"אוּלָם אֱלֹהִים מְגַלֶּה אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלֵינוּ בְּכָךְ שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדֵנוּ כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיִינוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים."רומים ה 8
"אוּלָם אֱלֹהִים מְגַלֶּה אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלֵינוּ בְּכָךְ שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדֵנוּ כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיִינוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים."רומים ה 8
קיימים כמה מונחים ותיאורים שניתן ללמוד מהם על אודות הישועה. חלקם מופיעים בכתבי הקודש וחלקם הם מונחים תאולוגיים, אשר מתארים את הצדדים או הפנים השונים של הישועה.
כדאי להכיר אותם כדי להעריך יותר את דבר אלוהים, לגדול בחסד ולהבין טוב יותר את מה שאלוהים עשה כדי לאפשר לנו להיוושע.
I. התחדשות (regeneration)
הפן הראשון בישועה שלנו הוא ההתחדשות, ההיווצרות מחדש – רגנרציה (Regeneration, ביוונית palingenesia). נדון להלן במשמעות המילה, בשימוש בה, במונחים האחרים שנעשה בהם שימוש, באופן שבו היא מתרחשת, בטבעה ובתוצאותיה.
א. משמעות המילה
ההגדרה הבאה היא מעט תאולוגית אך פשוטה: מדובר במעשה של אלוהים שבאמצעותו עיקרון החיים החדשים "מושתל" באדם והנטייה השלטת של הנפש משתנה ומתקדשת.
את ההגדרה הזו ניתן לחלק לשלושה חלקים. ראשית, מדובר ב"מעשה שאלוהים עושה, אשר מעניק חיי נצח". שנית, המשמעות היא "להיוולד מלמעלה". שלישית, המשמעות היא "להיוולד מחדש".
ב. השימוש במילה
המילה palingenesia (היווצרות מחדש) מופיעה רק פעמיים בכתבי הקודש, שתיהן בברית החדשה.
היא מופיעה ביוונית בפעם הראשונה בבשורת מתי, לא בקשר לישועה אלא במשמעות אסכטולוגית או נבואית: אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אַתֶּם הַהוֹלְכִים אַחֲרַי, כַּאֲשֶׁר תִּתְחַדֵּשׁ הַבְּרִיאָה וּבֶן־הָאָדָם יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ, תֵּשְׁבוּ גַּם אַתֶּם עַל שְׁנֵים־עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (מתי יט 28).
פסוק זה מדבר על התחדשות הבריאה במובן של שמיים וארץ חדשים שייבראו כהכנה למלכות המשיח. התחדשות זו המוזכרת במתי יט 28 היא אותה התחדשות (בריאת שמיים וארץ חדשים) שעליה התנבא ישעיהו: כִּי-הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים, וָאָרֶץ חֲדָשָׁה… (ישעיהו סה 17). בהקשרו של פסוק זה (פסוקים 25-17), ישעיהו לא דיבר על השמיים והארץ הנצחיים, אלא על השמיים והארץ החדשים של מלכות המשיח, מלכות אלף השנים, וזה זהה לכוונה במתי יט 28. לפיכך הפסוקים במתי ובישעיהו אינם דנים בהתחדשות כהיבט של ישועתנו.
המקום השני שבו מופיעה ביוונית המילה palingenesias הוא טיטוס ג: …הוּא הוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ… בְּרַחֲמָיו, עַל־יְדֵי רְחִיצַת הַלֵּדָה הַחֲדָשָׁה וְהַהִתְחַדְּשׁוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. (תרגום דליטש: …חִדּוּשׁ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ).
שאול מדבר כאן על פן זה של ישועתנו, כשמשמעות המילה היא שהמאמין קיבל חיים חדשים (כלומר, נולד מחדש), והתוצאה היא ישועה. זהו הפסוק היחיד בכל כתבי הקודש שמשתמש במונח palingenesia במשמעותו הסוטריולוגית (קשור בישועה) וקושר אותו לרוח הקודש.
ג. המונחים האחרים שמשמשים בכתובים
בעוד שהמונח עצמו (palingenesia) מופיע רק פעמיים בברית החדשה, ורק אחת מהן מתייחסת לישועת האדם, מושג או רעיון זה של ההיווצרות מחדש כלול בשישה מונחים אחרים המופיעים בברית החדשה.
הראשון הוא "להיוולד מלמעלה" או "להיוולד מחדש", באותו מובן של היווצרות מחדש והתחדשות (יוחנן ג 3, 7; איגרת פטרוס הראשונה א 3, 23).
השני הוא "להיוולד מאלוהים". מאחר שהמאמין נולד מאלוהים ניטעו בו חיים חדשים, נצחיים. יוחנן השליח מרבה להשתמש בו (יוחנן א 13; איגרת יוחנן הראשונה ב 29; ג 9; ד 7; ה 1, 4, 18).
המונח השלישי הוא "ילדי אלוהים". בעקבות הלידה החדשה, ההתחדשות, המאמינים הופכים להיות ילדי האלוהים (איגרת יוחנן הראשונה ג 2-1).
מונח רביעי הוא "בריאה חדשה" (השנייה לקורינתים ה 17). המאמין, שקיבל חיים חדשים ונולד מחדש, נחשב לבריאה חדשה.
המונח החמישי הוא "מתן חיים". אלוהים החיה אותנו. הָרוּחַ הִיא הַמְחַיָּה; אלוהים הֶחֱיָנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ (יוחנן ו 63; רומים ח 10-1; אפסים ב 1, 5).
המונח השישי הוא "הוליד" (יעקב א 18).
ד. אופן ההתחדשות / הלידה החדשה
הלידה החדשה, הישועה, מתרחשת באמצעות ארבעה דברים, והם כולם קורים יחד ובו־זמנית.
ארבעה אמצעים מובילים ללידה החדשה: רצון אלוהים, רוח הקודש, דבר אלוהים ואמונה. בנקודה זו יש לציין שהטבילה איננה אחד האמצעים המעורבים בלידה החדשה. יש מי שמלמדים שכל עוד אדם לא נטבל, הוא לא קיבל חיים חדשים; כלומר, שהטבילה נחוצה לישועה. אולם אין בכתבי הקודש תימוכין לגישה זו. רק לאחר שהאדם קיבל את האדון ונושע, הוא נטבל.
1. רצון אלוהים
החיים החדשים, הלידה החדשה, מקורם ברצונו של האלוהים. המאמין מקבל חיים חדשים מפני שכך רצה אלוהים; הוא נולד מאלוהים (יוחנן א 13; ה 21; השנייה לקורינתים ה 18-17; יעקב א 18).
2. רוח הקודש
רוח הקודש היא הפועלת למעשה להחיות את המאמין. כאשר אלוהים האב חפץ בכך, רוח הקודש מבצעת זאת והאדם נולד מהרוח (יוחנן ג 6-5; טיטוס ג 5).
3. דבר האלוהים
דבר האלוהים גם הוא אמצעי הפועל בהענקת חיים חדשים למאמין שכן הוא מספק את תוכן האמונה. האדם חייב להאמין על מנת להיוולד מחדש. דבר האלוהים מראה לו במה עליו להאמין על מנת להיוולד מחדש ולהיות בן לאלוהים (טיטוס ג 5; רומים י 17; יעקב א 18; איגרת פטרוס הראשונה א 23).
4. אמונה
האמצעי הרביעי המעורב במתן חיים חדשים למאמין הוא אמונה. האדם צריך להאמין וזה מאפשר לרוח הקודש להוליד אותו מחדש. הלידה החדשה לא תתרחש בלי אמונה. ניתן ללמוד זאת משני הפסוקים הבאים:
יוחנן א 12: אֲבָל לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתוֹ, הַמַּאֲמִינִים בִּשְׁמוֹ, נָתַן תֹּקֶף לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים.
גלטים ג 26: כֻּלְכֶם בָּנִים־לֵאלֹהִים עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.
ה. טבעה של ההתחדשות / הלידה החדשה
טבעה של ההתחדשות הרוחנית כולל אחד עשר גורמי מפתח:
1. התחייה הרוחנית נחוצה מפני שאדם מת מבחינה רוחנית אינו מסוגל להיענות לאלוהים. כל בני האדם נולדים מתים מבחינה רוחנית, לפיכך האדם חייב לקבל חיים רוחניים (יוחנן ו 44, 65; רומים ח 8).
2. רעיון הלידה מאלוהים של המאמין (יוחנן א 13). מי שמחוללת את הלידה החדשה בפועל היא רוח הקודש (יוחנן ג 6-5).
3. הלידה החדשה מבוססת על דם המשיח. האדם מקבל חיים חדשים (נולד מחדש) כאשר הוא מאמין, אבל הבסיס לכך, הסיבה לכך שאלוהים בוחר להחיות אדם כאשר הוא מאמין, היא בזכות דם המשיח (איגרת פטרוס הראשונה א 19-17).
4. בלידה החדשה מופגן כוחו של אלוהים. רק אלוהים יכול להוליד אותנו מחדש. רק אלוהים יכול להעניק חיי נצח. ניתן להסיק זאת מאיגרת פטרוס הראשונה א 3 ומרומים א 4: בָּרוּךְ הָאֱלֹהִים אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּרֹב רַחֲמָיו הוֹלִיד אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ לְתִקְוָה חַיָּה בִּתְחִיַּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים… וּלְפִי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֻפְגַּן שֶׁהוּא בֶּן־אֱלֹהִים בִּגְבוּרָה בִּתְחִיָּתוֹ מִן הַמֵּתִים.
5. העובדה שמדובר בשינוי יסודי: "השתלת" עיקרון החיים הרוחניים הנצחיים באדם הנושע. באופיו של האדם מתרחש שינוי יסודי, כך שלפתע נפערת תהום רחבה בין אלה שנמצאים במצב חסר אמונה, ללא ישועה, לבין אלה שעברו למצב של אמונה וישועה.
6. זהו גם שינוי מיידי ולא מעשה הדרגתי שמוביל לשינוי, למהפך הרוחני. אין זה תהליך שמוביל להתקדשות. האדם דווקא פסיבי בחוויה הזו; זהו שינוי מיידי שמתחולל בכוחו של אלוהים באמצעות רוח הקודש, על יסוד אמונתו של האדם.
7. העובדה שמדובר בהתרחשות שאי אפשר להתנגד לה. הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת הֵיכָן שֶׁהִיא רוֹצָה וְאֶת קוֹלָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ, אַךְ אֵינְךָ יוֹדֵעַ מֵאַיִן הִיא בָּאָה וּלְאָן הִיא הוֹלֶכֶת. כָּךְ כָּל מִי שֶׁנּוֹלָד מִן הָרוּחַ (יוחנן ג 8). ברגע שהאדם מאמין, הוא אינו יכול לומר "אל תוליד אותי מחדש". ברגע שאדם מאמין, הלידה מלמעלה מתרחשת אוטומטית; אי אפשר להתנגד לה, אי אפשר לעצור אותה.
8. טבעה של ההתחדשות הרוחנית הוא שהלידה החדשה היא התרחשות מסתורית (יוחנן ג 8). אין דרך להסביר איך אדם שהיה בדרכו לגיהינום, אל אגם האש הנצחי, עובר לפתע שינוי מיידי, יסודי, שמציב אותו בהוויה של חיי נצח. לפתע, כל ייעודו הנצחי משתנה, וזהו דבר מסתורי, בלתי מובן. דבר אלוהים מלמד זאת.
9. יש להבדיל את ההתחדשות או הלידה מחדש מן החזרה בתשובה והפנייה לאלוהים (conversion), שהן הצד האנושי של ההתחדשות או התחייה הרוחנית. נדון בתשובה בהמשך, שכן זהו פן נוסף של ישועתנו. אנשים לפעמים מבלבלים ביניהן, אבל הן אינן היינו הך.
10. אמונה וחיים רוחניים חדשים מתרחשים בו־זמנית. אף על פי שנדרשת אמונה כדי שהתחייה, ההתחדשות, הלידה הרוחנית תתרחש, האדם אינו מאמין בשלב מסוים ואז נולד מחדש מאוחר יותר, או מתחיל להאמין רק לאחר הלידה מחדש. האמונה וההתחדשות הרוחנית מתרחשות בו־זמנית. ברגע שאדם מאמין, באותה נקודת זמן, מתרחשת הלידה מלמעלה.
11. הקשר בין ההתחדשות הרוחנית לחסד האלוהי הפועל בחוטא כדי להושיעו. שניהם פועלים בו־זמנית.
ו. התוצאות של ההתחדשות הרוחנית
הראשונה היא הלידה החדשה; המאמין נולד מחדש בזכות ההתחדשות הזו (יוחנן א 13; ג 7; יעקב א 18).
השנייה היא שלמאמין יש עכשיו טבע חדש. הטבע הזה אינו מת בעוונותיו ובחטאיו אלא זהו טבע שקיבל חיים חדשים, שרגיש עכשיו לדברים רוחניים ולאלוהים. המאמין השתנה; הוא אדם חדש. הוא חי חיים חדשים, הוא בריאה חדשה במשיח והתוצאה היא טבע חדש (השנייה לקורינתים ה 17; גלטים ו 15; אפסים ד 24).
השלישית היא התחייה הרוחנית של המאמין. המאמינים היו בעבר מתים מבחינה רוחנית, ועכשיו הוקמו לחיים מבחינה רוחנית. יום יבוא שבו תחייה רוחנית תהפוך להיות הבסיס לתחייה הגופנית של המאמין, לחיים פיזיים נצחיים. חיי הנצח הפיזיים ממתינים להילקחות המאמינים לשמיים, עם זאת למאמין יש כבר חיים רוחניים נצחיים. החלק הלא חומרי של המאמין כבר הוקם לתחייה רוחנית וחי לנצח. התחייה הרוחנית של המאמין היא מציאות עכשווית, והתחייה הגופנית שלו צפויה לקרות בעתיד (יוחנן ה 25; רומים ו 13; אפסים ב 5).
התוצאה הרביעית היא בריאה חדשה. המאמין נתפס כמי שנברא מחדש, מפני שהשינוי שההתחדשות הרוחנית מחוללת הוא כל כך רדיקאלי. מתרחש שינוי כל כך יסודי ומהותי בעצם טבעו של המאמין, עד שכתבי הקודש מכנים זאת בריאה חדשה (השנייה לקורינתים ה 17; אפסים ב 10; ד 24).
התוצאה החמישית היא ביטחון בחיי הנצח. אי אפשר לבטל את פועל ההתחדשות הרוחנית. בדומה ללידה פיזית שאי אפשר להשיבה לאחור, כפי שאדם אינו יכול לחזור לתוך רחם אימו ולהישאר שם, כך לידה רוחנית היא פועל שאי אפשר לבטלו; הוא בלתי הפיך (פיליפים א 6).
התוצאה השישית היא שהמאמין חווה חיים חדשים; סגנון חייו משתנה. הוא עושה צדקה, אינו חוטא, הוא אוהב את אלוהים ויודע אותו (איגרת יוחנן הראשונה ב 29; ג 9; ד 7; ה 14, 18). עם ההתנסות החדשה הזאת המאמין יכול להתגבר על הפיתויים (איגרת יוחנן הראשונה ה 4, 16, 18). גישתו משתנה (איגרת יוחנן הראשונה ד 19; ה 2-1). חיים חדשים אלה מצביעים על כך שהוא יורש העתיד לרשת דברים מסוימים (רומים ח 17-16).
II. תשובה / פנייה אל אלוהים (conversion)
צד או פן שני של ישועת המאמין הוא התשובה, הפנייה לאלוהים. נדון בו בחלוקה לחמישה חלקים: משמעות המילה, סוגי התשובה, האמצעים המשמשים את התרחשותה, השלכות המשתמעות ממנה ודוגמאות.
א. משמעות המילה
אחת ההגדרות של התשובה כפן של ישועת המאמין מנוסחת כך: מדובר בפועל של אלוהים שבאמצעותו אלוהים גורם לחוטא שנולד מחדש לפנות אליו במודע באמונה ומתוך צער על חטאיו. מכאן שהתשובה, הפנייה לאלוהים, באה לאחר הלידה החדשה. דרך אחרת להגדירה היא שמדובר במעשה המודע של החוטא שנולד מחדש, שבו, באמצעות חסד אלוהים, הוא פונה לאלוהים באמונה ומתוך צער על חטאיו והתרחקות מהם.
המשמעות הבסיסית, השורשית של המושג, היא לפנות, לסור. לתפנית או לפנייה הזו יש היבט של לפנות מהחטא, לסור ולהתרחק ממנו, והיבט שני של לפנות אל אלוהים ולהתקרב אליו. שינוי זה אין משמעו המרת או שינוי דת (כאילו אדם מפסיק להיות יהודי והופך לגוי), כמשמעות הנפוצה של השימוש במונח האנגלי conversion, אלא מדובר בפנייה והתרחקות מהחטא, שינוי כיוון והתקרבות אל אלוהים. ההתרחקות מן החטא מדגישה חזרה בתשובה; הפנייה אל אלוהים מדגישה אמונה. כך שמדובר בהבנה ובהסכמה עם עובדות יסוד מסוימות לגבי המשיח, זהותו ומעשיו: שהוא מת בעבור חטאינו; שהוא נקבר; ושהוא קם לתחייה. כל זה מגיע לשיאו בהתמסרות מלאה של האדם על כל הווייתו לישוע, שעליו כל העובדות האלה מעידות.
כדי להבין את מהות התשובה יש להבין את שלושת האלמנטים הכרוכים בה. הראשון הוא הבנה, ידע; האדם חייב לדעת ממה הוא פונה/סר ואל מה או מי הוא פונה/מתקרב. השני הוא הסכמה עם העובדות; האדם מודה בכך שהעובדות הללו הן אמת. השלישי הוא לבטוח; האדם בוטח ומאמין בעובדות של הבשורה. בכל פעם שמדובר בכתבי הקודש על מהפך התשובה זו תמיד פנייה מן החטא, התרחקות ממנו, כלומר חזרה בתשובה על החטא, יחד עם פנייה והתקרבות אל אלוהים, כלומר אמונה (מעשי השליחים ט 35; יא 21; טו 19; כו 20; איגרת פטרוס הראשונה ב 25).
ב. סוגי השיבה אל אלוהים
קיימים ארבעה סוגים של שיבה אל אלוהים שמדובר עליהם בכתבי הקודש.
הסוג הראשון הוא השיבה הלאומית לאלוהים. בתנ"ך מדובר על פנייה לאומית כזו לאלוהים של אנשי נינווה כאשר העיר כולה הכתה על חטא וחזרה בתשובה: הם כולם שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה (יונה ג 10). בעתיד יבוא יום שבו עם ישראל ישוב לאלוהים, ואז כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע (רומים יא 26-24).
סוג שני הוא פנייה או שיבה זמנית אל אלוהים. אבל אין זו שיבה אמיתית אליו, שניתן לומר עליה שהיא פן של ישועה. במקרים שכאלה האדם יודע את העובדות ומסכים איתן, אבל הוא אינו בוטח ואינו מאמין הלכה למעשה. לאדם כזה יש ידע על תוכן הבשורה והוא אף מאשר ומסכים שהעובדות של הבשורה הן אמת, אבל הוא אף פעם לא בטח והאמין בהן באופן שמשפיע מעשית. לפיכך תשובה זמנית אינה תשובה המעידה על ישועת אמת. אנשים אומנם הסכימו עם האמת, אבל לא קיבלו אותה באמונה ולכן לא נושעו באמת. ייתכן שנרמז על תשובה זמנית שכזו במעשי השליחים ח 24-9; הראשונה לטימותיאוס א 20-19; השנייה לטימותיאוס ב 18; ד 10. אלה הן דוגמאות אפשריות, אם כי לא ודאיות, למשמעותה של פנייה זמנית בלבד אל אלוהים.
הסוג השלישי הוא שיבה אמיתית אל אלוהים, שתוצאתה היא ישועה. היא מתרחשת כאשר כל שלושת האלמנטים מתקיימים באדם – הידיעה, ההסכמה וביטחונו בבשורה. מתנסה בה רק מי שיודע את העובדות, מסכים שהן נכונות ואז בוטח בהן ומאמין. הוא בוטח בעובדות האלה לישועתו, וכך חווה שיבה אמיתית לאלוהים שתוצאתה היא ישועה.
קיים סוג רביעי של שיבה לאלוהים המוכר כתשובה חוזרת. אין משמעות הדבר שהמאמין מאבד את ישועתו ומקבל אותה שוב באופן חוזר ונשנה, שכן התפיסה הזו לא קיימת בשום מקום בכתבי הקודש. אלא, המשמעות היא שבמהלך חייו החדשים האדם חזר לסורו, שב על עקבותיו והידרדר להתרחקות כלשהי מאלוהים ומדרכיו, אבל שב מחדש לחייו החדשים. עם זאת, אפילו ללא שיבה זמנית לדרכינו הקודמות, חיינו אמורים להיות שוב ושוב מלאי התחדשות והתקרבות לאלוהים. זו הכוונה במושג התשובה החוזרת. אין להבין אותה כאילו מדובר באובדן הישועה ואז קבלתה בחזרה, אלא, מדובר בחידוש של הישועה שיש כבר לאדם, בחזרה בתשובה ובהתחזקות (לוקס כב 32; ההתגלות ב 5, 16, 22-21; ג 3, 19). החזרה בתשובה הזו קשורה להתקדשות.
ג. האמצעים
יש שלושה אלמנטים בהקשר של האמצעים שמאפשרים את התרחשות התשובה.
ראשית, אלוהים הוא זה שמחולל את פעולת השינוי והפנייה אליו לֹא מִדָּם וְלֹא מֵחֵפֶץ הַבָּשָׂר נוֹלְדוּ, אַף לֹא מֵחֵפֶץ גֶּבֶר, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים (יוחנן א 13; ראה גם רומים ט 16: ירמיהו יג 23).
האלמנט השני, הגורם המניע את התשובה, הוא רצון האלוהים (הראשונה לקורינתים ו 11-9; אפסים ב 6-3).
השלישי הוא הכלי המשרת את התשובה ומסייע להתרחשותה, וזהו דבר האלוהים (רומים י 17; הראשונה לקורינתים ג 5; גלטים ג 2).
ד. דברים נוספים המשתמעים מהחזרה בתשובה
ארבעה דברים מרכזיים נוספים נגזרים או משתמעים מהחזרה בתשובה.
הראשון הוא שתמיד המחולל או הגורם השמיימי של התשובה הוא אלוהים: …נָתְנוּ כָּבוֹד לֵאלֹהִים בְּאָמְרָם: אָכֵן גַּם לַגּוֹיִם נָתַן אֱלֹהִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אֱלֵי חַיִּים (מעשי השליחים יא 18; ראה השנייה לטימתיאוס ב 25).
השני הוא שהאדם חייב לשתף פעולה – הוא זה שחייב לסור מהחטא ולפנות/להתקרב לאלוהים. בתנ"ך השיבה, החזרה בתשובה, מופיעה עשרות פעמים בהקשר של האדם שעושה זאת, וכ-15 פעמים משמשת בהקשר שבו אלוהים הוא שפועל. בברית החדשה היא משמשת רק פעמיים או שלוש לגבי אלוהים, אבל 26 פעמים לגבי האדם. זה מראה שהאדם חייב לשתף פעולה בתשובה לה'. יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; וְיָשֹׁב אֶל-יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל-אֱלֹהֵינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ (ישעיהו נה 7). וְעַתָּה אֱמָר-נָא אֶל-אִישׁ-יְהוּדָה וְעַל-יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה, וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה; שׁוּבוּ נָא, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם (ירמיהו יח 11). אֱלֹהִים …כָּעֵת הוּא מְצַוֶּה עַל כָּל בְּנֵי אָדָם בְּכָל מָקוֹם לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה (בתרגום דליטש: לָשׁוּב אֵלָיו. מעשי השליחים יז 30).
הדבר השלישי העולה מהתשובה הוא שמעורבים בה שלושה גורמים: אינטלקט, רגש ורצון. מבחינה אינטלקטואלית, חייב להיות שינוי בתפיסה או בזווית הראייה (רומים ג 20). רגשית, האדם חש עצב שהוא כרצון האלוהים ואשר מביא לכדי תשובה (השנייה לקורינתים ז 10-9). מבחינת הרצון, חל שינוי ברצונות ובמטרה של האדם (מעשי השליחים ב 38-37; רומים ב 4).
ההשלכה הרביעית עולה מתהילים קיט 60-59: חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל-עֵדֹתֶיךָ. חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ. פסוקים אלה מלמדים שלושה דברים. ראשית, בהכנה לתשובה, חייבת להיות בחינה עצמית מעמיקה של דרכי האדם עצמו ושל דרכי אלוהים (חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי). שנית, בעת החזרה בתשובה, חייבת להיות פנייה נחושה אל עבר אלוהים, שעליו הכתובים מעידים (וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל-עֵדֹתֶיךָ). ושלישית, ההוכחה לחזרה בתשובה היא ציות. הציות אינו האמצעי שדרכו מתחוללת התשובה, אלא עדות לכך.
ה. דוגמאות
בכתבי הקודש יש שלוש דוגמאות ברורות להתרחקות של האדם מהחטא ופנייה/שיבה אל אלוהים: שאול, לידיה והסוהר בפיליפי (מעשי השליחים ט 28-1; טז 15-13; טז 34-19).
III. אמונה (faith)
הפן השלישי של ישועת המאמין הוא אמונה. נדון בו בחמישה חלקים: משמעות המילה, סוגי האמונה, טבעה של האמונה, הסימוכין לאמונה ומאפייניה.
א. משמעות המילה
יש שני היבטים למשמעות האמונה. הראשון, שזהו ביטחון באמת שמבוססת על עדות. כדי שהאדם יאמין, עליו לדעת במה להאמין. חייב להיות ידע, ואז חייבים להיות ביטחון ושכנוע בכך שמה שהאדם יודע אינטלקטואלית הוא אכן אמת (לוקס כד 48; יוחנן ג 11, 33-31; מעשי השליחים ב 32; ג 15; ה 32; י 43-39).
ההיבט השני הוא שאמונה פירושה להאמין, לא במובן של להאמין שהעובדות נכונות, אלא של לבטוח באמת הזו לשם ישועת האדם.
ב. סוגי האמונה
ספר הבריתות מדבר על חמישה סוגים שונים של אמונה.
1. אמונה ספקולטיבית או מתה
אמונה ספקולטיבית או מתה היא אמונה באמת ללא יישום ממשי שלה הלכה למעשה. בסוג כזה של אמונה האדם מקבל את האמת מבחינה היסטורית ואינטלקטואלית, אך זאת ללא תגובה מוסרית או רוחנית אמיתית (מעשי השליחים כו 28-27; יעקב ב 19). הוא מסכים עם כך שהבשורה היא אמת, אבל אינו בוטח בה שתושיע אותו.
2. אמונה זמנית
בסוג זה של אמונה, האדם מאמין כשהוא נקלע למצב מאתגר אבל אינו גדל ומתפתח באמונה. מדובר למעשה בתגובה רגשית בלבד, ולא כתוצאה מביטחון אמיתי בבשורה שמושיע את המאמין. הוא מקבל את האמת על סמך המצפון ולא על סמך אמון; הוא אינו שם את מבטחו באמת הזו כך שלא מתרחשת לידה מחדש אמיתית והוא גם אינו עוזב את החטא ופונה לאלוהים (איגרת יוחנן הראשונה ב 19).
3. אמונה מושיעה
זהו סוג האמונה שהאדם זקוק לה באמת. זו אמונה שמבטיחה חיי עולם. אמונה מושיעה היא שכנוע פנימי חיובי בנוגע לאמיתות הבשורה, שצומח בלב בעזרת רוח הקודש; זהו ביטחון בכך שהבשורה היא אמת; זו היסמכות של הלב על ההבטחה של אלוהים שהוא יושיע אותנו במשיח. זוהי אמונה מושיעה אמיתית. זו האמונה שתוצאתה היא חיי נצח.
4. אמונה חיה
הסוג הרביעי שהכתובים מדברים עליו הוא אמונה חיה. זו האמונה שבאמצעותה האדם חי את החיים הרוחניים, את חיי המאמין (מעשי השליחים כו 18; גלטים ב 20; עברים יב 2-1; איגרת פטרוס הראשונה א 5). אמונה חיה היא ראיה לאמונה מושיעה. אמונה חיה מראה שלא רק שהאדם נושע בחסד באמצעות אמונה, עליו גם לחיות בחסד באמצעות אמונה.
5. אמונה בכך שאלוהים יחולל ניסים עבור המאמין
ייתכן שאמונה שכזו תתלווה לאמונה מושיעה וייתכן שלא (מתי ח 13; יז 20; מרקוס טז 18-17; יוחנן יא 22, 40). אמונה בכך שאלוהים יחולל נס, כשלעצמה, אינה מבטיחה דבר. האדם עשוי להחליט שהוא רוצה נס מבלי לבדוק תחילה עם אלוהים אם זהו רצונו, ואלוהים עשוי לבחור שלא לחולל בעבורו נס.
אמונה מהסוג הזה משמעה שבמקרים שבהם אלוהים מבטיח לעשות דבר מה ניסי, האדם מאמין שזה נכון. כשאלוהים אמר למשה שהוא יהפוך את מי היאור לדם ואת המטה לנחש, משה האמין שאלוהים אכן יעשה זאת. לא מדובר באמונה שבה אדם ממציא או מחליט מיוזמתו איזה ניסים אלוהים עומד לחולל. אלא, אלוהים הוא זה שאומר אם הוא יחולל נס או לא, וכאשר האדם מאמין בכך, זו אמונה מהסוג שנדון כאן – אמונה שנס אכן יקרה. אין זו דרך שבה אדם יכול לגרום לאלוהים לחולל נס, אלא האדם מאמין לאלוהים כאשר אלוהים מראה לו שהוא יעשה דבר מה ניסי.
ג. טיבה של האמונה
נזכיר שלושה דברים שחייבים להתקיים על מנת שאמונה אמיתית תהיה אמונה מושיעה.
הראשון הוא ידע. חייב להיות ידע מפני שחייבים להבין את הבשורה. הדבר חיוני לאמונה. הידע הזה חייב להיות ידע שבא לידי ביטוי בצורה מעשית (רומים י 17-14).
הדבר השני בקשר למאפייני האמונה הוא קיומם של שכנוע פנימי או הסכמה עם הבשורה. חייבים להכיר בכך שהבשורה היא אמת.
הדבר השלישי הוא אמון, ביטחון והיסמכות על הבשורה. מדובר במחויבות לאמת. המאמין שם את מבטחו במישהו – במשיח.
ד. הסימוכין לאמונה
על יסוד מה מלמדים שהאדם חייב להאמין כדי להיוושע? על מה זה מסתמך? יש לציין כאן שני דברים.
ראשית, הבשורה מוצעת באופן אוניברסלי לכולם. העובדה שכתבי הקודש מציעים את הבשורה לכל בני האדם מצדיקה אמונה. הבשורה מוכרזת לכל בני האדם ומיידעת אותם שאם יאמינו, הם ייוושעו (מתי יא 28; כח 19; מעשי השליחים יז 31-30).
סיבה שנייה שמצדיקה אמונה היא המסוגלות של המשיח להושיע. העובדה שדי בו להושיע את כל בני האדם היא עילה אמינה נוספת לאמונה (מתי יא 28; יוחנן ו 37).
ה. מאפייני האמונה
לאמונה שבעה מאפיינים.
המאפיין הראשון: אמונה היא אחד הגורמים בשיבה לאלוהים; לצד התשובה, ההתרחקות מן החטא, מתרחשים גם "שינוי כיוון" ופנייה אל אלוהים באמונה.
השני: אמונה היא מה שנדרש מהאדם כדי להיוושע; עליו להאמין כדי להיוושע.
השלישי: מקור האמונה. ראשית, אמונה היא מתנה מאלוהים. הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא (אפסים ב 8; ראה קולוסים ב 12; איגרת פטרוס השנייה א 1). שנית, המתנה הזו מתקבלת על ידי השתכנעות האדם באמת וקבלתה; על ידי אמונה באמת, שנגרמת בעזרת רוח הקודש (יוחנן טז 8; הראשונה לקורינתים ב 5, 14; איגרת יוחנן הראשונה ב 20, 27). שלישית, זו אחריותו של האדם לעשות זאת (רומים י 9; קולוסים א 23; הראשונה לטימותיאוס א 5; ו 11). רביעית, דבר אלוהים הוא שמספק את התוכן של מה שהאדם אמור להאמין בו (יוחנן ה 47; מעשי השליחים ד 4; רומים 14, 17).
הרביעי: מושא האמונה הוא אלוהים ומלוא התגלותו. המאמין מאמין באלוהים; הוא מאמין בהתגלות שלו – בדברו, שנגלה למאמינים.
החמישי: תוכן האמונה הוא המשיח. יש להאמין לגביו בשלושה דברים. ראשית, שהוא מת בעבור חטאינו. שנית, שהוא נקבר. שלישית, שהוא קם לתחייה ביום השלישי (יוחנן ג 16-15, 18, 36; ו 29, 40, 51-47; מעשי השליחים י 43; רומים ג 22; הראשונה לקורינתים טו 4-1; גלטים ב 16).
המאפיין השישי של האמונה כולל את שלושת האלמנטים שלה (אינטלקט, רגש, רצון). ראשית, האלמנט האינטלקטואלי; חייבים להיות ידע, הכרה באמת. שנית, האלמנט הרגשי; חייבות להיות הסכמה והשתכנעות בחשיבותה של אמת זו. ושלישית, האלמנט הרצוני; האדם חייב לבחור או לבטוח בעובדה הזו.
הדבר השביעי המאפיין את האמונה הוא הקשר בינה ובין הרגש. אמונה אינה יכולה להיות מוגדרת על סמך ההרגשה של האדם או להיות מבוססת על הרגשות. אמונה אינה קשורה בהכרח לרגש. אמונה מושיעה אינה רק הסכמה עם האמת, אלא ממש ביטחון באמת הזו, היסמכות עליה, וייתכן שלא תתלווה לכך כל הרגשה.
IV. חזרה בתשובה (repentance)
הפן הרביעי של ישועתנו הוא התשובה. נדון בו בשלושה חלקים: משמעות התשובה, המילים בעברית וביוונית והמאפיינים.
א. משמעות המילה
חזרה בתשובה / תשובה (repentance) היא "השינוי המתחולל בחיים המודעים של החוטא, שבאמצעותו הוא סר מהחטא". משמעותה הבסיסית היא "שינוי דעה". זהו השינוי שנוצר בחיים המודעים של האדם – בנפש ובחשיבה של החוטא, כאשר הוא משנה את דעתו בנוגע למצבו הרוחני, וסר מהחטא.
ב. המונחים בעברית וביוונית
1. המילים בעברית
המילה העברית הראשית בתנ"ך לתשובה / חזרה בתשובה היא "שוב, לשוב", כלומר להסתובב, לחזור. למשל: …כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב (ירמיהו ה 3). וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם לָשׁוּב מֵרָעָתָם לְבִלְתִּי קַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים (שם, מד 5). אַתָּה כִּי-הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא-שָׁב מִדַּרְכּוֹ הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ (יחזקאל לג 9). כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ וְלֹא-חִלִּינוּ אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָשׁוּב מֵעֲוֹנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ (דניאל ט 13).
מילה מקראית נוספת היא "ניחם", שמשמעה שינוי דעה, וכן "ניחם על חטא, חזר בתשובה", למשל: הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא-כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל-רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי… (ירמיהו ח 6). וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם (בראשית ו 7-6). וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (שמות לב 14). נִחַמְתִּי כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים… (שמואל א' טו 11).
2. המילים ביוונית
שלוש מילים יווניות מתורגמות לתשובה (באנגלית repentance):
הראשונה היא metanoia, שמילולית פירושה "לדעת אחר כך, ידיעה מאוחרת"; המשמעות היא לשנות החלטה או דעה כתוצאה מידע שרכשת לאחר מכן, ידע המוביל לשינוי התנהגות בעתיד. במובן זה, היא מקבילה ל"ניחם". משמעה "תשובה / חזרה בתשובה עם אמונה". השנייה לקורינתים ז 10: הֵן הָעֶצֶב שֶׁהוּא כִּרְצוֹן אֱלֹהִים מְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה אֲשֶׁר תּוֹצָאָתָהּ יְשׁוּעָה… מעשי השליחים ב 38: אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ…" / דליטש: וַיֹּאמֶר פֶּטְרוֹס אֲלֵיהֶם "שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם וְהִטָּבְלוּ…"; ג 19: לָכֵן הִתְחָרְטוּ וְשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם. / דליטש: לָכֵן הִנָּחֲמוּ וְשׁוּבוּ וְיִמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם (ראה גם ה 31; יא 18; כו 20; רומים ב 4; השנייה לקורינתים ז 10; השנייה לטימותיאוס ב 25; אל העברים ו 1; איגרת פטרוס השנייה ג 9).
המילה היוונית השנייה שמביעה את רעיון התשובה היא epistrepho, שמשמעה "לפנות לאחור, לחזור, לשוב". היא מקבילה למילה העברית לשוב, וגם משמעותה היא "תשובה עם אמונה" (מעשי השליחים טו 3; כו 20; הראשונה לתסלוניקים א 9: שֶׁכֵּן הֵם בְּעַצְמָם מְסַפְּרִים כֵּיצַד קִבַּלְתֶּם אוֹתָנוּ וְכֵיצַד פְּנִיתֶם מִן הָאֱלִילִים לֵאלֹהִים [תרגום דליטש: וְאֵיךְ עֲזַבְתֶּם הָאֱלִילִים וְשַׁבְתֶּם לֵאלֹהִים] כְּדֵי לַעֲבֹד אֵל חַי וַאֲמִתִּי).
המילה היוונית השלישית שמתורגמת לפעמים ל"תשובה" היא metamellomai, שמשמעה "להתחרט בדיעבד על מעשה, להינחם עליו". היא מתייחסת לרגשות חרטה. בניגוד לשתי המילים הראשונות, מדובר בחזרה בתשובה ללא אמונה, וחשוב להבין זאת (מתי כא 29, 32; כז 3; אל העברים ז 21). זו המילה שנעשה בה שימוש לגבי יהודה לאחר שהבין שטעה כשבגד במשיח. במתי כז 3 נאמר שיהודה כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט [וַיִּנָּחֵם בתרגום דליטש] וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף… אנשים שואלים, "מאחר שיהודה ניחם על מעשהו והתחרט, האם זה אומר שיהודה היה אדם שנושע?" התשובה שלילית, מפני שהמילה היוונית שמתארת את החרטה שלו איננה metanois וגם לא epistrepho אלא המילה היוונית השלישית, metamellomai, שפשוט מציינת שיהודה חזר בו ממעשהו, חש מוסר כליות, הצטער והתחרט, אבל לא הייתה זו חזרה בתשובה שתוצאתה ישועה; הייתה זו חזרה בתשובה ללא אמונה.
ג. מאפייני החזרה בתשובה
נמנה להלן שמונה מאפיינים.
1. התרחקות מחטא
ראשית, משמעות התשובה היא לסור, להתרחק מהחטא (מעשי השליחים ה 31; אל העברים ו 1) ולפנות אל אלוהים, להתקרב אליו.
2. החזרה בתשובה היא הצעד הסופי של הפנייה לאלוהים
החזרה בתשובה היא המעשה הסופי הכרוך בפנייה לאלוהים.
3. מערכת יחסים חדשה
התפנית, שינוי הכיוון, יוצרים מערכת יחסים חדשה שבה מעשי האדם מופנים לכיוון שונה, הפוך.
4. שוות ערך לאמונה
חזרה בתשובה משמשת לפעמים כמושג מקביל ונרדף לאמונה.
ניתן לומר על כך ארבעה דברים. ראשית, חזרה בתשובה היא שינוי דעתו של האדם לגבי האמת הנגלית בדבר האלוהים (לוקס כד 48-46; מעשי השליחים יא 18; כ 21; כו 20; רומים ב 4; איגרת פטרוס השנייה ג 9). שנית, הבשורה היא בשורה על תשובה. שלישית, המסר שבפי יוחנן המטביל לישראל היה מסר של חזרה בתשובה. יוחנן אמר שעליהם לחזור בתשובה – לשנות את דעתם בנוגע למקור של הצדקה ולאמצעים להשגתה. הגישה הפרושית שלהם לא הייתה הדרך להשגת צדקה, אלא המשיח (מתי ג 2; ד 17). רביעית, על האדם לחזור בתשובה ולשנות את דעתו לגבי המשיח (מעשי השליחים ב 38; ג 19).
5. מקור החזרה בתשובה
חזרה בתשובה היא מתנה מאלוהים (מעשי השליחים ה 31; יא 18; השנייה לטימותיאוס ב 25).
מן הצד האנושי, נציין ארבעה דברים בנוגע למקור התשובה. הראשון הוא דבר אלוהים, אשר נותן לאדם את הידע מדוע ואיך עליו לחזור בתשובה (לוקס טז 31-30).
הדבר השני הוא הכרזת הבשורה, שנועדה לקרוא לבני האדם לחזור בתשובה, לשנות את דעתם בקשר לישוע ולהאמין בבשורה (מתי יב 41; לוקס כד 47; מעשי השליחים ב 38-37; האיגרת השנייה לטימותיאוס ב 25-24).
הדבר השלישי הוא טובו של אלוהים, שכאשר אדם שאינו מאמין חושב עליו, אמור טובו של אלוהים להדריך אותו לחזרה בתשובה (רומים ב 4; איגרת פטרוס השנייה ג 9).
הדבר הרביעי הוא תוכחה וענישה; לפעמים אלוהים מייסר אנשים כדי להניע אותם לחזור בתשובה. (אל העברים יב 11-10: אַךְ הוּא לְהוֹעִיל מְיַסֵּר אוֹתָנוּ, לְמַעַן יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק בִּקְדֻשָּׁתוֹ; ההתגלות ג 19: אֲנִי אֶת אֲשֶׁר אֹהַב אוֹכִיחַ וַאֲיַסֵּר).
6. החזרה בתשובה נבדלת מישועה
המאפיין השישי של חזרה בתשובה הוא הקשר בין התשובה והישועה כפי שהוא מוצג בראשונה לתסלוניקים א 9: שֶׁכֵּן הֵם בְּעַצְמָם מְסַפְּרִים כֵּיצַד קִבַּלְתֶּם אוֹתָנוּ וְכֵיצַד פְּנִיתֶם מִן הָאֱלִילִים לֵאלֹהִים כְּדֵי לַעֲבֹד אֵל חַי וַאֲמִתִּי (תרגום דליטש: …וְאֵיךְ עֲזַבְתֶּם הָאֱלִילִים וְשַׁבְתֶּם לֵאלֹהִים לַעֲבֹד אֵל חַי וַאֲמִתִּי).
החזרה בתשובה כלולה באמונה, אבל אינה פעולה נפרדת. כאשר אדם מאמין בישוע הוא משנה את דעתו ואת הבנתו, וזוהי תשובה. אם כן התשובה או שינוי הדעה קודמים לישועה, כשם שהאמונה קודמת לישועה, אבל אין לראות בשתיים האלה ישויות נפרדות.
7. תוצאות החזרה בתשובה
המאפיין השביעי של חזרה בתשובה קשור לתוצאותיה בעבור המאמין והלא־מאמין. חזרה בתשובה תוביל את הלא־מאמין לישועה. עבור המאמין, החזרה בתשובה תוביל לשיקום יחסים, כפי שעולה מהדוגמה הבאה, בין הקורינתים ושאול (השנייה לקורינתים ז 10-8).
8. שלושה אלמנטים בחזרה בתשובה
קיימים שלושה אלמנטים בחזרה בתשובה. הראשון הוא הצד האינטלקטואלי; האדם חייב להכיר בכך שחייו הקודמים נחשבים לחטא (רומים א 32; השנייה לטימותיאוס ב 26-25). השני הוא הצד הרגשי; חייבים להצטער / להתעצב על החטא. שוב, צער שכזה כשלעצמו אינו חזרה בתשובה, שכן החזרה בתשובה כרוכה בשינוי דעתו של האדם; אבל שינוי דעתו של האדם צריך להיות כרוך בצער על חטאיו, בעצב שמביא אותו לידי תשובה אשר תוצאתה ישועה (השנייה לקורינתים ז 10-9). האלמנט השלישי הוא הרצון; האדם חייב לרצות לשנות את מטרת חייו (מעשי השליחים ב 38; ח 22; רומים ב 4).
V. הודאה מילולית בכך שישוע הוא האדון (confession)
נדון להלן בהודאה שמובילה לישועה לפי שלושה חלקים: משמעות המילה, מאפיינים, ופסוקים הקשורים להודאה זו.
א. משמעות המילה
מה משמעות ההודאה (בישוע) ככל שזה נוגע להיותה פן בישועתו של אדם? בהקשר זה מדובר בהבעה במילים של תוכן האמונה המושיעה, דהיינו: שהמשיח מת ב חטאי המאמין, נקבר וקם לתחייה בהתאם לכתובים.
תוכן האמונה חייב להיות מובע איכשהו מילולית כחלק מישועתנו. זה עשוי להיות בקול, אבל רוב הזמן נעשה בדממה. אנחנו מבינים מושגים באמצעות מילים, ותוכן הבשורה מובן על ידינו באמצעות מילים. כאשר מאמינים במילים האלה, זו הודאה בנכונותן ובאמונה בהן.
ב. מאפיינים
ראשית, ההודאה הזו בישוע אינה בהכרח "הכרזת אמונה פומבית", כפי שקורה כאשר מישהו קם, עומד לפני קהל ומודה בכך שהוא מאמין בישוע המשיח. הודאה שכזו אינה מובילה לישועה. האדם אינו נושע עקב כך שהוא נעמד לפני קבוצה ואומר במה הוא מאמין. הוא כבר נושע לפני כן. גם אין לזה קשר עם היענות להזמנה לגשת לקדמת האולם באסיפות הקהילה כאות והצהרה לכך שאתה מאמין. כאשר מדובר בכתבי הקודש על הודאה בישוע כפן של ישועתנו, לא נאמר דבר על נוהל שכזה. ייתכן שהאדם שמתייצב לפני אנשי הקהילה כלל לא נושע אלא זו רק תגובה שנובעת מרגשות. וייתכן שהוא כבר נושע לפני כן, שכן הוא כבר האמין.
שנית, רק כאשר ההודאה בישוע נלווית לאמונה, היא תוביל לישועה. לאמונה יש תוכן; תוכן האמונה מובע מילולית. שוב, ההודאה הזו היא הבעה במילים של תוכן האמונה.
ג. הפסוקים העוסקים בהודאה בישוע
שני פסוקים ראשיים מלמדים על ההודאה בישוע כפן של ישועה.
1. מתי י 32
כָּל מִי שֶׁיּוֹדֶה בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גַּם אֲנִי אוֹדֶה בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
בהקשר של הפסוק הזה, ישוע מבדיל בין יהודים שמאמינים בו לבין יהודים שאינם מאמינים. אלה שמאמינים הם האנשים שיודו בפיהם מילולית שישוע הוא המשיח. אבל פה, ההודאה בו מובילה לישועה רק מפני שבנקודה הזו, היא חלק מאמונה. הפסוק מציין במה אותו אדם חייב להאמין.
2. רומים י 11-9
זהו הקטע הראשי השני שקושר הודאה בישוע לישועה. ההודאה הזו אינה נבדלת מאמונה ואינה תנאי מוקדם לישועה, שכן במקרה כזה משמעות הדבר הייתה שהישועה מושגת על ידי מעשים. שאול מדבר פה לסירוגין על להודות בפיך ועל להאמין בלבבך. הוא משתמש בשני הפעלים פעמיים, אבל מחליף ביניהם. הוא משתמש תחילה בלהודות בפיך; ואז הוא משתמש תחילה בלהאמין בלב, במבנה סגנוני המוכר כתקבולת מוצלבת (כיאסמוס). זה מראה שמבחינתו, הודאה שמושיעה היא רק ההודאה שזהה לאמונה.
בפסוק 9 כתוב: וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – תִּוָּשַׁע.
בפסוק זה, ההודאה משמעה פשוט לומר במילים את הנקודה השלישית של הבשורה: שישוע הוקם מן המתים. האמונה בבשורה היא מה שמושיע אותו. בפסוק זה, שאול השתמש תחילה ב-מוֹדֶה בְּפִיךָ ושנית ב-וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ. לאחר מכן בפסוק 10 שאול שינה את סדר המילים, והשתמש תחילה ב"להאמין" ושנית ב"להודות בפיו": הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע. שוב, הוא פשוט מביע במילים את תוכן האמונה שמושיעה.
בפסוק 11 מושם דגש על אמונה: וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ".
מן הפסוקים האלה ברור שהודאה בישוע מובילה לישועה רק אם היא חלק מאמונה.
VI. סליחה (forgiveness)
הפן השישי בישועתנו הוא סליחה. נדון בו בשלושה חלקים: משמעות המילה, המילים המביעות סליחה, ומה שמשתמע מן סליחה.
א. משמעות הסליחה
מה פירושה של סליחה? סליחה משמעה "לא לקחת בחשבון את חטאיו של אדם". כאשר אלוהים אינו זוקף את חטאי המאמין לחובתו, אלוהים סולח לו על חטאיו.
ב. המילים הקשורות לסליחה
בתנ"ך נעשה שימוש ב"סלח", "נשא עוון / נשא פשע", "חנן", "העביר חטאת". לדוגמה, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ (שמות כג 21); וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ (שם, לד 9); סְלַח-נָא, לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה–כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה (במדבר יד 19); וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם (נחמיה ט 17).
בברית החדשה נעשה שימוש בשתי מילים יווניות עיקריות שמדגישות עיקרון זה. הראשונה היא aphieimi שמשמעותה "לשלח, לפטור, לשחרר". מילה זו מדגישה את מה שקורה לחטאיו של אדם כאשר הם נסלחים: הם משולחים, מורחקים, המאמינים משוחררים מהם (אַשְׁרֵי־נְשׂוּי פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה רומים ד 7).
המילה היוונית השנייה היא charizomai שפירושה להתעלם לחלוטין. מילה זו מבוססת על שורש המילה "חסד" ביוונית. היא מדגישה את מה שמאפשר את הסליחה: חסדו של אלוהים (לוקס ז 42; השנייה לקורינתים ב 7, 10; יב 13).
ג. מה משתמע מן הסליחה
שופט אינו יכול לתת חנינה או לסלוח לעבריין; רק בעל סמכות עליונה יותר יכול לעשות זאת. לכן, אם עבריין עומד למשפט, השופט חייב לתת עונש על הפשעים שבוצעו על ידי העבריין.
לפיכך האדם זקוק להצדקה, כלומר שיוכרז עליו שהוא צדיק. כשאדם מקבל סליחה הוא מקבל הצדקה, הוא מוצדק מחטאיו. יש צורך בהצדקה מפני ששופט אינו יכול למחול או לסלוח לעבריין והוא חייב להשית עונש על העבריין או על מישהו שמחליף אותו וממלא את מקומו. במקרה של המאמין, ישוע הוא שמחליף אותו. ישוע נושא בעונש במקומו.
VII. זקיפה לחובת מישהו אחר (imputation)
הפן השביעי של ישועת המאמין הוא זקיפה לחובת מישהו אחר. נדון בו לפי חלוקה לשלושה נושאים: משמעות המילה, שלושת הסוגים של חיוב מישהו אחר והדרך שבה זה נעשה.
א. משמעות המילה
המשמעות היא "להחשיב דבר מה למישהו אחר, לחובתו" או "לזקוף על חשבונו של אחר". דוגמה טובה למקום שבו נעשה שימוש במושג זה שלא במובן שקשור לישועה הוא פסוקים 18-17 באיגרת לפילמון: לְפִיכָךְ, אִם אַתָּה חוֹשֵׁב אוֹתִי לְחָבֵר לָאֱמוּנָה, קַבֵּל אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיִיתָ מְקַבֵּל אוֹתִי. וְאִם עָשָׂה לְךָ רָעָה אוֹ חַיָּב הוּא לְךָ דָּבָר, חֲשׂב זֹאת לְחוֹבָתִי.
שאול כותב פה לפילימון בקשר לעבדו אוניסימוס, שברח ממנו. הוא מספר לפילימון שמאחר שאוניסימוס הפך להיות מאמין, על פילימון לקבל אותו בחזרה כאח. אם גנב דבר מה, שאול כותב: חֲשׂב זֹאת לְחוֹבָתִי. במילים אחרות, "אם הוא חייב לך דבר מה, מחק זאת מהחשבון שלו וחייב את החשבון שלי, זקוף זאת על חשבוני". המשמעות היא "להחשיב דבר מה על שם מישהו אחר", "לחייב את חשבונו". בפסוקים אלה נעשה במילה שימוש במובן שאינו קשור לישועה.
ב. שלושה סוגים של חיוב מישהו אחר
שלושה סוגים אלה קשורים לישועה.
הסוג הראשון והחשוב הוא החשבת חטאו של אדם לאנושות כולה: כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ (רומים ה 14-12). בגלל זקיפת חטאו של אדם לצאצאיו, כל בני האדם נחשבים כמי שהשתתפו בחטא הראשון הזה של אדם, וכל בני האדם נושאים באשמה הנובעת מכך. זו הסיבה לכך שמוות גופני הוא חלק מההיסטוריה האנושית.
השני הוא זקיפת החטא של האנושות על חשבון המשיח. כאשר ישוע מת על הצלב, אלוהים לקח את חטאי העולם והניח אותם עליו; חטאי האנושות נזקפו לחובתו של המשיח. נבואה על כך שהמשיח ייקח על עצמו את חטאי העולם ניתנה בישעיהו נג 6-1, והתגשמותה מתוארת באיגרת השנייה לקורינתים ה 21 ובאיגרת פטרוס הראשונה ב 25-24.
השלישי הוא החשוב ביותר בתור פן בישועתנו: ייחוס צדקתו של המשיח לזכותו של המאמין. כתוצאה מכך שחטאי האנושות נזקפים לחובת המשיח, המאמינים בו מקבלים את צדקת המשיח, היא מיוחסת להם (רומים ג 22-21; י 4; השנייה לקורינתים ה 21; פיליפים ג 9-8)
ג. הדרך שבה זה נעשה
כיצד כל זה מתרחש? בזכות המשיח שמחליף אותנו, תופס את מקומנו. זה נובע מהקורבן החלופי של המשיח (אל העברים ט 14; י 14).
VIII. אימוץ (adoption)
הפן השמיני של ישועת המאמין הוא אימוצו כבן של אלוהים. נדון בו לפי חלוקה לארבע: משמעות המילה, המילה היוונית, מה משתמע מהאימוץ וההשפעות או התוצאות שלו.
א. משמעות המילה
משמעות האימוץ היא להציב ילד במעמד בעל זכויות וסמכות בהגיעו לגיל בגרות (רומים ט 4; גלטים ד 5-1). בתור פן של הישועה, אימוצנו על ידי אלוהים משמעו שהאדם הנושע הופך להיות בן או בת של אלוהים עם כל הזכויות הנלוות להשתייכות למשפחתו של אלוהים. ביוחנן א 12 כתוב: אֲבָל לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתוֹ, הַמַּאֲמִינִים בִּשְׁמוֹ, נָתַן תֹּקֶף לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים.
ב. המילה היוונית ל"אימוץ"
המילה היוונית לאימוץ היא huiothesia. פירושה המילולי הוא "לתת מעמד של בן". היא מופיעה חמש פעמים בברית החדשה, בשלושה שימושים שונים.
הראשון, האימוץ של עם ישראל כעמו של אלוהים (רומים ט 4).
השני, כשמדובר באימוץ העכשווי של המאמין לתוך משפחתו של אלוהים (רומים ח 15; גלטים ד 5; אפסים א 5).
השלישי הוא במשמעות של האימוץ הסופי והמוחלט, כאשר המאמין יתפאר בכבוד שמימי (רומים ח 23).
ג. מה שמשתמע מהאימוץ
ראשית, האימוץ לבנים / מעמד הבנים של המאמינים נובע מההתחדשות הרוחנית, מהלידה החדשה (ראה לעיל את הדיון על ההתחדשות הזו כפן הראשון של ישועת המאמין).
שנית, אימוצנו על ידי אלוהים קשור לקבלת רוח הקודש. כאשר אדם מאמין בישוע המשיח, הוא מקבל את רוח הקודש. האימוץ קשור איכשהו עם רוח הקודש שבאה לשכון באדם כאשר הוא מאמין (רומים ח 16-15; גלטים ד 6).
שלישית, באימוץ אלוהים הופך להיות אביהם של המאמינים. זה נכון במיוחד לגבי אלוהים האב ההופך להיות האב השמיימי של המאמין. אלוהים האב אינו רק אביו השמיימי של האדון ישוע המשיח, הוא גם האלוהים והאב של המאמין (יוחנן כ 17).
רביעית, את האספקט הזה של האימוץ מתארים שלושה מונחים:
ראשית, אנחנו קוראים על אֱלֹהִים, אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ (רומים טו 6; השנייה לקורינתים יא 31; אפסים א 3; קולוסים א 3; איגרת פטרוס הראשונה א 3). מונח שני הוא פשוט אֱלֹהִים הָאָב, להבדילו מהבן, האדון ישוע המשיח (גלטים א 1; אפסים ו 23; פיליפים ב 11; הראשונה לתסלוניקים א 1; השנייה לתסלוניקים א 2; הראשונה לטימותיאוס א 2; טיטוס א 4; איגרת פטרוס הראשונה א 2; איגרת פטרוס השנייה א 17; איגרת יוחנן השנייה 3; יהודה 1; ההתגלות א 6). מונח שלישי מבדיל את ישוע המשיח, בן האלוהים, מהאב. לדוגמה חֶסֶד וְשָׁלוֹם לָכֶם מֵאֵת הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וְהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ (רומים א 7; הראשונה לקורינתים א 3; השנייה לקורינתים א 2; גלטים א 3; אפסים א 2; הראשונה לתסלוניקים א 3; ג 11, 13; השנייה לתסלוניקים א 2-1; ב 16).
ד. התוצאות הנובעות מהאימוץ
לאימוץ המאמינים על ידי אלוהים יש שבע השפעות או תוצאות. הראשונה היא שמאחר שהמאמינים הם כעת בני האלוהים, הוא מתייחס אליהם באכפתיות וברחמים כאב אל בניו (לוקס יא 13-11).
הדבר השני שנובע מהאימוץ הוא שמאחר שהטלת משמעת וחינוך הם חלק מיחסי האב והבן, המאמין גם זוכה לתוכחה ולתיקון מאלוהים. מוּסַר יהוה, בְּנִי, אַל־תִּמְאָס, וְאַל־תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ; כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יהוה יוֹכִיחַ, יַכְאִיב אֶת־בֵּן יִרְצֶה (ראה אל העברים יב 11-5).
ההשלכה השלישית היא שעקב אימוצם לבנים, למאמינים יש כעת זכות לגשת לאלוהים בלא חשש. משמעות האימוץ היא שהמאמין הוכנס אל תוך המשפחה של אלוהים וקיבל זכויות מסוימות. אחת מהן היא להופיע בביטחון לפני כס הכבוד (אל העברים ד 16-14).
דבר רביעי שנובע מהאימוץ הוא תהליך ההידמות הגדלה והולכת לדמותו של בן האלוהים. חלק מהפועל שרוח הקודש עושה בחיי המאמין כאשר הוא גדל במשפחת אלוהים, הוא לגרום לו להשתנות יותר ויותר לדמות בן האלוהים.
תוצאה חמישית של האימוץ היא שהמאמינים הם יורשים ושותפים לנחלה עם המשיח. ישוע הוא הבן הטבעי של אלוהים האב, והמאמינים הם הבנים המאומצים. בתור שכאלה, המאמינים נהיים יורשים שותפים עם המשיח (רומים ח 17; גלטים ד 7).
השישית היא שהמאמינים נהיים לאחי המשיח. עקב אימוצם למשפחה של אלוהים, המאמינים הם אחי המשיח מצידו האנושי (אל העברים ב 11).
השביעית היא חירות. המאמינים שאומצו על ידי אלוהים וקיבלו מעמד של בנים נהנים מחירות בתפקודם בתוך מסגרת החסד (רומים ח 15-14; גלטים ד 7-6).
IX. ודאות בנוגע לישועה (assurance)
הפן התשיעי של ישועת המאמין הוא הוודאות בנוגע לישועה. ודאות שכזו אינה זהה לביטחון הנצחי שמקנה הישועה (eternal security). ביטחון נצחי משמעו העובדה שהאדם, מהרגע שבו הוא נושע, לא יוכל לאבד את ישועתו; כך מלמדים כתבי הקודש. בין אם אדם מאמין בכך שישועת נצח מובטחת לו ובין אם לאו, הוא עדיין נושע; אפילו אלה שחושבים שהם יכולים לאבד את ישועתם, העובדה היא שהם אינם יכולים לאבד אותה. אפילו אם הם סבורים שביכולתם לבטל את הלידה מחדש שלהם, אין ביכולתם לעשות זאת.
לעומת זאת הוודאות לגבי הישועה היא כאשר המאמין יודע ובטוח שהוא נושע, ללא פקפוק.
נדון בנושא הוודאות בנוגע לישועה בחלוקה לחמישה סעיפים: השאלה בנוגע לוודאות זו, העקרונות, מקורות הוודאות הזו, כיצד לבחון אם ישועת האדם ודאית והפסוקים הנוגעים לנושא זה.
א. השאלה
האם אדם אכן יכול לדעת בביטחון, בוודאות, שהוא נושע ויגיע לשמיים? זו הסוגייה בהקשר הזה.
ב. העקרונות בנוגע לוודאות זו
עלינו להבין עקרונות מסוימים. כדי להבין את הוודאות בישועה כפן של הישועה, על האדם להיות מודע לשלושה עקרונות מפתח.
העיקרון הראשון הוא להבין את טבע הישועה. יש להבין, ראשית, שישועה היא מתנה מאלוהים שהוא מעניק מבלי שראויים לה; אין שום דבר שאדם יוכל לעשות שיהיה ראוי לשבח או לתגמול ושיקנה לו זכות לקבל אותה; לכן, גם אין שום דבר שהאדם יכול לעשות כדי לאבד אותה. הדבר השני הנחוץ להבנת טבעה של הישועה הוא שישועה היא מה שאלוהים עושה למען האדם, ואינה משהו שהאדם מסוגל לעשות. כל מה שבני האדם יכולים לעשות הוא לקבל אותה באמצעות אמונה. הדבר השלישי שיש להבין לגבי טבעה של הישועה הוא שלמות פועלו של המשיח על הצלב; פועלו שלם ומושלם. מכאן, העיקרון הראשון בהבנת טבעה של הישועה הוא שהישועה היא מתנה שאינה ניתנת לאדם מפני שהיא מגיעה לו; שהיא פועלו של אלוהים עבור האדם; ושזהו מעשה שלם ומוגמר שהושג על ידי המשיח על הצלב.
העיקרון השני הוא עדות חייו והתנהגותו של המאמין המאשרת את ישועתו (השנייה לקורינתים יג 5). אם אדם באמת נושע, עדות חייו תאשר זאת.
העיקרון השלישי הוא קבלת ההבטחות הכלולות בכתבי הקודש כאמת (איגרת יוחנן הראשונה ה 13). זֹאת כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם, הַמַּאֲמִינִים בְּשֵׁם בֶּן־הָאֱלֹהִים, לְמַעַן תֵּדְעוּ שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם. כתוב שהאדם יכול לדעת שהוא נושע; לכן, יש להאמין בהבטחות של אלוהים.
ג. מקורות הוודאות בישועה
נדון להלן בשלושה דברים שעליהם נסמכת הוודאות של האדם לגבי ישועתו:
המקור הראשון הוא דבר האלוהים. אם דבר אלוהים מלמד שמשהו הוא אמת והאדם מאמין שזו אמת, אזי תהיה לו ודאות בישועתו. למשל, הברית החדשה מלמדת שאלה אשר האמינו הם בנים לאלוהים, ואם הם מאמינים לכתוב בפסוק זה, זה אמור להוביל לוודאות בישועתם: אֲבָל לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתוֹ, הַמַּאֲמִינִים בִּשְׁמוֹ, נָתַן תֹּקֶף לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים (יוחנן א 12; ראה גם רומים י 13; איגרת יוחנן הראשונה ב 7).
המקור השני לוודאות זו הם מעשיו של המאמין. אדם שנושע באמת יראה זאת באופן כלשהו במעשים כלשהם. המעשים עצמם אומנם אינם מושיעים, עם זאת אמונה שמושיעה תוביל למעשים, והמעשים האלה מעידים על ודאות ישועתנו. וּבָזֶה נֵדַע שֶׁהִכַּרְנוּ אוֹתוֹ – אִם נִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו. הָאוֹמֵר "אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ" וְאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת מִצְווֹתָיו, דּוֹבֵר שֶׁקֶר הוּא וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בּוֹ. אַךְ הַשּׁוֹמֵר אֶת דְּבָרוֹ, בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ נִשְׁלְמָה בֶּאֱמֶת אַהֲבַת אֱלֹהִים. בָּזֶה נֵדַע כִּי בּוֹ אֲנַחְנוּ (איגרת יוחנן הראשונה ב 5-3).
השלישי הוא רוח הקודש. הכתובים מלמדים שרוח הקודש מעניקה את הוודאות בישועה; היא מעידה עם רוח המאמין שהוא בן לאלוהים (איגרת יוחנן הראשונה ב 29-27; ד 13).
ד. המבחנים
נציין שוב שאפילו אם אדם אינו בטוח באופן ודאי לגבי ישועתו, אין זאת אומרת שהוא לא נושע; ייתכן שהוא נושע אבל חסרה לו הוודאות בקשר לכך. אם רצונו לדעת זאת בוודאות, יש 14 דברים שביכולתו לבחון, כשמתוך הבדיקות האלה 13 מבוססות על איגרת יוחנן הראשונה, שמרבה לעסוק ביכולת של המאמין להיות בטוח לגבי ישועתו. יוחנן ניסה להסביר לאנשים איך יוכלו לדעת שהם אכן בני האלוהים, ועם הוודאות הזו, יוכלו לגדול בחייהם הרוחניים.
בדיקה 1 מבוססת על איגרת יוחנן הראשונה א 4-3. האם אתה נהנה מהקשר עם אלוהים? מאמין אמיתי שמח בהתחברות שלו עם אלוהים. אם התשובה היא "כן", ביכולתך לדעת בוודאות שנושעת.
בדיקה 2, לפי איגרת יוחנן הראשונה א 10-5: האם יש בך רגישות לחטא? אם אתה מרגיש שכן, אם חטאים בוטים דוחים אותך, אם אתה מרגיש רע כשאתה חוטא או אם יש לך ייסורי מצפון, גם זה יכול להעיד שאכן נושעת. …הָאֱלֹהִים אוֹר הוּא וְכָל חֹשֶׁךְ אֵין בּוֹ. אִם נֹאמַר שֶׁהִתְחַבְּרוּת לָנוּ אִתּוֹ וְנִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, דּוֹבְרֵי שֶׁקֶר אֲנַחְנוּ וְאֵינֶנּוּ מְקַיְּמִים אֶת הָאֶמֶת. אֲבָל אִם נִתְהַלֵּךְ בָּאוֹר, כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּאוֹר, כִּי אָז הִתְחַבַּרְנוּ זֶה עִם זֶה וְדַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא…
בדיקה 3, לפי איגרת יוחנן הראשונה ב 5-3: האם אתה חי את חייך מתוך ציות למצוותיו של אלוהים? מאמין אמיתי שומר את מצוותיו של ה'. האם אתה מציית? אם כן, גם זה יכול להיות ראיה לכך שנושעת. וּבָזֶה נֵדַע שֶׁהִכַּרְנוּ אוֹתוֹ – אִם נִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו. הָאוֹמֵר "אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ" וְאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת מִצְווֹתָיו, דּוֹבֵר שֶׁקֶר הוּא וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בּוֹ. אַךְ הַשּׁוֹמֵר אֶת דְּבָרוֹ, בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ נִשְׁלְמָה בֶּאֱמֶת אַהֲבַת אֱלֹהִים. בָּזֶה נֵדַע כִּי בּוֹ אֲנַחְנוּ.
בדיקה 4, לפי איגרת יוחנן הראשונה ב 15: מה היא גישתך כלפי העולם? האם אתה אוהב את העולם הרבה יותר מאשר את אלוהים? או שאלוהים מרכזי בחייך יותר מאשר העולם? אם אינך אוהב את העולם אלא את אלוהים, גם זה מצביע על כך שנושעת. אַל תֹּאהֲבוּ אֶת הָעוֹלָם, אַף לֹא אֶת מַה שֶּׁבָּעוֹלָם. אִישׁ אִם יֹאהַב אֶת הָעוֹלָם אֵין בּוֹ אַהֲבַת הָאָב.
בדיקה 5 מבוססת על איגרת יוחנן הראשונה ג 5-2: האם אתה אוהב את ישוע המשיח ומצפה לשיבתו? אם כן, גם זה מעיד על ישועתך. אֲהוּבַי, עַכְשָׁו יַלְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, וְעוֹד לֹא נִגְלָה מַה נִּהְיֶה. יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁבְּהִגָּלוֹתוֹ נִהְיֶה כָּמוֹהוּ, כִּי נִרְאֵהוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא. וְכָל מִי שֶׁנִּסְמָךְ עָלָיו בַּתִּקְוָה הַזֹּאת, מְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ כְּפִי שֶׁטָהוֹר הָאֶחָד הַהוּא…
בדיקה 6, לפי איגרת יוחנן הראשונה ג 4: האם אתה חוטא? האם החטאים שכיחים בחייך? כל בני האדם חוטאים, אבל אם חטא הוא הרגל שכיח בחייך, זו בעיה. אם לא, הרי שגם זה עשוי להיות ראיה לכך שנושעת.
בדיקה 7, לפי איגרת יוחנן הראשונה ג 14: האם אתה אוהב את אחיך ומעודד אחרים לאהוב? (ראה אל העברים י 24). אם אתה גורם מתסיס ומפלג בגוף המשיח, זה מעורר אי אלו שאלות. אם אינך גורם מפלג אלא אתה מחזק את אהבת האחים, גם זה יכול לשמש כראיה לוודאות של ישועתך. אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי עָבַרְנוּ מִן הַמָּוֶת אֶל הַחַיִּים, שֶׁכֵּן אוֹהֲבִים אֲנַחְנוּ אֶת אַחֵינוּ. אִישׁ אֲשֶׁר אֵינוֹ אוֹהֵב נִשְׁאָר בַּמָּוֶת.
בדיקה 8 מבוססת על איגרת יוחנן ג 22 ופרק ה 15: האם תפילותיך נענות? אם אף פעם לא חווית בכל חייך הרוחניים תפילה שנענתה, אזי כדאי שתבחן את ישועתך. אבל אם ראית כבר את אלוהים פועל בחייך, אם חווית תשובות לתפילותיך, הרי שגם זה יכול לשמש כראיה לכך שנושעת. וְכָל אֲשֶׁר נְבַקֵּשׁ נְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹמְרִים אָנוּ אֶת מִצְווֹתָיו וְעוֹשִׂים אֶת הַטּוֹב בְּעֵינָיו… וְאִם יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אוֹתָנוּ בְּכָל אֲשֶׁר נְבַקֵּשׁ, יוֹדְעִים אָנוּ כִּי הַמִּשְׁאָלוֹת שֶׁבִּקַּשְׁנוּ מִמֶּנּוּ נִתָּנוֹת לָנוּ.
בדיקה 9, לפי איגרת יוחנן הראשונה ג 24 ו-ד 13: האם יש לך את העדות הפנימית של רוח הקודש? רוח הקודש מעידה בקרב המאמינים שהם בני האלוהים. אם העדות הפנימית הזאת קיימת בך, גם זה מצביע על ישועתך. הַשּׁוֹמֵר אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים שׁוֹכֵן בֵּאלֹהִים וֵאלֹהִים בּוֹ. וּבָזֹאת נֵדַע שֶׁהוּא שׁוֹכֵן בָּנוּ: בָּרוּחַ אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ… בָּזֹאת יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁעוֹמְדִים אָנוּ בּוֹ וְהוּא בָּנוּ, כִּי נָתַן לָנוּ מֵרוּחוֹ.
בדיקה 10, לפי איגרת יוחנן הראשונה ד 6-1: האם אתה מסוגל להבחין בין אמת רוחנית לטעות רוחנית? אם אין לך הבחנה שכזאת, אזי ראוי לבחון אם באמת נושעת. אבל אם יש לך יכולת להבחין בין אמת ושקר רוחניים, אם ביכולתך לזהות תורות שקר, אזי גם זה יכול לשמש כעדות לכך שנושעת. אֲהוּבַי, אַל תַּאֲמִינוּ לְכָל רוּחַ, כִּי אִם בַּחֲנוּ אֶת הָרוּחוֹת אִם מֵאֱלֹהִים הֵן… אַתֶּם, יְלָדַי, מֵאֱלֹהִים אַתֶּם, וְנִצַּחְתֶּם אוֹתָם, שֶׁכֵּן הוּא אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל מִזֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם. הֵם מִן הָעוֹלָם; לָכֵן הֵם מְדַבְּרִים דְּבָרִים הַנּוֹבְעִים מִן הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם שׁוֹמֵעַ לָהֶם. אֲנַחְנוּ מֵאֱלֹהִים. הַיּוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ לָנוּ; מִי שֶׁאֵינוֹ מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ לָנוּ. מִתּוֹךְ כָּךְ מַכִּירִים אָנוּ אֶת רוּחַ הָאֱמֶת וְאֶת רוּחַ הַתָּעוּת.
בדיקה 11, לפי איגרת יוחנן הראשונה ד 1: האם אתה מאמין בדוקטרינות היסוד של האמונה המשיחית? אומנם קיימים דברים מסוימים שיש לגביהם דעות שונות בקרב המאמינים, אבל יש דוקטרינות יסוד מסוימות שכל המאמינים האמיתיים מקבלים כיסודות האמונה. אין חילוקי דעות בקשר ליסודות האלה, לפיכך, אם אינך מסכים איתם, כנראה שקיימת בעיה אמיתית. אבל אם אתה אכן מאמין בדוקטרינות היסוד של האמונה המשיחית, אזי גם זה יכול לשמש כראיה לישועתך. אֲהוּבַי, אַל תַּאֲמִינוּ לְכָל רוּחַ, כִּי אִם בַּחֲנוּ אֶת הָרוּחוֹת אִם מֵאֱלֹהִים הֵן, כִּי נְבִיאֵי שֶׁקֶר רַבִּים יָצְאוּ לָעוֹלָם.
בדיקה 12, לפי איגרת יוחנן הראשונה ג 21-19: יש לך שלום פנימי? סוג השלום שמדובר עליו תכופות בכתובים אינו קשור להחלטה לציית לרצון אלוהים בחייך. הוא קשור בראש ובראשונה למערכת היחסים שלך עם אלוהים, לידיעה שחטאיך נסלחו ושחרון אלוהים הוסר ממך. אם אין לך את השלום הפנימי הזה, ראוי לשאול כמה שאלות. אבל אם אתה חווה אותו, אזי, גם זה יכול לשמש כראיה לישועתך. בָּזֶה נֵדַע כִּי מִן הָאֱמֶת אֲנַחְנוּ וְנַשְׁקִיט אֶת לְבָבֵנוּ לְפָנָיו, שֶׁכֵּן אִם לִבֵּנוּ יַרְשִׁיעַ אוֹתָנוּ, הָאֱלֹהִים גָּדוֹל מִלִּבֵּנוּ וְהוּא יוֹדֵעַ הַכֹּל. אֲהוּבַי, אִם לִבֵּנוּ אֵינוֹ מַרְשִׁיעַ אוֹתָנוּ, עֹז לָנוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים.
בדיקה 13 מבוססת על איגרת יוחנן הראשונה ב 11-7 ו-ג 18-11: האם אתה אוהב את אחיך המאמינים? האם יש בליבך אהבה כלפי אחיך? אם אתה מוצא את עצמך כל הזמן מסוכסך עם כל האחים, ואפילו חש עוינות ושנאה נגדם, אזי הדבר מעורר שאלות רציניות וכדאי לבחון אם בכלל נושעת. אבל אם אתה נהנה מחברתם של מאמינים אחרים, נהנה מההתחברות איתם, מצפה בשמחה לפגוש אותם, אזי גם זה יכול לשמש כראיה לכך שנושעת.
הָאוֹמֵר כִּי בָּאוֹר הוּא וְעִם זֹאת שׂוֹנֵא אֶת אָחִיו, עוֹדֶנּוּ בַּחֹשֶׁךְ… הָאוֹהֵב אֶת אָחִיו עוֹמֵד בָּאוֹר וּמִכְשׁוֹל אֵין בּוֹ… אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי עָבַרְנוּ מִן הַמָּוֶת אֶל הַחַיִּים, שֶׁכֵּן אוֹהֲבִים אֲנַחְנוּ אֶת אַחֵינוּ. אִישׁ אֲשֶׁר אֵינוֹ אוֹהֵב נִשְׁאָר בַּמָּוֶת. כָּל הַשֹוֹנֵא אֶת אָחִיו רוֹצֵחַ הוּא. וְיוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁכָּל רוֹצֵחַ אֵין חַיֵּי עוֹלָם מִתְקַיְּמִים בּוֹ.
הבדיקה ה-14 כוללת כמה מבחנים אחרים שמבוססים על פסוקים שאינם לקוחים מאיגרת יוחנן. יש ארבע בדיקות בנוסף לאלה שנזכרו לעיל, אם כי בכמה מקרים השאלות חופפות.
המבחן הראשון הוא אהבת האחים בבשורת יוחנן יג 35. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם. אם יש בך אהבת אחים, זה יכול לשמש כראיה לוודאות ישועתך.
השני הוא אהבה זה לזה בבשורת יוחנן טו 17. אֶת זֹאת אֲנִי מְצַוֶּה עֲלֵיכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. הוא זהה לראשון, ועצם החזרה מראה שהראיה החזקה ביותר לישועתו של אדם היא האהבה ההדדית בין המאמינים.
השלישי הוא עדות רוח הקודש ברומים ח 16. הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה יַחַד עִם רוּחֵנוּ שֶׁבָּנִים לֵאלֹהִים אָנוּ. רוח הקודש מעידה יחד עם רוח המאמין שהוא בן לאלוהים. רוח הקודש שוכנת בקרב המאמינים האמיתיים ומעידה לרוחם שנולדה מחדש, שהם בני האלוהים.
הרביעי הוא מבחן עצמי. ככתוב בשנייה לקורינתים יג 5: נַסּוּ אֶת עַצְמְכֶם אִם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּאֱמוּנָה, בַּחֲנוּ אֶת עַצְמְכֶם; אוֹ שֶׁמָּא אַתֶּם עַצְמְכֶם אֵינְכֶם מַבְחִינִים שֶׁהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בְּקִרְבְּכֶם… בחנו את עצמכם אם עומדים אתם באמת. בדקו את עצמכם, בייחוד לפני השתתפות בסעודת האדון, כפי ששאול קרא למאמינים לעשות באיגרת הראשונה לקורינתים יא 28, וראו אם אתם עומדים באמת מבחינה דוקטרינארית, מוסרית ורוחנית. אם כן, גם זו הוכחה לישועתכם.
ה. הפסוקים בנוגע לוודאות הישועה
נעיין בפסוקים שבהם מודגש בבירור ההיבט של ודאות הישועה. ארבעה קטעים מרכזיים בכתובים עוסקים במפורש בסוגייה זו.
1. יוחנן כ 31
אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ.
לפי פסוק זה, יוחנן כתב את ספר הבשורה שלו כדי שאנשים יאמינו שישוע הוא המשיח בן האלוהים, וכדי שבהאמינם בכך, יוכלו לדעת שיש להם חיי נצח בשמו.
2. קולוסים ב 2
לְמַעַן יְנֻחַם לְבָבָם וְיִתְקַשְּׁרוּ יַחְדָּיו בְּאַהֲבָה וְיַגִּיעוּ אֶל כָּל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר בַּהֲבָנָה הַשְּׁלֵמָה, אֶל יְדִיעַת סוֹד הָאֱלֹהִים, הַמָּשִׁיחַ.
אחד הדברים שאלוהים רוצה שהמאמינים יקבלו הוא כָּל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר בַּהֲבָנָה הַשְּׁלֵמָה (בתרגום דליטש: וּלְכָל־עשֶׁר דַּעַת נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל). אלוהים רוצה שתהיה הבנה שלמה, כלומר ודאות, לגבי ישועתו של המאמין – לגבי פועלו של המשיח במאמין בעולם הזה. אלוהים רוצה שלמאמין תהיה ודאות מלאה בישועה שלו. הוא אינו רוצה שהמאמין יהיה מלא ספקות. על המאמין להיות בטוח בישועתו ואז להתקדם לבגרות.
3. הראשונה לתסלוניקים א 5
שֶׁהֲרֵי בְּשׂוֹרָתֵנוּ לֹא בָּאָה אֲלֵיכֶם רַק בְּמִלִּים, אֶלָּא גַּם בִּגְבוּרָה וּבְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְבִטָּחוֹן רַב – דָּבָר שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים מִשֶּׁנּוֹכַחְתֶּם כֵּיצַד הִתְנַהַגְנוּ לְמַעַנְכֶם כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ בֵּינֵיכֶם.
לפי פסוק זה, אלוהים רוצה שתהיה למאמין ודאות גדולה (בִּטָּחוֹן רַב / דַּעַת נְכוֹנָה מְאֹד) בישועתו. הוא רוצה שהמאמין יחיה מתוך ודאות, כשהוא יודע בבירור שהוא בן לאלוהים.
4. אל העברים ו 19-17
וְכַאֲשֶׁר רָצָה אֱלֹהִים לְהַרְאוֹת בְּיֶתֶר תֹּקֶף לְיוֹרְשֵׁי הַהַבְטָחָה כִּי כַּוָּנָתוֹ אֵינָהּ נִתֶּנֶת לְשִׁנּוּי, הִתְחַיֵּב בִּשְׁבוּעָה. בְּאֹפֶן זֶה, עַל־סְמַךְ שְׁנֵי דְּבָרִים בִּלְתִּי מִשְׁתַּנִּים שֶׁחָלִילָה לֵאלֹהִים לְשַׁקֵּר בָּהֶם, אֲנַחְנוּ הַנִּמְלָטִים נִתְעוֹדֵד מְאֹד לֶאֱחֹז בַּתִּקְוָה הַמֻּנַּחַת לְפָנֵינוּ; תִּקְוָה שֶׁהִיא כְּעֹגֶן בָּטוּחַ וְיַצִּיב לְנַפְשֵׁנוּ וּמַגִּיעָה אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.
הדגש פה הוא שעל ידי היסמכות על הבטחותיו בידיעה שהן לא ישתנו, בידיעה שכוונתו אינה ניתנת לשינוי, יכול להיות למאמינים עֹגֶן בָּטוּחַ וְיַצִּיב לְנַפְשֵׁנוּ, כלומר עוגן של ודאות בכך שהם בני האלוהים.
X. הכבוד השמיימי (glorification)
הפן העשירי, העתידי, של ישועתנו, הוא הפאר השמיימי. תשעת הצדדים האחרים של הישועה נכונים כאן וכעת, ואילו העשירי הוא עתידי. פן זה של הישועה יידון בארבעה חלקים: משמעות המושג, הפסוקים על הנושא, טבעה של ההתפארות בכבוד השמיימי ומה שמשתמע ממנה.
א. משמעות המושג
המשמעות היסודית של המושג הזה היא "מצב של שלמות". הוא מצביע על המצב העתידי בשמיים שבו המאמינים יגיעו לכלל שלמות. המאמין לא יהיה כפוף יותר לטבע החוטא. למאמין אף לא תהיה יותר יכולת לחטוא.
ב. ההתייחסות בכתובים לכבוד השמיימי שיינתן למאמינים
הפסוקים המרכזיים הם רומים ח 30-28: אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל־פִּי תָּכְנִיתוֹ; שֶׁכֵּן אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכִּיר מִקֶּדֶם, אוֹתָם גַּם יָעַד לְהִדַּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבְּכוֹר בֵּין אַחִים רַבִּים. וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּעַד, לָהֶם גַּם קָרָא; וְאֶת הַקְּרוּאִים גַּם הִצְדִּיק; וְאֶת הַמֻּצְדָּקִים אַף פֵּאֵר בִּכְבוֹדוֹ.
בפסוקים אלה שאול מזכיר כמה מהצדדים העכשוויים של ישועת המאמין, ואז הוא מראה שכפי שהמאמין חווה כעת את הצדדים העכשוויים של הישועה, כך הוא יחווה בוודאות גם את הפן העתידי של ישועתו: אלוהים יפאר אותו בכבודו, כאשר הוא יגיע למצב זה של שלמות.
ג. טבעו של המצב שבו אלוהים יפאר את המאמין בכבודו
נדון בשבעה דברים בקשר לפן זה של הישועה:
1. קדושה
כאשר המאמין יגיע למצב שבו אלוהים יפאר אותו בכבודו הוא יהיה קדוש בצורה מושלמת, לא עוד כפוף לחטא (קולוסים א 22). המאמין אף לא יוכל יותר לבצע חטא.
2. בלי מכשול
המאמינים יהיו זַכִּים וּבְלִי מִכְשׁוֹל (פיליפים א 10). לא יהיה בהם עוד דופי, לא יהיו יותר מכשולים, לא תהיה יותר הידרדרות חזרה לחטאים ולכפירה; כל אלה ייעלמו כי לא תהיה שם אפילו יכולת לחטוא.
3. מטוהר
המאמין יהיה מטוהר, זך וללא דופי (פיליפים א 10). הטיהור יצרוף וישמיד כל טומאה; לא יישארו בנו עץ, קש או שלף. המאמין אכן יגיע למצב של שלמות.
4. ללא דופי
במצב המפואר בכבוד המאמין יהיה ללא דופי ונקי מכל אשמה (הראשונה לקורינתים א 8). לא יהיה שום דבר רע שאפשר יהיה לומר על המאמין. הוא יהיה ללא דופי.
5. ללא פגם
לא יהיה כל פגם במאמין, הוא יהיה תמים בקדושה ובלי דופי (הראשונה לתסלוניקים ג 13; ה 23). לא יימצא כל פגם במאמין. כאשר המאמין יגיע למצב זה של שלמות, הוא באמת ובתמים יהיה שלם ובלי דופי בעיני עצמו, בעיני אחרים, ובעיני אלוהים.
6. ללא רבב
הקהילה, המאמינים, יהיו לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה… לְלֹא דֹּפִי (אפסים ה 27-25). ללא כתם משמעו שלא יהיה כל פגם או מום. ללא קמט משמעו שלא תהיה עדות לתהליך ההזדקנות. פסוקים אלה מלמדים שאחת המטרות של התהליך העכשווי של ההתקדשות הוא להציג את גוף המשיח, את הקהילה, כְּשֶׁהִיא מְפֹאֶרֶת בְּכָבוֹד. לשם כך דרוש שגוף המשיח, וכן כל מאמין כפרט, יהיו נקיים מכל פגם ודופי, מכל דבר שאינו מושלם: לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה. ואכן, המאמין יהיה חופשי מכל הדברים האלה.
7. ידיעה מלאה
באיגרת הראשונה לקורינתים יג 12-9 מדובר על ידיעה מלאה, שלמה. בפסוק 12 שאול כותב: …עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. יש מי שמבינים כאילו נאמר כאן שהמאמין ידע את כל מה שאלוהים יודע. אבל זה בלתי אפשרי מפני שאלוהים ניחן בידיעת־כול (omniscience בלטינית, מונח מורכב מ-omnis שמשמעו "הכול", ו־sciens שמשמעו "ידיעה"). המאמין אף פעם לא יהיה יודע־כול, שכן לשם כך עליו להפוך להיות אלוהים. המאמין אף פעם לא יהיה מסוגל לעשות את כל מה שאלוהים עושה, הוא אף פעם לא יהיה רב כוח וכול־יכול כמו אלוהים, הוא אף פעם לא ידע הכול כפי שאלוהים יודע.
מה שנאמר כאן הוא שהמאמין ידע/יכיר את עצמו באופן מלא; הוא לא יופתע יותר מדברים שהוא עושה. הוא יכיר את עצמו באופן מלא, כשם שאלוהים מכיר אותו, יודע הכול אודותיו. משמעות הנאמר כאן היא שכאשר המאמין יתפאר בכבוד השמיימי, כאשר הוא יהיה שלם ומושלם, הוא יגיע לפסגת הידיעה האפשרית בעבור מי שנברא, לפסגת הידע שהנבראים יכולים לדעת. אבל הוא אף פעם לא יגיע לפסגת הידע של הבורא. הוא לא ידע הכול כמו אלוהים, אבל הוא יכיר את עצמו באופן מלא, כשם שהוא מוכר באופן מלא.
ד. מה משתמע מההתפארות בכבוד השמיימי
חמישה דברים משתמעים מן ההתפארות בכבוד. הראשון, שזה יקרה לגוף התקומה (רומים ח 23; הראשונה לקורינתים טו 58-50; השנייה לקורינתים ד 17; ה 5-1; פיליפים ג 21-20). החלק הלא גשמי של האדם ישתנה עם המוות וילבש כבוד ושלמות; אבל, בעוד שהחלק הלא גשמי של האדם עובר לשמיים, לא כך יקרה לחלק החומרי שלו. חלק זה ייקבר, יעבור תהליך כיליון ולבסוף יתפורר ויהפוך לעפר. כאשר הגוף יוקם לתחייה, גם הוא יגיע למצב של גוף כבוד וילבש אל־כיליון. בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָרֶשֶׁת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים; גַּם אֵין הַכִּלָּיוֹן יוֹרֵשׁ אַל־כִּלָּיוֹן. הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה; כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת…
בנקודה זו הן הנשמה והן הגוף יתפארו בכבוד השמיימי. אם כן, ההתפארות בכבוד השמיימי של המאמין נוגעת בייחוד לתקומה הפיזית של הגוף. הֵן צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד (השנייה לקורינתים ד 17). אֲשֶׁר לָנוּ, אֶזְרָחוּתֵנוּ בַּשָּׁמַיִם הִיא; מִשָּׁם גַּם יָבוֹא מוֹשִׁיעַ אֲשֶׁר מְחַכִּים אָנוּ לוֹ – הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר יַחֲלִיף אֶת גּוּפֵנוּ הַנָּחוּת וְיַעֲשֵׂהוּ דּוֹמֶה לְגוּפוֹ הֶהָדוּר כָּבוֹד, כְּפִי כֹּחַ יְכָלְתּוֹ לְשַׁעְבֵּד אֵלָיו אֶת הַכֹּל (פיליפים ג 21-20).
הדבר השני המשתמע מכך הוא שההתפארות בכבוד תהווה הצדקה מלאה של המאמינים (רומים ח 39-31). בנקודה זו, כל מה שהמאמינים טענו, כל מה שהמאמינים האמינו, כל מה שהמאמינים קיוו לו, יוכח כנכון. לפיכך, שאול שואל בפסוק 33: מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים? והתשובה תהיה "אף אחד". הֲרֵי אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק.
הדבר השלישי העולה מהשתנות המאמינים לכבוד השמיימי הוא שזה קשור להשמדת הבריאה הנוכחית (רומים ח 22-20). בסופו של דבר, הבריאה הקיימת כעת תצטרך להיעלם לפני שמגיעים למצב הסופי המפואר בכבוד השמיימי, עם השמיים והארץ החדשים.
הדבר הרביעי – שרוח הקודש היא העירבון לפאר העתידי של המאמין (השנייה לקורינתים א 22; ה 5; אפסים א 14). לדוגמה, כשאדם מפקיד כסף כעירבון או כמקדמה לתשלום על קניית בית, זה מראה שהוא אכן מתכוון למשא ומתן; כאשר כל הדברים האחרים יסתדרו, הוא ישלם בסופו של דבר את מלוא הסכום בעבור הבית. רוח הקודש היא עירבון לרצינות כוונותיו של אלוהים. אלוהים מתכוון להגשים את הבטחתו שבבוא היום המאמין יתפאר בכבוד. לפיכך רוח הקודש שוכנת עכשיו בקרב המאמינים כעירבון לפאר ולכבוד העתידי שיקבלו. העובדה שהרוח שוכנת בקרבם היא ערובה לכך שהם יגיעו בחייהם העתידיים למצב של שלמות.
הדבר החמישי – השתנות המאמין לכבוד השמיימי תתרחש בזמן שהוא יירש את הנחלה (אפסים א 14-13; איגרת פטרוס הראשונה א 5-3). כאשר הוא יקבל את נחלתו הסופית, הצפונה לו בשמיים, אזי הוא יתפאר בכבוד באופן מלא.