּם בַּבָּשָׂר. אִם מִישֶׁהוּ סָבוּר שֶׁיּוּכַל לִבְטֹחַ בַּבָּשָׂר, אֲזַי אֲנִי יוֹתֵר: נִמַּלְתִּי בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים; מִמּוֹצָא יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי, מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, עִבְרִי מִן הָעִבְרִים; אֲשֶׁר לַתּוֹרָה, מִכַּת הַפְּרוּשִׁים אֲנִי; אֲשֶׁר לַקַּנָּאוּת, רוֹדֵף הַקְּהִלָּה אֲנִי; מִבְּחִינַת הַצְּדָקָה הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל הַתּוֹרָה, אֵין בִּי דֹּפִי. אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ יִתְרוֹן בְּעֵינַי, אוֹתָם חָשַׁבְתִּי לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב אֶת הַכֹּל לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַיִּתְרוֹן לָדַעַת אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנִי, אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ הִפְסַדְתִּי אֶת כָּל הַדְּבָרִים; וַאֲנִי חוֹשְׁבָם לִפְסֹלֶת בִּשְׁאִיפָתִי לְהַרְוִיחַ אֶת הַמָּשִׁיחַ.
בקטע זה, הנרחב יותר משני הקודמים, שוב שאול מאשר בבירור שהוא גם יהודי וגם מאמין במשיח ישוע. את מה ששאול עשה, גם על המאמינים היהודים לעשות. עלינו לאשר את אמונתו במשיחיותו של ישוע ואת היותנו יהודים.
לסיכום, יהדות ויהדות משיחית אינן עומדות בסתירה זו לזו. זה מסיים את הדיון שלנו על ההגדרות של יהודים, גויים ונוצרים / משיחיים. אך לא מיצינו את נושא המאמר מפני שעדיין לא הראינו בבירור את ההבחנה הקיימת והמתמשכת בין יהודים מאמינים וגויים מאמינים.
II. הבסיס בברית החדשה לקיומה הייחודי של היהדות המשיחית
נוצרים, או מאמינים גויים, עשויים להגיב בצורה מאוד אמוציונאלית כשקוראים תיגר על משהו שלדעתם הוא אמת. פעמים רבות זה טוב, בייחוד כשמדובר בדוקטרינה חשובה לאמונה. בפעמים אחרות, תגובות אמוציונאליות כאלה עלולות לעוור את האדם מלראות את מה שבאמת נאמר בכתובים, לעומת ובניגוד לסברות שמניחים לגבי מה שכתוב. נושא שכזה הוא הרעיון שיש מקום ייחודי בגוף המשיח ליהודים המשיחיים. פעמים רבות, כאשר מוצג הרעיון המצביע על כך שיש בכתבי הקודש הבחנה בין מאמינים יהודים למאמינים גויים, מזדרזים לצטט פסוקים כדי לסתור זאת, אך פעמים רבות הפסוקים מצוטטים שלא בהקשרם. לרוב מטיחים במי שעושה את ההבחנה הזו שהוא נוהג כמו הגלטים (ש"ייהדו" מאמינים גויים), למרות שרק מעטים מהמאשימים באמת יודעים מה הוא טבעה של תורת השקר ששאול מוכיח באיגרת לגלטים.
אני זוכר היטב תקרית שהתרחשה בתקופת הלימודים שלי במהלך שיעור שעסק בכתיבת דרשות. היה זה תורי ללמד. הדרשה שהכנתי לא הייתה קשורה כלל ליהדות המשיחית, אבל בדוגמה שנתתי לשם המחשה, השתמשתי פעם אחת, כבדרך אגב, במונח "עברי נוצרי" (Hebrew Christian). זה היה מספיק עבור המרצה וכשסיימתי, הוא תקף את השימוש שעשיתי במונח זה. ההתקפה של המרצה נפתחה ב"אני תוהה מה ארנולד יגיד על…" ואז הוא ציטט את הפסוק הידוע על כך שאין הבדל בין היהודי ליווני. כשסיים את נאומו, מיהר להמשיך עם השיעור ולא נתן לי הזדמנות לענות על "התהייה" שלו. ועדיין, כפי שנראה, כתבי הקודש כן מלמדים שיש בגוף המשיח קבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים שנקראת היהודים המשיחיים.
א. הגישות השגויות
אמוציונאליות אינה הבעיה היחידה שמונעת הבנה של הדוקטרינה הזו. שתי גישות שגויות, שרק נוטות להוסיף בלבול לסוגיה, נפוצות בקרב מאמינים רבים. בחו"ל אחת מהן היא שהגויים, כאשר הם הופכים להיות מאמינים במשיח, נהיים ליהודים מבחינה רוחנית – ל"יהודים ברוח". השנייה היא שכאשר יהודי וגוי מאמינים במשיח, כל ההבדלים ביניהם נמחקים. לפני שניתן יהיה להבין באופן מלא את הבסיס לקיומה הנבדל של קבוצת היהודים המשיחיים, עלינו להתייחס תחילה לשתי ההשקפות השגויות האלה.
1) דעה שגויה ראשונה: המאמינים הגויים הם יהודים מבחינה רוחנית
ההשקפה השגויה הראשונה היא שהגויים הופכים להיות "יהודים ברוח" – יהודים מבחינה רוחנית – כשהם מאמינים במשיח. נטען שמבחינה לוגית, אם מאמינים יהודים הם יהודים ברוח ומאמינים גויים הם יהודים ברוח, אזי אין הבדלים ביניהם, שכן כולם הם יהודים ברוח / מבחינה רוחנית. אבל כתבי הקודש אינם מציגים תמונה כזו.
א. המשמעות של רוחניות
אולי הבעיה הגדולה ביותר עם המינוח "יהודי ברוח / יהודי מבחינה רוחנית" היא השימוש ב"רוחני" כדי להצביע על איזשהו שינוי לאומי או גזעי של הגוי שהופך אותו ליהודי. אבל הכתובים אינם משתמשים אף פעם במילה "רוחני" במובן זה.
מה היא רוחניות? רוחניות כוללת שלושה דברים: ראשית, לידה מחדש / קבלת חיים חדשים במשיח, שנית, את רוח הקודש ושלישית, זמן. משמעות הדבר היא שברוחניות מעורב אישית רק המאמין עצמו; שהיא נוצרת על ידי רוח הקודש שמובילה את המאמין לקשר בוגר עם אלוהים; וכמובן, שנדרש לכל זה זמן. כפי שד"ר צ'ארלס ריירי אומר: "רוחניות היא קשר בוגר עם רוח הקודש".
אדם רוחני הוא מאמין שכפוף לשליטת רוח הקודש. זה הכול. לפיכך, אם גוי נתון לשליטת הרוח, הוא "גוי רוחני". בדומה לכך, יהודי שנתון לשליטת הרוח, הוא "יהודי רוחני". אין חציית גבולות לאומיים; הגוי נשאר גוי והיהודי נשאר יהודי. הרוחניות שלהם מבוססת על הקשר שלהם עם רוח הקודש.
ב. אסמכתאות מכתבי הקודש
אבל יש מי שיטענו שכל זה רק סמנטיקה וישתמשו בפסוקים מסוימים כדי להראות שגויים הופכים להיות יהודים באופן כלשהו, בין אם דרך השתנות רוחנית או על ידי מעשה מיסטי אחר. אחד מהקטעים הללו הוא גלטים ג 9-6: כְּמוֹ שֶׁאַבְרָהָם הֶאֱמִין בֵּאלֹהִים וְנֶחְשְׁבָה לוֹ צְדָקָה. וּבְכֵן דְּעוּ כִּי בְּנֵי הָאֱמוּנָה הֵם בְּנֵי אַבְרָהָם. וְהַכָּתוּב, בְּיָדְעוֹ מֵרֹאשׁ שֶׁאֱלֹהִים יַצְדִּיק אֶת הַגּוֹיִם עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, הִקְדִּים לְבַשֵֹר לְאַבְרָהָם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל הַגּוֹיִם". מִכָּאן שֶׁהַמַּחֲזִיקִים בָּאֱמוּנָה מְבֹרָכִים יַחַד עִם אַבְרָהָם הַמַּאֲמִין.
לפיכך, נטען, אם מאמינים גויים הופכים להיות בני אברהם כי הם בְּנֵי הָאֱמוּנָה, האם זה לא הופך אותם ליהודים ברוח? כלל וכלל לא! אפילו במישור הפיזי, לא כל בני אברהם הם יהודים. הערבים גם הם צאצאי אברהם, אבל אי אפשר לסווג אותם כיהודים. מה שנכון לגבי העולם הגשמי נכון גם לגבי העולם הרוחני; לא די בכך שאדם הוא בן אברהם באמצעות אמונה, על מנת שיהפוך ליהודי.
אם כן, מה היא משמעות הקטע הזה? ראשית, יש לשים לב שההקשר עוסק בשאלה אם ישועה נובעת ממעשים או מאמונה. המונח העברי "בני־" משמעו פעמים רבות "חסידים, תלמידים, מי שהולכים אחרי מישהו". הנקודה היא שאברהם נחשב לצדיק על סמך אמונה ולא מעשים. הבנים האמיתיים של אברהם, אם כן, הם אלה שנחשבים לצדיקים על סמך אותו הדבר שהצדיק את אברהם, שהחזיק באמונה ולא נסמך על מעשים כדי להשיג ישועה. לא נאמר שהגלטים הגויים הפכו להיות יהודים, אלא הם בני אברהם. אך לא די להיות בן אברהם כדי להיות יהודי.
פסוק אחר שמרבים להשתמש בו הוא גלטים ג 29: וְאִם אַתֶּם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ, אֲזַי זֶרַע אַבְרָהָם אַתֶּם וְיוֹרְשִׁים עַל־פִּי הַהַבְטָחָה.
מאחר שגויים נהיים חלק מזֶרַע אַבְרָהָם, האם אין זה הופך אותם בדרך כלשהי ליהודים מבחינה רוחנית? שוב, התשובה שלילית; ישנם אנשים שמשתייכים לזרע אברהם מבחינה פיזית, ואינם יהודים. אותו הדבר נכון בעולם הרוחני.
ניתן להבין טוב יותר את משמעות הפסוק הזה אם משווים אותו לאפסים ב 13-11: עַל כֵּן זִכְרוּ אַתֶּם מֶה הָיָה בֶּעָבָר, אַתֶּם, הַגּוֹיִם מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַנִּקְרָאִים "עֲרֵלִים" בְּפִי הַנִּקְרָאִים "נִמּוֹלִים", אֲשֶׁר מִילָתָם בַּבָּשָׂר וּמַעֲשֵׂה יָדַיִם הִיא. בְּאוֹתָהּ עֵת הֱיִיתֶם בְּלִי מָשִׁיחַ, זָרִים לַעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים לִבְרִיתוֹת הַהַבְטָחָה, מְחֻסְּרֵי תִּקְוָה וּלְלֹא אֱלֹהִים בָּעוֹלָם. אֲבָל כָּעֵת, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אַתֶּם הָרְחוֹקִים בֶּעָבָר, נִהְיֵיתֶם קְרוֹבִים עַל־יְדֵי דַּם הַמָּשִׁיחַ.
ואפסיים ג 6: שֶׁיִּהְיוּ הַגּוֹיִם שֻׁתָּפֵי נַחֲלָה, שֻׁתָּפֵי גּוּף וְשֻׁתָּפֵי הַהַבְטָחָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַל־יְדֵי הַבְּשׂוֹרָה.
פסוקים אלה מהאיגרת לאפסים מבהירים למה הכוונה בנאמר באיגרת לגלטים על כך שמי ששייך למשיח הופך להיות לזרע אברהם וליורש על פי ההבטחה (ג 29). אין הכוונה שמאמינים גויים נהיים יהודים בדרך מיסטית, אלא שהם הופכים להיות שותפים יחד עם היהודים בברכות של הבריתות שנכרתו עם היהודים ומקבלים זאת באמצעות אמונה. זה לא הופך אותם ליהודים ברוח, אלא לגויים ברוח. אפילו בהיותם שותפים, הם אינם שותפים בכל הצדדים של הבריתות אלא רק בברכות הרוחניות הכלולות בהם. דברים כמו ירושת הארץ ומילת העורלה, בין היתר, אינם רלוונטיים לגויים מאמינים. האלמנטים האלה נועדו ליהודים בלבד.
הקטע השלישי הוא רומים ב 29-28: הֵן לֹא עַל־פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה. יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה; שִׁבְחוֹ אֵינוֹ בָּא מִבְּנֵי אָדָם, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים.
מאחר ש"יהודי אמיתי" הוא מי שבתוך תוכו הוא יהודי, האם אין הגוי המאמין עומד בסטנדרט זה ולפיכך, לפחות מבחינה פנימית, הופך להיות יהודי? אבל אם אומרים זאת על רומים ב 29-28 הרי שמתעלמים מכל המבנה של האיגרת אל הרומים. המבנה הבסיסי של שלושת הפרקים הראשונים באיגרת הוא כדלהלן:
דברי ברכה: א 7-1
הקדמה: א 15-8
הנושא המרכזי: א 17-16
העולם כולו תחת הרשעה: א 18 – ג 30
גויים: א 18 – ב 16
יהודים: ב 17 – ג 20
סיכום: ג 30-21
החלק שבו נמצאים פסוקים 29-28 בפרק ב מופיע בהקשר יהודי מובהק; לא מדובר כלל על הגויים, שכן שאול סיים לדון בהם בפרק ב 16. את הפסוק הזה אפשר להבין טוב יותר אם מתייחסים אליו כאל מילותיו של יהודי מאמין שמדבר ליהודים לא־מאמינים. בעשותו זאת, הוא משתמש במשחק מילים. במילה "יהדות" טמונה המשמעות של הודיה, שבח. היהודי המשיחי הזה אומר ליהודים לא־משיחיים שאין די ביהדות חיצונית, לפי מראית עין, על מנת להפוך מישהו לצדיק לפני אלוהים; לשם כך נחוצה "היהדות מאלוהים". אפשר לנסח את הפסוק במילים אחרות: "זה שיהדותו אינה מבני אדם, אלא מאלוהים". היהודים האמיתיים הם היהודים "מבחוץ" ו"מבפנים".
2) דעה שגויה שנייה: אין הבדל בין יהודים לגויים
הקיצוניות הראשונה השוללת שיש הבדלים בין יהודים לגויים בקרב המאמינים אומרת שכל המאמינים הם יהודים. הקיצוניות השנייה מנסה להפוך את כל היהודים המאמינים ללא־יהודים; בדרך כלל על ידי שימוש, מחוץ להקשרם, בפסוק אחד או יותר מתוך שלושה קטעים שיש בהם אמירה שמשמעה ש"אין יהודי ואין יווני". אבל עיון מעמיק באותם קטעים, בהקשרם, יראה שההבדלה בין יהודים וגויים נמחקת רק בתחומים מסוימים ולא באופן גורף. יתרה מכך, למידת הטקסט לאור קטעים קשורים מראה בבירור שבתחומים אחרים, ההבחנה בהחלט ממשיכה להתקיים, גם בתוך גוף המשיח.
הקטע הראשון מבין השלושה הוא האיגרת הראשונה לקוריתנים יב 13-12: כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף הוּא אֶחָד וְאֵיבָרִים רַבִּים לוֹ, וְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף הֵם גּוּף אֶחָד אַף כִּי רַבִּים הֵם, כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ. הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת.
קטע זה מלמד בבירור שהכניסה לגוף המשיח היא דרך טבילה ברוח. זו הדרך היחידה, וזה נכון לגבי הכול, יהודים וגויים כאחד. אין הבדל. זה כל מה שאפשר להסיק מפסוקים אלה.
הקטע השני הוא גלטים ג 28: אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.
ההקשר של פסוק זה הוא נושא ההצדקה על ידי אמונה. זו הדרך היחידה שבה אדם יכול להיצדק, הן היהודי הן הגוי. כך שבנוגע להצדקה, אין הבדל בין השניים. זה כל מה שאפשר להסיק מפסוק זה.
הקטע השלישי הוא קולוסים ג 11: בַּמַּצָּב הַזֶּה אֵין יְוָנִי וִיהוּדִי, אֵין מִילָה וְעָרְלָה, אֵין לוֹעֵז וּסְקִיתִי וְאֵין עֶבֶד וּבֶן חוֹרִין, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ הוּא הַכֹּל וּבַכֹּל.
שוב, ההקשר הוא המפתח להבנה. פסוקים 11-5 עוסקים ב"הסרת-פשיטת הטבע הישן ולבישת הטבע החדש". זו הדרך האמיתית והיחידה אלי בגרות ורוחניות לכל מאמין, יהודי או גוי. גם פה, לא ניתן להסיק שום דבר נוסף מקטע זה.
המסקנה שלנו ברורה. בתחומי ההצדקה, ההשתייכות לגוף המשיח, הגדילה אלי בגרות, התהליך זהה ליהודי ולגוי ללא הבדל. עם זאת, אין זה אומר שבכל תחום ההבדלים ביניהם נמחקו לתמיד.
ב. ראיות לקיום ההבדל
כאמור, בחינת הפסוקים האלה לאור קטעים קשורים תראה שאינם מלמדים שלא קיימים הבדלים כלשהם, אלא שדווקא ההפך הוא הנכון. כאשר מי שטוען שאין הבדל בין יהודים משיחיים לגויים מאמינים מתייחס לשלושת הקטעים הנ"ל, בדרך כלל הוא מצטט רק את הקביעה על "היהודי והיווני" או "היהודי והגוי" ומתעלם מהשאר. המרצה שלי השתמש בטכניקה הזו. אבל פסוקים אלה לא רק קובעים שאין הבדל בין יהודים ויוונים, הם גם קובעים שאין הבדל בין עבד לאדם חופשי, ובין זכר ונקבה. עם זאת נהוג לא פעם להימנע מלצטט את החלק האחרון מסיבות שיתבהרו ככל שנתקדם. הבה נבחן כעת מה יש לכתבי הקודש לומר על שתי הקבוצות האחרות הנזכרות ונראה אם באמת שלושת הקטעים מלמדים שכל ההבדלים נמחקו.
1) עבד ובן חורין
חמישה קטעים עוסקים בנושא "עבד ובן חורין". הראשון הוא אפסים ו 9-5: הָעֲבָדִים, הִשָּׁמְעוּ לַאֲדוֹנֵיכֶם שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְתֹם לֵב, כְּמוֹ לַמָּשִׁיחַ – לֹא בְּשֵׁרוּת לְמַרְאִית עַיִן, כִּמְבַקְשִׁים לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא כְּעַבְדֵי הַמָּשִׁיחַ הָעוֹשִׂים אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים בְּכָל נַפְשָׁם וּמְשָׁרְתִים בְּחֵפֶץ לֵב כַּעֲבָדִים לָאָדוֹן וְלֹא לִבְנֵי אָדָם, וְיוֹדְעִים שֶׁכָּל טוֹב אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם, אֶת זֶה יְקַבֵּל מֵאֵת יהוה, אִם עֶבֶד הוּא וְאִם בֶּן חוֹרִין. וְאַתֶּם הָאֲדוֹנִים, בְּאוֹתוֹ אֹפֶן הִתְנַהֲגוּ עִמָּהֶם. חִדְלוּ לְאַיֵּם עֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי גַּם לָהֶם וְגַם לָכֶם הָאָדוֹן בַּשָּׁמַיִם, וְאֵין עִמּוֹ מַשּׁוֹא פָּנִים.
הקטע השני הוא קולוסים ג 22 – ד 1: הָעֲבָדִים, הִשָּׁמְעוּ בְּכָל דָּבָר לַאֲדוֹנֵיכֶם אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא לְמַרְאִית עַיִן, כְּמִתְרַצִּים אֶל בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא בְּתֹם לֵב וּבְיִרְאַת יהוה. כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂים, עֲשׂוּ בְּכָל נַפְשְׁכֶם, כְּעוֹשִׂים לְמַעַן יהוה וְלֹא לְמַעַן בְּנֵי אָדָם, שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי תְּקַבְּלוּ מֵאֵת יהוה אֶת שְׂכַר הַנַּחֲלָה. אֶת הָאָדוֹן הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם עוֹבְדִים! אַךְ הָעוֹשֶׂה עָוֶל יְקַבֵּל אֶת גְּמוּל עַוְלָתוֹ, וְאֵין מַשּׂוֹא פָּנִים. הָאֲדוֹנִים, הִתְנַהֲגוּ עִם עַבְדֵיכֶם בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר, שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי גַּם לָכֶם אָדוֹן בַּשָּׁמַיִם.
הקטע השלישי הוא האיגרת הראשונה לטימותיאוס ו 2-1: כָּל הַנִּמְצָאִים תַּחַת עֹל הָעַבְדוּת יַחְשְׁבוּ נָא אֶת אֲדוֹנֵיהֶם רְאוּיִים לִמְלוֹא כָּבוֹד, לְמַעַן לֹא יְגֻדַּף שֵׁם אֱלֹהִים וְלֹא תְּגֻדַּף תּוֹרָתֵנוּ. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר אֲדוֹנֵיהֶם מַאֲמִינִים, אַל יָקֵלּוּ רֹאשׁ כְּנֶגְדָּם בְּשֶׁל הֱיוֹתָם אֲחֵיהֶם לָאֱמוּנָה; אַדְּרַבָּא, יַעַבְדוּ נָא אוֹתָם מִשּׁוּם שֶׁהַנֶּהֱנִים מִשֵּׁרוּתָם הַטּוֹב מַאֲמִינִים הֵם וַאֲהוּבִים. [אֶת־זֹאת תְּלַמֵּד וּתְצַוֶּה.]
הקטע הרביעי הוא טיטוס ב 10-9: עַל הָעֲבָדִים לְהִכָּנַע לַאֲדוֹנֵיהֶם בַּכֹּל, לְהַשְׂבִּיעַ אֶת רְצוֹנָם וְלֹא לְהִתְוַכֵּחַ. אַל יִמְעֲלוּ, אֶלָּא יַרְאוּ נֶאֱמָנוּת מְלֵאָה כְּדֵי שֶׁבְּכָל דָּבָר יַרְבּוּ פְּאֵר לְתוֹרַת הָאֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ.
הקטע החמישי הוא איגרת פטרוס הראשונה ב 18: הָעֲבָדִים, הִכָּנְעוּ לִפְנֵי אֲדוֹנֵיכֶם בְּכָל יִרְאָה, לֹא רַק לִפְנֵי הַטּוֹבִים וְהַנּוֹחִים לַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא גַּם לִפְנֵי הָעִקְשִׁים.
בכל הקטעים האלה, על העבד המאמין להיכנע לאדונו, אפילו כאשר אדונו מאמין. האדון המאמין אינו מצווה לשחרר את עבדיו המאמינים, מה שהיה צפוי שיהיה התוצאה המעשית אילו כל ההבדלים ביניהם אכן בוטלו. אבל בן החורין המאמין הוא עדיין בן חורין, והעבד המאמין הוא עדיין עבד. איך, אם כן, מתיישבים קטעים אלה עם שלושת הפסוקים שצוטטו קודם? העקביות אינה בעיה. בכל הנוגע להשתייכות לגוף המשיח, להצדקה ולרוחניות, הדרך זהה לבן החורין ולעבד. אבל בתוך גוף המשיח, הם עדיין נבדלים.
2) זכר ונקבה
שבעה קטעים בכתבי הקודש מראים שלא כל ההבדלים בין זכר לנקבה בוטלו. כניעה למרות היא הנושא המרכזי והמשותף לכולם, כפי שהוא בא לידי ביטוי במעמד ובתפקוד.
פסוקים 10-3 באיגרת הראשונה לקורינתים יא מצביעים על כך שהאישה צריכה לכסות את ראשה במהלך התכנסות הקהילה: רְצוֹנִי שֶׁתֵּדְעוּ כִּי רֹאשׁ כָּל אִישׁ הוּא הַמָּשִׁיחַ, וְרֹאשׁ הָאִשָּׁה הוּא הָאִישׁ, וְרֹאשׁ הַמָּשִׁיחַ הוּא אֱלֹהִים. כָּל אִישׁ הַמִתְפַּלֵּל אוֹ מִתְנַבֵּא וְרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה, מְבַזֶּה הוּא אֶת רֹאשׁוֹ. וְכָל אִשָּׁה הַמִּתְפַּלֶּלֶת אוֹ מִתְנַבֵּאת בְּגִלּוּי רֹאשׁ, מְבַזָּה אֶת רֹאשָׁהּ; שֶׁכֵּן כָּמוֹהָ כְּמִי שֶׁגֻּלַּח שְׂעַר רֹאשָׁהּ. אִם רֹאשׁ הָאִשָּׁה אֵינוֹ מְכֻסֶּה, אֲזַי גַּם רָאוּי שֶׁיִּגָּזֵז שְׂעַר רֹאשָׁהּ. אֲבָל אִם בּוּשָׁה הִיא לְאִשָּׁה לִגְזֹז אוֹ לְגַלֵּחַ אֶת שְׂעָרָהּ, שֶׁתִּתְכַּסֶּה. הָאִישׁ אָמְנָם אֵינוֹ חַיָּב לְכַסּוֹת אֶת רֹאשׁוֹ, מִהְיוֹתוֹ צֶלֶם אֱלֹהִים וּכְבוֹדוֹ, אַךְ הָאִשָּׁה הִיא כְּבוֹד הָאִישׁ; כִּי אֵין הָאִישׁ מִן הָאִשָּׁה, אֶלָּא הָאִשָּׁה מִן הָאִישׁ; גַּם, הָאִישׁ לֹא נִבְרָא לְמַעַן הָאִשָּׁה, כִּי אִם הָאִשָּׁה לְמַעַן הָאִישׁ. מִשּׁוּם כָּךְ חוֹבָה שֶׁתִּהְיֶה מָרוּת עַל רֹאשׁ הָאִשָּׁה מִפְּנֵי הַמַּלְאָכִים.
באיגרת הראשונה אל הקורינתים יד 35-34, נאסר על נשים לדבר באספות הקהילה. עד כדי כך שאם יש לה שאלות כלשהן, עליה לבקש תשובות מבעלה בבית: הַנָּשִׁים תֶּחֱשֶׁינָה בַּקְּהִלּוֹת; אֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר, אֶלָּא תִּכָּנַעְנָה לְמָרוּת, כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת. וְאִם רְצוֹנָן לִלְמֹד דָּבָר, תִּשְׁאַלְנָה אֶת בַּעֲלֵיהֶן בַּבַּיִת, כִּי לֹא יָאֶה שֶׁאִשָּׁה תְּדַבֵּר בַּקְּהִלָּה. (בתרגום דליטש: כִּי־חֶרְפָּה הִיא לַנָּשִׁים לְדַבֵּר בַּקָּהָל).
אפסים ה 25-22 מצביע על רעיון המפתח של הכניעה למרות: הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן כְּמוֹ לַאֲדוֹנֵנוּ, כִּי הָאִישׁ הוּא רֹאשׁ הָאִשָּׁה כְּפִי שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּא רֹאשׁ הַקְּהִלָּה – הַמּוֹשִׁיעַ שֶׁל הַגּוּף. וּכְשֵׁם שֶׁהַקְּהִלָּה נִכְנַעַת לַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם הַנָּשִׁים תִּכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיהֶן בְּכָל דָּבָר. הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אֶת הַקְּהִלָּה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדָהּ.
גם בקולוסים ג 19-18 מופיע רעיון הכניעה למרות. הבעל מצווה לאהוב את אשתו כאמצעי להכניע אותה. הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן, כְּמוֹ שֶׁיָּאֶה לְנֹכַח הָאָדוֹן. הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם וְאַל תְּהֵא בִּלְבַבְכֶם מְרִירוּת נֶגְדָּן.
באיגרת הראשונה לטימותיאוס ב 12-11, נאסר על נשים ללמד גברים, שכן בעשותן כן הן משתררות על הגבר וחורגות ממקומן הכנוע: הָאִשָּׁה תִּלְמַד בְּדוּמִיָּה, בְּהַכְנָעָה שְׁלֵמָה. אֵינֶנִּי מַרְשֶׁה לָאִשָּׁה לְלַמֵּד, אַף לֹא לְהִשְׂתָּרֵר עַל הָאִישׁ, אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר בְּדוּמִיָּה.
בטיטוס ב 1, 5-3, חלק מהַלֶּקַח הַבָּרִיא הוא ללמד נשים צעירות להיכנע לבעליהן, והפרת הציווי הזה מובילה לחילול דבר אלוהים. בפסוק 1 נאמר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶת אֲשֶׁר יָאֶה לְתוֹרָתֵנוּ הַבְּרִיאָה. בפסוקים 5-3 נאמר: וְכֵן גַּם הַזְּקֵנוֹת שֶׁתִּתְנַהֵגְנָה בִּקְדֻשָּׁה; שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה הוֹלְכוֹת רָכִיל וְלֹא תִּתְמַכֵּרְנָה לְיַיִן, כִּי אִם תִּהְיֶינָה מְלַמְּדוֹת אֶת הַטּוֹב, כְּדֵי שֶׁתְּחַנֵּכְנָה אֶת הַנָּשִׁים הַצְּעִירוֹת לֶאֱהֹב אֶת בַּעֲלֵיהֶן וְיַלְדֵיהֶן, וְלִהְיוֹת צְנוּעוֹת, טְהוֹרוֹת, מַשְׁגִּיחוֹת עַל בֵּיתָן, טוֹבוֹת, נִשְׁמָעוֹת לְבַעֲלֵיהֶן; זֹאת לְמַעַן לֹא יְנֹאַץ דְּבַר הָאֱלֹהִים.
גם איגרת פטרוס הראשונה ג 1 מצביעה על כניעה: כֵּן גַּם אַתֶּן, הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן; וְכָךְ, אִם יֵשׁ שֶׁאֵינָם מְצַיְּתִים לַדָּבָר, יִקָּנֶה לִבָּם לֹא עַל־יְדֵי דִּבּוּר אֶלָּא עַל־יְדֵי הִתְנַהֲגוּת הַנָּשִׁים.
בפסוק 7 נאמר: וְכֵן אַתֶּם, הַבְּעָלִים, חֲיוּ יַחַד עִמָּהֶן בִּידִיעָה שֶׁהָאִשָּׁה הִיא כְּלִי חַלָּשׁ יוֹתֵר, וּתְנוּ לָהֶן כָּבוֹד כְּשֻׁתָּפוֹת בְּנַחֲלַת חֶסֶד הַחַיִּים, לְמַעַן לֹא תְּעֻכַּבְנָה תְּפִלּוֹתֵיכֶם.
אם כל ההבדלים בין הגבר והאישה אכן נמחקו, הרי שלא היה צורך בכל הכללים וההוראות האלה. אם כן, האם הקטעים האלה סותרים את הפסוקים שמצביעים על כך שלא קיימים הבדלים בין זכר לנקבה? ברור שלא. שוב, בתחומי ההשתייכות לגוף המשיח, ההצדקה והבגרות הרוחנית, הנוסחה זהה לשניהם. אין דרך אחת לישועת הגבר ודרך אחרת לישועת האישה. לבגרות רוחנית אין דרכים נבדלות, האחת לזכר והאחרת לנקבה. שניהם נכנסו לגוף המשיח באותה דרך. אבל מהרגע שהם בתוך גוף המשיח, הגבר הוא עדיין גבר והאישה עדיין אישה; והם שונים מבחינת המעמד, התפקידים והתפקוד.
ג. מסקנה
ראינו שכתבי הקודש אינם תומכים ברעיון לפיו הגויים הופכים להיות "יהודים ברוח" כאשר הם מאמינים אלא, הם "גויים רוחניים" כאשר הם נשלטים על ידי רוח הקודש. יהודים בבשר וברוח, יהודים רוחניים, הם יהודים שמאמינים בישוע ושיש להם מערכת יחסים נאותה עם רוח הקודש.
הכתובים אף אינם אומרים שכל ההבדלים בין היהודי והגוי נמחקים כאשר הם מאמינים במשיח. נכון מאוד שהדרך זהה לשניהם, אבל אין זאת אומרת שכל ההבדלים האחרים נמחקו, כשם שלא חדלו להתקיים גם ההבדלים בין עבד לבן חורין, ובין זכר לנקבה. הדרך לישועה, להיכללות בגוף המשיח ולבגרות רוחנית היא אותה הדרך ליהודים ולגויים, אבל בתחומים אחרים נותרים הבדלים ביניהם.
III. המאפיינים הייחודיים ליהודים משיחיים
השאלה שנותרת כעת היא: "מה מייחד את היהודים המשיחיים בגוף המשיח?" באיזה אופן שונה היהודי המאמין מהגוי המאמין? הבסיס לשוני הזה טמון בארבעה עיקרים של האמת המקראית: הברית עם אברהם, דוקטרינת השארית, דוקטרינת עץ הזית ודוקטרינת ישראל של אלוהים (יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים).
א. הברית עם אברהם
הברית עם אברהם מופיעה במגוון פסוקים בספר בראשית. בגלטים ג 18-15 מתואר הבדל ייחודי בין ברית אברהם ותורת משה: אַחַי, אֲדַבֵּר מִנְּקֻדַּת רְאוּת אֱנוֹשִׁית, אֲפִלּוּ צַוָּאָה שֶׁל אָדָם, לְאַחַר שֶׁקִּבְּלָה תֹּקֶף, אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלָהּ אוֹ לְהוֹסִיף עָלֶיהָ. וְהִנֵּה הַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם, וּלְזַרְעוֹ. לֹא נֶאֱמַר "לִזְרָעֶיךָ", כְּמוֹ עַל רַבִּים, אֶלָּא "לְזַרְעֲךָ", כְּמוֹ עַל יָחִיד, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ. הֲרֵינִי אוֹמֵר זֹאת: בְּרִית אֲשֶׁר אֱלֹהִים כָּרַת מִקֶּדֶם, הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה אַחֲרֵי אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה לֹא תּוּכַל לְהָפֵר אוֹתָהּ וּלְבַטֵּל אֶת הַהַבְטָחָה; שֶׁהֲרֵי אִם הַנַּחֲלָה הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֲזַי אֵינֶנָּה מְבֻסֶּסֶת עוֹד עַל הַהַבְטָחָה. אֲבָל בְּהַבְטָחָה הֶעֱנִיק אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם אֶת הַנַּחֲלָה.
נאמר כאן שתורת משה לא הפרה או ביטלה את הברית עם אברהם. בקטע מובאת דוגמה אנושית של צוואה בעת העתיקה. ברגע שהיא נחתמה, אי אפשר היה לשנותה. אפשר היה להוסיף מאוחר יותר תוספות, אבל הן לא יכלו לבטל סעיף כלשהו מהמקור. הברית עם אברהם נחתמה בידי אלוהים עצמו כאשר הוא הופיע בלפיד אש ועבר בין נתחי החיות המבותרות שאברהם הכין (בראשית טו 17). תורת משה, שניתנה 430 שנים מאוחר יותר, הוסיפה לה אך לא יכלה בשום אופן לשנותה. אבל באמצעות הצלב, תורת משה, כלומר התוספת, כבר אינה בתוקף ואילו הברית עם אברהם, המקור, עדיין בתוקף.
ההמשכיות של הברית עם אברהם היא שמספקת את הבסיס הראשון לייחודיות ולשוני של היהודי המשיחי. לברית היו ארבעה מאפיינים עיקריים. ראשית, אלוהים הבטיח לאברהם שירבה את צאצאיו ויעשה ממנו עם גדול; כלומר, היהודים. היהודים, אם כן, הם עם בגלל שמקורם באברהם, יצחק ויעקב. שנית, אלוהים הבטיח לעם הזה ארץ, שפעם נקראה כנען, מכונה תכופות פלשתינה-פלשתין, ועכשיו נקראת ארץ ישראל. אין זה רלוונטי כלל אם היהודים נמצאים בארץ או מחוצה לה, או אם מישהו אחר שולט בה על ידי כיבוש או כל דרך אחרת; הארץ שייכת ליהודים וזו זכות שניתנה להם מאלוהים. שלישית, מי שמברכים את העם הזה יבורכו, ומי שמקללים אותו יקוללו. אפשר אולי לראות זאת כמדיניות החוץ של אלוהים כלפי הגויים בכל הנוגע לקשר שלהם עם העם היהודי. לבסוף, אות הברית עבור בני העם הזה היה מילת הערלה, המבוצע ביום השמיני לאחר הלידה.
מכיוון שברית אברהם עדיין בתוקף, ארבעת המאפיינים האלה גם קיימים בקשר למאמין היהודי המשיחי. ראשית, יהודים משיחיים הם עדיין יהודים, שכן, כמו יהודים אחרים, הם צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב. שנית, המולדת של המאמין היהודי משיחי היא ארץ ישראל, ולה אמורה להיות נתונה הנאמנות העיקרית שלו למרות מקום מגוריו. המאמינים היהודים נמצאים בתפוצות, אבל זו גם גלות. שלישית, הברכות או הקללות שיבואו על הגויים בהתאם ליחסם ליהודים, חלות גם על יחסם ליהודים המשיחיים. מאמינים משיחיים שמבורכים או מקוללים בגלל יהדותם יראו שהמברכים מבורכים והמקללים מקוללים. לבסוף, קיים עניין המילה. מאחר שהברית עם אברהם עדיין חלה גם על המאמינים היהודים, גם הם מחויבים למול את בניהם. אני מאמין שהיהודים המשיחיים צריכים למול את בניהם ביום השמיני.
אבל האם האיגרת לגלטים אינה טוענת נגד מנהג המילה? כן ולא. מילה של גויים, מילה על יסוד תורת משה, ומילה כדי להיצדק או להתקדש הן כולן שגויות. האיגרת לגלטים יוצאת נגד מילה כאמצעי להצדקה. אין כל צורך או דרישה שגויים יימולו, אלא אם כן זה נחוץ מסיבות בריאותיות ורפואיות. יתרה מכך, מאמינים משיחיים שמלים את בניהם על יסוד תורת משה שוגים גם הם, שכן התורה באה לקיצה עם המשיח. אבל אותו ספר קובע בבירור שהברית עם אברהם עדיין בתוקף עם כל מאפייניה, וזה כולל מילה. אם כן מילה על יסוד הברית עם אברהם היא נכונה וראויה, ואני סבור שהיא עדיין בתוקף עבור מאמינים יהודים. שאול, שלימד את הגלטים לא לעבור מילה, לא לימד כך את היהודים; זה ברור ממעשי השליחים כא 26-17, וממעשי השליחים טז 3-1 כשהוא מל את טימותיאוס. הוא לא התנגד למילה כשלעצמה אלא למילה על סמך תורת משה.
ב. דוקטרינת השארית
הבסיס השני לייחודיות של היהודי משיחי, לשוני שלו לעומת הגוי המאמין, מתואר ברומים יא 7-1. השאלה כאן היא האם אלוהים זנח את עמו ישראל או לא. שאול עונה שלא. כהוכחה הוא מביא את עצמו; הוא יהודי שמאמין בישוע. המבקר עשוי לטעון שהיהודים שמאמינים בישוע הם מיעוט קטן מאוד ושמכאן ניתן להסיק שאלוהים אכן זנח את העם היהודי? שוב, התשובה לכך שלילית. מה שקורה עכשיו, מסביר שאול, הוא מה שקרה תמיד לאורך ההיסטוריה היהודית – תמיד, השארית הם אלה שמאמינים. זה היה נכון בימי אליהו וזה נכון כעת. העובדה שהרוב אינם מאמינים אינה מוכיחה שכל העם ננטש על ידי אלוהים. הנקודה היא שבעם ישראל, בעבר, בהווה ובעתיד, מי שנאמן לאלוהים היא השארית. זה גם נכון כעת בעידן החסד; המאמינים היהודים הם שארית ישראל כיום. השארית קיימת תמיד בעם, ולא מחוצה לו; היהודים המשיחיים, השארית של ימינו, הם חלק מישראל ומהעם היהודי. יהדותם נותרת בעינה.
ישעיהו א 9 וסה 8 מראים שהשארית היא זו ששומרת על קיומו של כלל עם ישראל: לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ… כֹּה אָמַר יְהוָה, כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל, וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ, כִּי בְרָכָה בּוֹ כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי, לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל. בגלל השארית – היהודים המשיחיים – אלוהים לא הרשה שהניסיונות הרבים להשמיד את העם היהודי, יצליחו. שוב אנחנו רואים את הייחודיות של היהודים המשיחיים.
ג. דוקטרינת עץ הזית
הבסיס השלישי לייחודיות של היהודי המשיחי מצוי ברומים יא 21-16, 24. בעץ הזית הזה ישנם שני סוגים של ענפים, שמייצגים את המאמינים היהודים ואת המאמינים הגויים. המאמינים היהודים הם הענפים המקוריים, הטבעיים; כלומר אנחנו קשורים לעצם טבעו המקורי של העץ, כאילו יש לעץ ולענפים המקוריים "אותו סוג דם". ענפי עץ הבר הם המאמינים הגויים. נאמר במפורש שנוכחותם של ענפים אלה בעץ מנוגדת לטבע, "סוג הדם" שלהם שונה. קיים שוני בין השניים, שמבדיל ביניהם.
ד. הדוקטרינה על יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים
הבסיס הרביעי נגלה בשימוש הצר במונח "ישראל". יש לציין שהוא אף פעם אינו משמש לגבי הגויים, בין אם הם מאמינים בין אם לא, וגם אינו משמש לגבי הקהילה; הוא משמש רק בקשר ליהודים. ברומים ט 8-6 שאול אומר משהו חשוב. כדי להבין נכון את הקטע הזה, חשוב לזכור את הקשרו היהודי המובהק. נאמר שיש שני סוגים של עם ישראל: כלל עם ישראל, המורכב מכל היהודים; ועם ישראל הנבחר, המורכב מכל היהודים המאמינים, שהוא עם ישראל האמיתי של אלוהים – יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים. שתי הקבוצות מורכבות מיהודים ושתיהן נקראות "ישראל", כשההבדל הוא שהיהודים שהינם בני אברהם דרך אמונה בנוסף להיותם בני אברהם בבשר, הם עם ישראל האמיתי. עם ישראל ככלל, ישראל בבשר, נכשלו; אבל הנבחרים מישראל, יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים, לא נכשלו. אם כן מאמינים יהודים הם חלק מכלל עם ישראל, אבל באופן מיוחד הם יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים. מאמינים גויים אינם משתייכים לקבוצה זו. זהו מעמד ייחודי ליהודים משיחיים.
בגלטים ו 16 שאול אומר: כָּל הַנּוֹהֲגִים לְפִי כְּלָל זֶה, שָׁלוֹם וְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְעַל יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים.
האיגרת לגלטים עוסקת בגויים שניסו להשיג ישועה באמצעות התורה. הוליכו אותם שולל והם חשבו שעליהם לעבור מילה על בסיס תורת משה. שאול קובע שהדבר החשוב לישועה הוא אמונה. ואז הוא מברך שתי קבוצות שנוהגות לפי כלל זה של ישועה דרך אמונה בלבד. הקבוצה הראשונה היא "הם", המאמינים הגויים, שלהם ועליהם הוא הקדיש את רוב האיגרת. הקבוצה השנייה היא יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים. אלה הם היהודים המאמינים הַנּוֹהֲגִים לְפִי כְּלָל זֶה של ישועה באמצעות אמונה בלבד.
ה. מסקנה
ברור, אם כן, שהיהודי המשיחי הוא אלמנט ייחודי ונבדל בגוף המשיח, והייחודיות הזו מבוססת על ארבעה עיקרים שמותווים בכתבי הקודש. הכול שווים, עם זאת יש ביניהם הבדלים. היהודים והגויים כאחד נמצאים באותה עמדה לפני אלוהים, שכן אין משוא פנים אצל אלוהים. אנחנו שונים רק במעמד ובתפקוד.