"הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה"ירמיהו לא 30
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה"ירמיהו לא 30
השאלה שנשאלה בקהילות במאות האחרונות הייתה האם אלוהים מושיע כיום יהודים? אבל במאה הראשונה, השאלה האמיתית שנשאלה הייתה: האם אלוהים מושיע גויים? ואם כן, מדוע?
הקדמה
תקומת המשיח מהמתים היא היבט חשוב מאוד של בשורת הישועה והיא המרכיב השלישי מבין שלושת מרכיבי הבשורה (המשיח מת עבור חטאינו; נקבר; וקם לתחייה ביום השלישי, בהתאם לנבואות. ראה האיגרת הראשונה לקורינתים טו 4-3). נלמד להלן נושא זה תוך כדי חלוקתו לשני תחומים ראשיים: I. מהלך האירועים שסבבו את התחייה וסדרם הכרונולוגי; II. המשמעויות התיאולוגיות של התחייה, השלכותיה ותוצאותיה.
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
לאלוהים יש תוכנית כוללת שמפורטת בנבואות והיא מחולקת לשלוש: תוכנית בעבור ישראל; תוכנית בעבור קהילת המשיח ותוכנית בעבור עמי הגויים. אבל במרכז כולן ניצב העם היהודי; עד כדי כך, שכפי שמשה כתב בפסוקים האלה, כאשר אלוהים הציב את מה שמאוחר יותר הפך להיות הגבולות של העמים השונים, היה הדבר מבוסס איכשהו על מספרם של היהודים שימלאו תפקיד בתולדות אותם עמים.
בפסוק 8 משה מכנה את אלוהים עֶלְיוֹן. מבראשית יד 20-18 ניתן ללמוד שבכל פעם שאלוהים נקרא אֵל עֶלְיוֹן, הדבר מדגיש את היותו קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ; שמיים וארץ הם קניינו. אם כן, בתור הבעלים של הארץ, הוא יכול לחלק אותה כרצונו ולתת חלק כלשהו ממנה לגוי או לשבט או לעם כלשהו לפי בחירתו. כאשר אלוהים הציב לפי תוכניתו את מה שבסופו של דבר יהיה לגבולות של מדינה מסוימת, זה איכשהו היה מבוסס על מספרם של היהודים שימלאו חלק בהיסטוריה של אותה מדינה. פסוק 9 מצהיר: כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. לפיכך, אם יש לאלוהים תוכנית לישועת הגויים היא ודאי קשורה איכשהו לתוכנית שיש לו לעם היהודי. קיימות שתי סיבות לישועת הגויים, ולשתיהן קשר ישיר עם תוכניתו של אלוהים לעם היהודי. ראשית, לקחת מקרב הגויים עם לשמו, ושנית, להקניא את היהודים.
I. לָקַחַת עַם לִשְׁמוֹ מִבֵּין הַגּוֹיִם מעשי השליחים טו 18-13
בשבעת הפרקים הראשונים של ספר מעשי השליחים נשארה הבשורה רק במסגרת העולם היהודי, אבל דברים החלו להשתנות לאחר סקילת סטפנוס. בפרק ח הגיעה הבשורה אל השומרונים. זה הפתיע את קהילת ירושלים, אבל מאחר שהיו יהודים בין אבותיהם של השומרונים הדבר התקבל בסופו של דבר. בפרק ט, אלוהים הושיע את שאול והטיל עליו להיות שליח לגויים. בפרק י הוא השתמש תחילה בשמעון פטרוס כדי לפתוח את הדלת של גוף המשיח לפני הגויים הערלים. זה עורר את המחלוקת הראשונה בירושלים, ובפרק יא, כאשר פטרוס הסביר שהיה עליו להישמע לחזון שקיבל, המחלוקת יושבה. אבל בפרקים יג-יד, כששאול ובר נבא נשלחו על ידי הקהילה והחלו לייסד קהילות חדשות שהיו מורכבות ברובן מגויים – ולא רק זאת, אלא גויים ערלים – זה הצית שוב התנגדות.
לכן בפרק טו התכנסו בירושלים השליחים והזקנים כדי לדון בסוגיית הישועה של הגויים: האם הגויים נושעים פשוט על יסוד חסד, כשהם מאמינים, או שעליהם גם לעבור מילה ולשמור את תורת משה? לאחר שפטרוס ושאול העידו על מה שאלוהים עשה בקרב הגויים, יעקב, מנהיג הקהילה, קם ופסק: כְּשֶׁגָּמְרוּ לְסַפֵּר הֵגִיב יַעֲקֹב וְאָמַר: "אֲנָשִׁים אַחִים, שִׁמְעוּ אֵלַי. שִׁמְעוֹן סִפֵּר כֵּיצַד לָרִאשׁוֹנָה פָּקַד אֱלֹהִים אֶת הַגּוֹיִם לָקַחַת מִקִּרְבָּם עַם לִשְׁמוֹ. וְלָזֹאת מַסְכִּימִים דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים, כַּכָּתוּב: 'אַחֲרֵי כֵן אָשׁוּב וְאָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וַהֲרִיסוֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ, לְמַעַן יִדְרְשׁוּ אֶת יהוה שְׁאֵרִית אָדָם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם. נְאֻם יהוה עוֹשֶׂה כָל אֵלֶּה הַנּוֹדָעִים מֵעוֹלָם'" (טו 18-13).
מילות המפתח מצויות בפסוק 14: לָקַחַת מִקִּרְבָּם [מקרב הגויים] עַם לִשְׁמוֹ, וזו הסיבה הראשונה לישועת הגויים.
א. המצב לפני מעשי השליחים ב
מאז שצאצאי אברהם, יצחק ויעקב החלו להתרבות והעם היהודי נוצר, היו תמיד שני בתי ישראל. היה עם ישראל ככלל, כלומר כל היהודים, כל צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. אבל בתוך עם ישראל הכללי היה קיים עם ישראל קטן יותר שכונה בפי הנביאים שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. בגלטים ו 16 שאול קורא לו יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים. היה זה החלק מתוך עם ישראל שהאמינו במה שאלוהים גילה דרך משה והנביאים. ישעיהו ח 16-14 מראה שמה שהבדיל בין השארית למי שלא נמנו עימה הייתה גישתם כלפי התורה והנביאים: השארית האמינה במה שאלוהים גילה בעוד שיתר העם דחה זאת ופנה לעבודת אלילים ואוקולטיזם. ישעיהו גם חזה שכאשר עמנואל יבוא סוף סוף, הוא יהיה אבן נגף ונקודת מחלוקת חדשה בין השארית ובין בית ישראל האחר: השארית תקבל את עמנואל אבל מי שאינם נמנים איתה ידחו אותו.
התוכנית הזאת ממשיכה עם הברית החדשה, כך ששאול כותב ברומים יא 6-5 שגַּם בְּיָמֵינוּ נִשְׁאֲרָה שְׁאֵרִית עַל־פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד. ואכן, מה שמבדיל כיום בין השארית לבין מי שאינם השארית היא קבלת או דחיית ישוע המשיח (רומים יא 14-1; איגרת פטרוס הראשונה ב 10-1). התוכנית הזו לא השתנתה, אבל מה שנוסף זה שכעת לאלוהים יש סידור דומה עם הגויים. השארית מורכבת מעמו של אלוהים הלקוח מקרב ישראל (וזהו עם לשמו מבחינה רוחנית), ועכשיו יהיה לאלוהים גם עם מקרב הגויים שיהיה גם הוא עם למען שמו. כאמור, לָקַחַת מִקִּרְבָּם [מקרב הגויים] עַם לִשְׁמוֹ. יהיו בגוף האחד הזה יהודים שיאמינו וגויים שיאמינו. אבל למאמינים יהודים יש אזרחות כפולה בהיותם הן חלק מישראל השייכים לאלוהים והן שייכים לקהילה, לגוף המשיח.
ב. התפקיד שהמשיח בא למלא לפי התנ"ך
אילו היו תלמידי ישוע הראשונים מבינים טוב יותר את העובדה שלאלוהים יש תוכנית לישועת גויים (ישועה שניתנת אך ורק בחסד דרך אמונה, בנפרד ממילה ומהתורה), הדבר לא היה מפתיע אותם.
כבר בבראשית יב 3, כאשר כרת אלוהים את בריתו עם אברהם, הוא אמר: …וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. זהו האזכור הראשון של הברית עם אברהם ובו הבטחה מאלוהים שיבוא יום שבו הברכות הרוחניות של ברית אברהם יינתנו גם לגויים. הברית עם אברהם כללה הבטחות גשמיות והבטחות רוחניות. ההבטחות הגשמיות הוגבלו לעם היהודי בלבד, ואילו ההבטחות הרוחניות יופנו גם לגויים.
הנביאים הכריזו שהמשיח יהיה האמצעי שדרכו יינתנו ההבטחות הרוחניות האלה לגויים.
1. המשיח יהיה לברכה לשני עמים ישעיהו מב 1, 6
ישעיהו מרבה לכנות את המשיח עֶבֶד-יְהוָה. בספר ישעיהו יש כמה קטעים על עבד ה'. אחת מהדוגמאות היא בפרק מב, פסוקים 1, 6: הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ-בּוֹ, בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי; נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא… אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם–לְאוֹר גּוֹיִם.
בפסוק 1 ישעיהו מצביע על כך שחלק מהתפקיד שהמשיח ימלא יכלול שהוא מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא. הוא יביא צדק והצדקה לגויים. בפסוק 6 מכריז הנביא שהמשיח יהיה לברכה לשני עמים שונים. ראשית, הוא יהיה לִבְרִית עָם – המשיח יהיה זה שיקיים את כל ההבטחות שאלוהים נתן לעם היהודי במסגרת הבריתות שכרת איתו. המילה עָם מופיעה ביחיד ומתייחסת לעם היהודי. שנית, הוא גם יהיה לְאוֹר גּוֹיִם. ישעיהו אינו מציין כאן את הסדר הכרונולוגי שבו זה יתרחש, אלא רק ששני הדברים יקרו.
2. הסדר הכרונולוגי ישעיהו מט 13-1
פסוקים 4-1 מתארים את המשיח בשלב של אכזבה משום שעם ישראל דוחה אותו כמשיח. המיקום המתאים ביותר להתגשמות הפסוקים האלה יהיה כחלק מייסוריו של ישוע בגת שמנים. מחברי הבשורות מדגישים פן אחד של ייסוריו, וישעיהו מגלה פן אחר: הוא מתעצב על כך שעם ישראל אינו מקבל אותו כמשיח. מנקודת מבט אנושית, אפשר היה להבין שמילוי המשימה שלו כמשיח נכשל. לפי תיאור ייסורי ישוע בגת שמנים המובא בלוקס כב 46-39, ניתן למשיח מסר מאלוהים באמצעות מלאך שנראה אליו מן השמיים וחיזק אותו (פס' 43). דבריו כלולים בישעיהו מט בפסוקים 6-5: וְעַתָּה אָמַר יְהוָה, יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ, לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו, וְיִשְׂרָאֵל לא (לוֹ) יֵאָסֵף; וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי יְהוָה, וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי. וַיֹּאמֶר, נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, ונצירי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב; וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ.
המלאך אומר למשיח שהמשימה שלו היא להשיב את ישראל ולהביא לתקומתו הסופית, אבל היא אינה מסתכמת בכך. נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד, לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, ונצירי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב – אם המשימה שלו הייתה רק לקומם ולהשיב את ישראל, זה היה קל או פשוט מדי (נָקֵל). אבל המשיח יהיה ישועת ה' עַד-קְצֵה הָאָרֶץ. המונח הציורי "קצה הארץ" מתייחס לרחבי העולם של הגויים ונעשה בו שימוש גם במעשי השליחים א 8. לאלוהים הייתה משימה מקיפה יותר למשיח, שכללה את היותו לְאוֹר גּוֹיִם. כך שבתוכנית של אלוהים, המשיח יבוא ויידחה על ידי עמו, אבל כתוצאה מהדחייה זו הוא יהפוך להיות לְאוֹר גּוֹיִם. זה ימלא את החלק הראשון של המשימה של המשיח בהתאם לישעיהו מב 6.
בסופו של דבר, תקופת היותו אור לגויים תסתיים והנבואות שבישעיהו מט 8 יתחילו להתקיים: כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה, עֲזַרְתִּיךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת.
בנקודה מסוימת התוכנית לפיה הוא יהיה אור לגויים תתקיים ואז הוא ישוב לטפל בעם ישראל, עד שכלל ישראל כעם יקבלו אותו. אז הוא יהיה לִבְרִית עָם; הוא ישיב את כל העם לארץ וייתן להם את כל הארץ. באשר לרצף הכרונולוגי, הוא יהיה תחילה לְאוֹר גּוֹיִם ואז הוא יהיה לִבְרִית עָם. הרצף הכרונולוגי הניתן כאן על ידי ישעיהו זהה לרומים ט-יא.
ישועת הגויים תמיד הייתה חלק ממה שהתנ"ך ניבא שהמשיח יבוא לעשות, ואילו היו המאמינים היהודים מבינים זאת, הם לא היו מופתעים. מה שהתנ"ך אמר שיקרה, הברית החדשה אומרת שקרה.
ג. אלוהים קורא אליו גם את הגויים רומים ט 24-1
בפסוקים 23-1 שאול מאשר שמה שישעיהו התנבא שיקרה, התגשם כעת. הוא מצביע על כך שדחיית המשיח על ידי עם ישראל לא תפסה את אלוהים בהפתעה; היה זה חלק מהתוכנית האלוהית. כפי שפסוק 6 מראה, בעוד שרוב עם ישראל דוחים אותו, קיימת עדיין שארית בישראל שמקבלת אותו, והיא עם ישראל האמיתי (הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם). אבל הדחייה הייתה חלק מהתוכנית של אלוהים, שכן באופן שכזה בשורת הישועה הגיעה לגויים, כפי ששאול מציין בפסוק 24: כְּלוֹמַר, אוֹתָנוּ אֲשֶׁר גַּם קָרָא לֹא רַק מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים אֶלָּא גַּם מִקֶּרֶב הַגּוֹיִם.
כאשר שאול מפתח זאת, הוא מצביע על כך שאלוהים אינו רק אלוהי היהודים אלא הוא גם אלוהי הגויים. בתור אלוהי היהודים יש לו תוכנית לישועתם; ובדומה לכך, בהיותו אלוהי הגויים, יש לו גם תוכנית לישועת הגויים. שאול מכריז שכעת התוכנית הזו לישועת הגויים החלה להתממש ואכן, בזמן שכתב את איגרתו לרומים, מספרם של המאמינים הגויים כבר עלה על מספרם של המאמינים היהודים.
ד. שותפים: מעמד הגויים
זה הוביל באופן טבעי לשאלה הבאה, "עכשיו כשאלוהים מושיע גויים ערלים מפני שהם מאמינים במותו ובתחייתו של המשיח בעד חטאיהם, מה הוא מעמדם של הגויים בהשוואה לעם היהודי, ומה מעמדם של הגויים במיוחד בקשר לבריתות עם העם היהודי?"
מאז אוגוסטינוס, אחד מאבות הכנסייה הקדומים, לימדו בכנסייה בדרך כלל בנוגע למעמד של הגויים שהכנסייה קיבלה לידיה את הבריתות של ישראל. תפיסה זאת מוצגת בשתי דרכים. האחת היא שכאשר ישראל דחו את המשיח, אלוהים העביר את כל ההבטחות הכלולות בבריתות אל הכנסייה, כלומר תיאולוגיית ה"העברה" (Theology of Transference). דרך רווחת יותר להביע זאת כיום היא שהכנסייה החליפה את עם ישראל ותפסה את מקומו בבריתות, כלומר תיאולוגיית ה"החלפה" (Replacement Theology). לפי גישה זו הבריתות מתגשמות בכנסייה או על ידיה או דרכה, ולפיכך אין עתיד אתני מיוחד לעם היהודי. אבל גם הם מבינים שהכנסייה אינה מקיימת באופן מילולי את הבטחות ונבואות הברית האלה, לכן הם טוענים שיש לפרש את ההבטחות והנבואות האלה כאלגוריות. הם טוענים שכאשר מדובר בתנ"ך על היאספות והשבת העם היהודי לתוך הארץ, המשמעות אינה השבה ממשית של היהודים לארץ ישראל, אלא יש לפרש זאת כאלגוריה לאלוהים שאוסף את נבחריו לתוך הכנסייה. כך הם מפרשים רבות מהנבואות על ההשבה לארץ. לכן, מנקודת המבט שלהם, הכנסייה "השתלטה" על הבריתות של אלוהים עם ישראל.
1. בנוגע למחיצת האיבה
השליח מתאר את מעמד הגויים כשותפים בכל הנוגע למחיצת האיבה (מְחִיצַת הַגָּדֵר לפי תרגום דליטש) באפסים ב 16-11: עַל כֵּן זִכְרוּ אַתֶּם מֶה הָיָה בֶּעָבָר, אַתֶּם, הַגּוֹיִם מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַנִּקְרָאִים "עֲרֵלִים" בְּפִי הַנִּקְרָאִים "נִמּוֹלִים", אֲשֶׁר מִילָתָם בַּבָּשָׂר וּמַעֲשֵׂה יָדַיִם הִיא. בְּאוֹתָהּ עֵת הֱיִיתֶם בְּלִי מָשִׁיחַ, זָרִים לַעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים לִבְרִיתוֹת הַהַבְטָחָה, מְחֻסְּרֵי תִּקְוָה וּלְלֹא אֱלֹהִים בָּעוֹלָם. אֲבָל כָּעֵת, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אַתֶּם הָרְחוֹקִים בֶּעָבָר, נִהְיֵיתֶם קְרוֹבִים עַל־יְדֵי דַּם הַמָּשִׁיחַ. הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ; הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה. הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים עַל־יְדֵי הַצְּלָב, בַּהֲמִיתוֹ בּוֹ אֶת הָאֵיבָה.
שאול מצביע על כך שאלוהים הבטיח לעם היהודי הבטחות מסוימות בבריתות שכרת איתו. בפסוק 12 המילה בְּרִיתוֹת היא ברבים מפני שהוא מתייחס לארבע הבריתות הבלתי מותנות והנצחיות שאלוהים כרת עם העם היהודי: הברית עם אברהם, הברית בקשר לארץ, ברית דוד והברית החדשה. ברכות האלוהים ניתנות באמצעות ארבע הבריתות האלה. הוא גם מצביע על כך שאלוהים כרת ברית חמישית עם העם היהודי, אבל שלא כמו ארבע האחרות, ברית משה, הכוללת את תורת משה, הייתה מותנית וזמנית. מבין המטרות של תורת משה, הוא מתייחס כאן למטרה שהייתה לה לשמש כגדר, כמחיצת הפרדה או איבה שמרחיקה את הגויים ומונעת מהם ליהנות מהברכות הרוחניות של הבריתות עִם ישראל. כל עוד תורת משה הייתה בתוקף, אם גוי רצה להיות שותף להבטחות ולנבואות שבבריתות, היה עליו לעבור גיור ליהדות כדת משה, לעבור מילה, להתחייב לקיים את מצוות התורה, ולחיות כפי שיהודי היה צריך לחיות בכפוף לתורה. כך שגויים שעברו גיור לפי תורת משה יכלו ליהנות מהברכות שניתנו לישראל, אבל לא הגויים כגויים. בין יתר הדברים שמות המשיח השיג – הוא …הָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה והוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים.
התוצאה של זה מתוארת באפסים ג 6-5: הַסּוֹד אֲשֶׁר בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים לֹא נוֹדַע לִבְנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּגְלָה כָּעֵת לִשְׁלִיחָיו וְלִנְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים, בְּדֶרֶךְ הָרוּחַ – שֶׁיִּהְיוּ הַגּוֹיִם שֻׁתָּפֵי נַחֲלָה, שֻׁתָּפֵי גּוּף וְשֻׁתָּפֵי הַהַבְטָחָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַל־יְדֵי הַבְּשׂוֹרָה.
מילת המפתח בנוגע למעמד של הגויים היא שותפים.
שאול אינו אומר שהגויים הפכו להיות מי שהשתלטו על ההבטחה וכעת היא שלהם, כפי שתיאולוגיית "ההחלפה" מלמדת, אבל הוא כן אומר שהם הפכו להיות שֻׁתָּפֵי הַהַבְטָחָה. המילה "הבטחה" מופיעה ביחיד מפני שהוא מדגיש את ההבטחה הרוחנית החשובה של ישועה בחסד דרך אמונה בישוע המשיח. הגויים, אם כן, שותפים לברכות הרוחניות של הבריתות היהודיות. הם אינם שותפים לברכות הגשמיות, אבל הם שותפים לברכות הרוחניות.
2. ביחס לעץ הזית
ברומים יא 24-16, שאול נותן את הדוגמה המפורסמת שלו של עץ הזית כדי ללמד את אותו הדבר שהוא לימד באפסים ב-ג. עץ הזית אינו מייצג את ישראל; עם ישראל מיוצג על ידי ענפי העץ הטבעיים. עם ישראל הוא הבעלים של עץ הזית ומסיבה זו אינו יכול להיות העץ עצמו, שכן הבעלים ורכושו הם נפרדים. עץ הזית אינו מייצג את הקהילה או את הגויים; הגויים מיוצגים על ידי הענפים של עץ הבר. עץ הזית מייצג את מקום הברכות הרוחניות, ששורשיהן נעוצים באבות ובברית עם אברהם.
לפי פסוק 17 קיימים שני סוגים של ענפים שהם שותפים לברכות של העץ: וְאִם נִכְרְתוּ כַּמָּה עֲנָפִים מֵעֵץ הַזַּיִת, וְאַתָּה, זֵית־בָּר, הֻרְכַּבְתָּ בִּמְקוֹמָם וְשֻׁתַּפְתָּ בְּשֹׁרֶשׁ הָעֵץ וּבִלְשַׁדּוֹ…
שאול השתמש שוב במונח שותפות, שיתוף, כדי להראות איך הגויים קשורים לברכות הרוחניות של הבריתות היהודיות: מאמינים יהודים ומאמינים גויים הם שותפים כעת בשורש העץ ובלשד, או בברכות, של עץ הזית.
שוב, עץ הזית אינו עם ישראל, אבל עם ישראל הוא הבעלים המקורי של העץ שעליו נאמר שהוא שֶׁלָּהֶם, לפי פסוק 24: הֲרֵי אִם אַתָּה נִכְרַתָּ מֵעֵץ זַיִת בָּר מִטִּבְעוֹ, וּבְנִגּוּד לַטֶּבַע הֻרְכַּבְתָּ עַל עֵץ זַיִת טוֹב, כָּל שֶׁכֵּן אֵלֶּה, הַמְּקוֹרִיִּים, יֻרְכְּבוּ עַל עֵץ הַזַּיִת שֶׁלָּהֶם!
באומרו עֵץ הַזַּיִת שֶׁלָּהֶם שאול מראה שהעץ עצמו אינו עם ישראל, אלא שעם ישראל הוא הבעלים של העץ. הגויים שותפים בברכות הרוחניות של הבריתות של היהודים.
ה. האחריות של הגויים רומים טו 27-25
אוּלָם כָּעֵת אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם לְעֶזְרַת הַקְּדוֹשִׁים, כִּי מָקֵדוֹנְיָה וְאָכָיָה רָאוּ לְנָכוֹן לִתְרֹם תְּרוּמָה לַעֲנִיֵּי הַקְּדוֹשִׁים. הֵם רָאוּ זֹאת לְנָכוֹן וְזוֹהִי חוֹבָתָם כְּלַפֵּיהֶם; שֶׁכֵּן אִם הַגּוֹיִם שֻׁתְּפוּ בַּדְּבָרִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁלָּהֶם, עֲלֵיהֶם גַּם לְסַיֵּעַ לָהֶם בִּדְבָרִים חָמְרִיִּים.
זו הפעם השלישית ששאול משתמש במונח שֻׁתְּפוּ, אבל עכשיו הוא יוצר הבדלה ברורה בין הברכות הרוחניות לברכות החומריות. המאמינים הגויים שֻׁתְּפוּ עכשיו בַּדְּבָרִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁלָּהֶם (של היהודים). כאשר גוי הופך להיות מאמין במשיח, הוא נהייה בעל חוב. שאול גם מפרט איך הם יכולים לשלם את החוב הזה: לסייע למאמינים היהודים בדברים חומריים.
החובה הזו המוטלת על הגויים חלה הן אישית על בודדים והן באופן קיבוצי. באופן קיבוצי, כשקהילות, ככל שהן גדלות, מחליטות על תקציבי התרומות שלהן, עליהן להתחיל בראש ובראשונה עם מתן תמיכה לארגונים יהודיים. אישית, כשגויים מתחילים לתכנן את התרומות האישיות שלהם לשליחויות משיחיות, עליהם לתמוך תחילה בארגון יהודי. סיוע בדברים חומריים לארגונים יהודיים הוא הדרך שבה מאמינים גויים יכולים לשלם את חובם. במי יבחרו לתמוך – זהו עניין פרטי בין הנותן לבין האדון, אבל החובה לתמוך בארגון יהודי מוצגת כאן בבירור: הגויים שותפו בברכות הרוחניות של היהודים ולכן מוטל עליהם לסייע ליהודים חומרית.
ו. העיתוי של הקריאה לגויים להיוושע רומים יא 27-25
כפי שנאמר כבר בישעיהו מט, לאחר שהמשיח יהיה אור לגויים במשך זמן מה, התוכנית הזו תגיע לסיומה ואז אלוהים יפנה ליהודים ויוביל אותם לאמונה מושיעה. שאול מדבר על אותו נושא ברומים יא 26-25: הֵן, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם הַסּוֹד הַזֶּה, פֶּן תִּהְיוּ חֲכָמִים בְּעֵינֵיכֶם: קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע.
שאול אינו רוצה שייעלמו מהמאמינים הגויים שני דברים: ראשית, שקהות הלב שאחזה את ישראל היא בְּמִדַּת מָה, היא חלקית, שכן יש עדיין יהודים שמגיעים לאמונה בישוע המשיח. שנית, שהיא זמנית, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. המילה היוונית המתורגמת ל"מלוא" משמעה מכסה מספרית. לאלוהים יש מספר מסוים שהוא קבע של גויים שהוא מתכוון להכניס לתוך גוף המשיח. הוא לא גילה מה הוא מספר זה, לפיכך על הקהילה להמשיך להעיד ולספר על הבשורה עד שמגיעים למספר הזה. בנקודה זו התוכנית תסתיים ואז למעשה תתרחש הילקחות המאמינים למרום. בנקודה זו אלוהים יתחיל לטפל שוב בישראל עד שכל ישראל ייוושעו. ישעיהו מט כבר ניבא שבזמן הזה הוא ישיב את כל העם לארץ וישיב את כל הארץ לעם.
אין זה אומר שכל היהודים מכל הזמנים ייוושעו, אלא כל היהודים שיחיו בתקופת זמן מסוימת, שתגיע לאחר שיִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. לפי זכריה יג 9-5, שני שליש מהאוכלוסייה היהודית ימותו בימי הצרה, ושליש ישרדו. כל השליש שישרדו יאמינו בישוע וייוושעו; זהו "כל ישראל אשר ייוושע". כך שהסיבה הראשונה לישועת הגויים – לקרוא מקרב הגויים עם לשמו, לָקַחַת מִקִּרְבָּם [מקרב הגויים] עַם לִשְׁמוֹ – תוביל בסופו של דבר לישועה לאומית של עם ישראל לאחר שמלוא הגויים ייכנסו.
II. לעורר קנאה ביהודים רומים יא 14-11
עַל כֵּן שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם מָעֲדוּ כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ לְלֹא קוּם? חַס וְחָלִילָה! אֶלָּא שֶׁבִּמְעִידָתָם הַיְשׁוּעָה לַגּוֹיִם, לְהַקְנִיא אוֹתָם. וְאִם מְעִידָתָם הִיא עֹשֶׁר לָעוֹלָם וְהֶפְסֵדָם הוּא עֹשֶׁר לַגּוֹיִם, שְׁלֵמוּתָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אֲלֵיכֶם הַגּוֹיִם אֲנִי מְדַבֵּר; בִּהְיוֹתִי אֲנִי שָׁלִיחַ לַגּוֹיִם מְכַבֵּד אֲנִי אֶת שֵׁרוּתִי, בְּתִקְוָה לְעוֹרֵר קִנְאָה בִּבְנֵי עַמִּי וּלְהוֹשִׁיעַ כַּמָּה מֵהֶם.
הסיבה השנייה לישועת הגויים היא לעורר קנאה ביהודים. שאול פותח עם שאלה בפסוק 11: הַאִם מָעֲדוּ כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ לְלֹא קוּם? קודם לכן, ברומים ט 33-30, שאול אמר שישראל נכשלו באבן הנגף. כעת השאלה היא, הַאִם מָעֲדוּ כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ לְלֹא קוּם? התשובה ניתנת מיידית: חַס וְחָלִילָה! ביוונית מופיעה כאן צורת שלילה נחרצת ביותר. ולהפך, דרך המעידה של ישראל הגיעה הישועה לגויים, אבל מטרת הישועה של הגויים היא לעורר קנאה ביהודים.
א. האטימולוגיה
המילה היוונית parazeilao, המורכבת משתי מילים יווניות, מתורגמת ל"לעורר קנאה". Para משמעו "להתלוות". Zeilos משמעו "להצית", "להרתיח", "להלהיט". מהמשמעות השורשית נגזרות המשמעויות "להיות קנאי" או "לקנא".
ב. המשמעות
שתי המילים האלה המופיעות יחד מלמדות שמאמין גוי חייב להתלוות ליהודי הלא־מאמין (para), ולחיות את חייו ולהעיד גם במילותיו באופן עקבי, עד שבסופו של דבר היהודי יתחיל "לרתוח, להתלהט מקנאה" (zeilos) ויאמר, "מה הקשר של הגוי הזה למשיח שלי?" ויאמין בעצמו בישוע. מצער מאוד שהכנסייה עשתה יותר כדי לעורר ביהודים כעס מאשר קנאה. כגוף, היא נכשלה במילוי תפקידה זה, אבל בו בזמן מאמינים גויים כפרטים לא נכשלו בכך. בסקרים שונים שנערכו בקרב מאמינים יהודים בצפון אמריקה, נשאלה השאלה: "מי הוביל אותך לאמונה, מאמין יהודי או מאמין גוי?" הרוב הגדול ענה שהיה זה מאמין גוי שעורר את קנאתם והוביל אותם לאמונה בישוע.
יש לזכור שאיש אינו נושע בגלל איך שאחרים חיים. אנשים מנסים להיות "רוחניים" ולתרץ את חוסר הציות שלהם להעיד ליהודים על אמונתם בישוע, בטענה: "אני פשוט אחיה את חיי כמשיחי ובסופו של דבר הם ישאלו אותי מה גורם לי להיות שונה, ואוכל להסביר להם". אבל מכריהם היהודים לא שואלים אותם למה הם שונים. כפי ששאול אמר ברומים י 17: הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה – בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ. צורת החיים של האדם אומנם חייבת להתאים למה שהוא מאמין ומכריז ומלמד, אבל בסופו של דבר יש להציג באופן ברור ומילולי את הבשורה כך שהיהודי ידע בדיוק במה עליו להאמין כדי להיוושע.
מאחר שהסיבה השנייה לישועת הגויים היא להקניא את היהודים, בפסוקים 14-13 שאול מכריז שהוא שמח ורואה זאת ככבוד שאלוהים קרא לו לבשר לגויים. מדוע הוא כל כך שמח בכך? האם מפני שזה קל יותר? ייתכן שזה קל יותר, אבל אין זו הסיבה שהוא מציין. שאול קיבל חינוך יהודי והכשרה לשמש כרב ולהשתמש בהיגיון של הפלפולים היהודיים, וכאן יש דוגמה לכך. שאול שמח שאלוהים קרא לו להפיץ את הבשורה בקרב הגויים מפני שככל שירבה מספרם של הגויים שהוא יוביל לאדון ישוע, כך ירבו הגויים שיעוררו קנאה ביהודים ולפיכך יותר יהודים יאמינו בישוע. זהו היגיון יהודי טוב!
ג. המטרה
בפסוקים 10-1 שאול טוען שגם היום יש יהודים שמתחילים להאמין בישוע. בפסוק 5 נאמר: כֵּן גַּם בְּיָמֵינוּ נִשְׁאֲרָה שְׁאֵרִית עַל־פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד.
אבל עכשיו, בְּיָמֵינוּ, הדרך העיקרית שבה אלוהים יוביל יהודים להאמין במשיח היא על ידי כך שקנאתם תתעורר בגלל גויים מאמינים שמספרים להם על המשיח וחיים את חייהם באופן שתואם את דברי עדותם (פסוקים 14-11).
ד. האחריות המוטלת על הגויים
על הגויים מוטלת האחריות לעורר את קנאתם של היהודים, הן באופן שבו הם חיים והן בדברי עדותם על הבשורה, ולא לעורר את כעסם של היהודים.
מסקנה
שתי הסיבות לישועת הגויים קשורות לתוכניתו של אלוהים לעם היהודי, לעובדה שהוא חלקו וחֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים לב 9-8). הסיבה הראשונה לישועת הגויים היא שאלוהים פקד אֶת הַגּוֹיִם לָקַחַת מִקִּרְבָּם עַם לִשְׁמוֹ, שבסופו של דבר יוביל לישועה לאומית של עם ישראל לאחר שייכנס מלוא הגויים. הסיבה השנייה לישועת הגויים היא לעורר את קנאתם של היהודים, שתוביל לישועת השארית של ימינו כשיהודים הופכים להיות מאמינים בישוע ונהיים חלק מישראל השייכים לאלוהים כיום.