"אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! הֲרֵי גַּם אֲנִי בֶּן עַם יִשְׂרָאֵל, מִזֶּרַע אַבְרָהָם וּמִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין."רומים א 1

א

 

הורד שיעור כ-PDF

הקדמה

א. המשמעות

הדוקטרינה של "שארית ישראל" (the Remnant of Israel) מלמדת שבעם היהודי קיימים תמיד אנשים שמאמינים ונאמנים לה', ושכל המאמינים האלה הם שארית ישראל. לפיכך קיים עם ישראל כולו, הכלל או האומה, ובו בזמן קיימת גם שארית ישראל. מבחינה אתנית השניים זהים, אבל מבחינה רוחנית אינם זהים. השארית עשויה להיות גדולה או קטנה בתקופות שונות בהיסטוריה, אבל אף פעם אין מצב שבו אינה קיימת, מלבד זמן קצר אחרי שהמאמינים יילקחו לשמיים.

ב. השלכות המשתמעות ממושג השארית

יש חמש נקודות בהקשר זה. ראשית, כפועל יוצא ממושג שארית ישראל, השארית מורכבת ממאמינים בלבד. שנית, לא כל המאמינים נמנים עם השארית, שכן היא מורכבת רק ממאמינים יהודים. שלישית, השארית היא תמיד חלק מעם ישראל ואינה מנותקת ממנו כישות נפרדת; היא נבדלת, אך עדיין היא חלק מהעם. רביעית, משמעות הדבר היא שלמאמינים יהודים יש אזרחות כפולה; הם בו־זמנית חלק מישראל וגם חלק מקהילת המשיח. וחמישית, בתוך רעיון השארית, יש ניגוד כפול: ניגוד בין הניסי והלא־ניסי וניגוד בין הרעש והשקט (יורחב על כך בהמשך).

ג. הרעיון

רעיון השארית היה גלוי לעין כבר מתחילת ההיסטוריה של ישראל, כאשר בני ישראל התחילו להתרבות. כדוקטרינה, התיאולוגיה של השארית ראשיתה עם אליהו הנביא, ולאחריו היא פותחה על ידי הנביאים והמשיכה לאורך הברית החדשה.

I. העבר 

א. אליהו: מלכים א טז 29 – יט 18

1. המערכת הדתית החדשה: מלכים א טז

כאשר עלה עומרי לשלטון, נוסדה בממלכת ישראל בירה חדשה – שומרון, ונוסדה גם שושלת חדשה. אבל עומרי הלך בדרכו של ירבעם בן נבט ובחטאתו ועבד את עגל הזהב (מלכים א יב 33-25). חטאו של ירבעם לא היה המצאת דת חדשה לגמרי, אלא סילוף הדת האמיתית. היו אלה עיוות והשחתה של עבודת ה' שצמצמו את אלוהי ישראל לכדי אליל. למעשה, כשירבעם כונן את הפולחן לעגל הזהב הוא השתמש באותן מילים שבהן השתמש אהרון כאשר הציג את עגל הזהב שלו: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות לב 4).

בפסוקים 34-29 בפרק טז מסופר שכאשר אחאב בן עומרי עלה לשלטון, הוא לקח לו לאישה את איזבל בת מלך צידון, ויחד איתה הביא לישראל דת חדשה: עבודת הבעל, אל הסערה הכנעני. כך השתנה לגמרי ובאופן קיצוני המצב הדתי של עם ישראל, ובהתאם, השתנו גם יחסיו של אלוהים עם ממלכת ישראל. אל תוך הסביבה החדשה הזאת אלוהים שלח את אליהו, שחייו היו מלאים סתירות ומצבים אירוניים. 

2. המאורע ההיסטורי שהוליד את הדוקטרינה: מלכים א יז

אנשי ישראל השתחוו לבעל ומשום כך אלוהים שלח אליהם בצורת (פסוקים 7-1). כך מוצגת תחילת פעילותו של אליהו. זהו הניגוד הראשון בין הניסי־הפלאי, והלא־ניסי. אליהו קיבל אוכל באמצעות עורבים, אבל מים הוא קיבל באופן לא־ניסי מהנחל. לבסוף הבצורת השפיעה על הנחל ומימיו יבשו. אין ספק שאלוהים היה יכול לספק באופן על־טבעי מים לאדם אחד כפי שעשה ארבעים שנה בעבור שני מיליון אנשים במדבר. אבל אלוהים לא בוחר תמיד לפעול בדרך ניסית.

במקום זאת, אלוהים הורה לאליהו לעזוב את ארץ ישראל וללכת צפונה לפיניקיה (צידון), לאלמנה מהעיר הצידונית צרפת. זאת האירוניה הראשונה מבין רבות בחייו של אליהו. איזבל באה מצידון לישראל; אליהו הלך מישראל לצידון. בגלל איזבל, יהודים עבדו את הבעל, אלוהי צידון; בגלל אליהו, בסוף הפרק נראה שאנשים בצידון עובדים את ה' אלוהי ישראל.

3. "דו קרב" עם אלוהים: מלכים א יח

עקב הבצורת המצב החמיר, ואלוהים שלח את אליהו בחזרה לישראל כדי לקיים תחרות עם נביאי הבעל (פסוקים 24-1). התנאי היה שישראל יחליטו אחת ולתמיד מי האלוהים. אם הבעל יוכיח שהוא אלוהים, אזי שכל ישראל ימשיכו לעבוד אותו. אבל אם ה' יוכיח שהוא האלוהים, אזי אמורים כל ישראל לעזוב את עבודת הבעל ולעבוד את ה' לבדו.

באירוע הזה טמון הניגוד השני: הניגוד שבין רעש לשקט. בפסוק 29 נביאי הבעל, המוזמנים להיות הראשונים בעימות בינם לבין אליהו, קוראים בקול גדול לבעל, אבל על אף הרעש ההולך וגובר שהם מקימים, אין קול ואין עונה מהשמיים. כאשר מגיע תורו של אליהו, הוא פועל בדומייה – מתקן את המזבח ההרוס ומתפלל תפילה פשוטה. במענה לשקט של אליהו, השמיים מרעישים ואש נופלת מהם ואוכלת את בשר העולה למרות היותו ספוג במים (פסוק 38). ה' הוכיח שהוא האלוהים. נביאי הבעל נשחטים והבצורת מסתיימת.

4. קורותיו של אליהו: מלכים א יט

א. בריחת אליהו: מלכים א יט 8-1

וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים, בֶּחָרֶב. וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ, אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים, וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ, כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם. וַיַּרְא, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ, וַיָּבֹא, בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ, שָׁם. וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן, תַּחַת, רֹתֶם אֶחָד; וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל. וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם; וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב. וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל: כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ. וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב.

תחושת הניצחון של אליהו התפוגגה כאשר איזבל איימה על חייו. אליהו הבין ממעשיה שממלכת ישראל לא תחדל מפולחן הבעל, וברח ליהודה (פסוקים 4-1); הוא הגיע לנגב כשהוא שקוע בדיכאון ושאל את נפשו למות. יש כאן אירוניה נוספת בחיי אליהו: הוא הנביא היחיד שביקש מה' שייקח את נפשו, אבל בסופו של דבר, הוא בהחלט לא מת!

מלאך האכיל אותו פעמיים ואז הוא המשיך במסעו אל הר חורב (פסוקים 8-5), שם היה לו מפגש מיוחד עם אלוהים. הר חורב־סיני היה המקום שבו כרת אלוהים ברית עם ישראל. שם הזהיר אלוהים את בני ישראל שלא יעבדו כל אל אחר מלבדו והעם התחייב לציית לכל מה שאלוהים ציווה.

ב. התלונה הראשונה של אליהו: מלכים א יט 10-9

וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. 

אלוהים שאל את אליהו למטרת בואו אל הר סיני, שם נכרתה ברית משה (פסוק 9). תשובתו של אליהו (פסוק 10) הייתה תלונתו הראשונה. זהו כתב אישום חמור נגד ישראל מפי נביא שסבל רבות ונאבק על מנת להביא את העם לכדי תשובה, אבל לשווא. אם ההאשמה הזו נכונה, זה ידרוש עונש מאלוהים.

ג. תגובתו של אלוהים: מלכים א יט 13-11

וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה… 

המענה של אלוהים לתלונה הראשונה של אליהו היה לשלוח שלושה דברים רועשים שבהם לא הייתה נוכחותו של אלוהים, ואז דבר רביעי, חרישי, שה' היה בו: קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. בתגובה, אליהו הליט את פניו באדרתו. זהו מנהג יהודי נפוץ בעת קרבה לאלוהים. 

ד. פירוש ההתגלות: מלכים א יט 18-13

(1) התלונה השנייה של אליהו: פסוקים 14-13

…וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

אלוהים שאל שוב את אליהו מדוע בא להר סיני (סוף פסוק 13). בתשובתו (פסוק 14), אליהו מעלה שוב את אותה האשמה נגד בני ישראל.

(2) תשובתו של אלוהים: מלכים א יט 18-15

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. וְהָיָה, הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא; וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא, יָמִית אֱלִישָׁע. וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל, שִׁבְעַת אֲלָפִים: כָּל-הַבִּרְכַּיִם, אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל-הַפֶּה, אֲשֶׁר לֹא-נָשַׁק לוֹ.

כדאי לשים לב להקבלה הקיימת בין פסוקים אלה לפסוקים 13-11. במענה להאשמה השנייה של אליהו נגד ישראל, נאמר בפסוק 17 שאלוהים ישלח שלושה דברים "מרעישים" נגד ישראל. הוא ישלח את שלושתם אבל הוא לא יהיה בהם. הראשון הוא חזאל מלך ארם, שמקביל לרוח. כשם שהרוח הכתה בהר, חזאל הכה בישראל עד שצמצם מאוד את שטחה (מלכים ב ח 15-7; י 33-32; יג 3, 25-22). הדבר "הרועש" השני הוא יהוא, המקביל לרעש (רעידת האדמה). כשם שרעידת האדמה ביקעה את ההר, יהוא גרם למלחמת אזרחים שהשמידה לגמרי את שושלת בית אחאב וכן אנשים מבית המלך ביהודה (מלכים ב ט 1 – י 36). והדבר "הרועש" השלישי הוא אלישע, המקביל לאש. כשם שהאש בערה בהר, אלישע היה כאש בוערת נגד ישראל, שכן פעמים רבות המוות נלווה אליו למקומות שאליהם הלך (מלכים ב ב 24-23). ה' הוא ששלח את כל שלושת הדברים "המרעישים", אבל הוא לא היה בהם. 

בפסוק 18, אלוהים אומר לאליהו שהוא אינו ירא האלוהים הנאמן היחיד שנותר, שכן הוא, אלוהים, השאיר בישראל שבעת אלפים איש אשר לא עבדו את הבעל. שבעת האלפים האלה היו שארית ישראל של אותה תקופה, והם היו מיעוט בקרב העם. השארית מקבילה לקול הדממה הדקה שבפסוק 12. השארית, בניגוד לחזאל, יהוא ואלישע, היא הדבר השקט; כל כך חרישי, שאליהו אפילו לא ידע שהיא קיימת. נוכחות אלוהים הייתה בשארית הזאת. המושג של שארית ישראל כקו תאולוגי מובחן, החל עם השארית ההיסטורית שמנתה שבעת אלפים איש בימי אליהו.

ב. "ספר עמנו אל": ישעיהו ז 1 – יב 6

ישעיהו הנביא הוא שניסח את רעיון השארית במונחים תאולוגיים, בעיקר בחטיבה המורכבת מפרקים ז עד יב, שיש המכנים אותה "ספר עמנו אל". השם "עמנו אל" מופיע בה שלוש פעמים: בישעיהו ז 14; ח 8, 10. בישעיהו ז 9-3 אמר ישעיהו לאחז מלך יהודה הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל-תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל-יֵרַךְ. המלך נקרא לשקוט ולבטוח באלוהי ישראל. במקום זאת אחז בחר לבטוח בצבא האשורי "הרועש" שיציל אותו. בעזרת הניגוד בין הרעש והשקט, ישעיהו ח 8-5 מצביע על כך שמי שאינם שייכים לשארית ישראל נוטים לשים את מבטחם במה שהוא "רועש", כמו הצבא האשורי, אבל השארית בוטחת בהשקט באלוהי ישראל ובדמות האלוהית העתידה לבוא, עמנו אל. ההשוואה הניגודית נעשית על ידי מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט ובשקט, לעומת נהר הפרת הגואה וזורם בעוצמה וברעש. 

בסופו של דבר הרעש ישמיד את מי שאינם שייכים לשארית, אבל עמנו אל יושיע את המאמינים (לפי ישעיהו ח 11-9). אם כך, עמנו אל יהיה הגורם שבעטיו תהיה הפרדה בין השארית ובין מי שאינם שייכים לשארית. עמנו אל יהיה למקדש לשארית, אבל למי שאינם חלק מהשארית הוא יהיה לְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל (פסוקים 15-14). בימי ישעיהו מה שהבדיל בין השארית ובין מי שלא היו שייכים לשארית, היה גישתם כלפי התורה והנביאים. השארית בטחה בתורה ובנביאים וחיכתה לה' (ח 17-16).

רעיון השארית היה כל כך חשוב לישעיהו עד שהוא נתן לאחד מבניו את השם "שאר ישוב" (ז 3), כלומר "שארית תשוב". במתן השם הזה ישעיהו צפה את הישועה הסופית, העתידית, של שארית ישראל (בפרק י 23-20: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא-יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית-יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל-מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל-יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת. שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב אֶל-אֵל גִּבּוֹר…). עד אז אלוהים הוא שהגן על השארית והבטיח את הישרדותה (מו 4-3). אבל בעתיד עמנו אל יהיה נקודת המחלוקת החדשה שתבדיל בין השארית ובין אלה שאינם נמנים עימה. 

II. ההווה

דוקטרינת שארית ישראל מלמדת שבעם היהודי קיים תמיד חלק שמורכב ממאמינים. הברית החדשה מלמדת ששארית ישראל כיום מורכבת מיהודים שמאמינים שישוע הוא המשיח. בברית החדשה הדוקטרינה הזאת מופיעה בעיקר בדיונים התאולוגיים של שאול השליח על ישראל (Israelology) באיגרתו אל הרומים, פרקים ט-יא. קטע נוסף על שארית ישראל שרלוונטי להווה של ישראל הוא איגרת פטרוס הראשונה ב 10-1.

א. איגרת פטרוס הראשונה ב 10-1

1. הקדמה: איגרת פטרוס הראשונה א 2-1

מֵאֵת פֶּטְרוֹס, שְׁלִיחַ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל תּוֹשָׁבֵי תְּפוּצוֹת פּוֹנְטוֹס, גָּלַטְיָה, קַפָּדוֹקְיָה, אַסְיָה וּבִיתִינְיָה, הַנִּבְחָרִים עַל־פִּי יְדִיעָתוֹ מִקֶּדֶם שֶׁל אֱלֹהִים הָאָב, בְּקִדּוּשׁ הָרוּחַ, אֶל צִיּוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְהַזָּיַת דָּמוֹ: חֶסֶד וְשָׁלוֹם יִשְׁפְּעוּ עֲלֵיכֶם לְמַכְבִּיר.

כשמתייחסים לדברי שאול כלשונם, ברור שאיגרת זו לא נכתבה לקהילה ככלל וגם לא לקבוצה של מאמינים גויים, אלא למאמינים יהודים שחיו מחוץ לארץ ישראל בקרב אוכלוסייה בעלת רוב של גויים. שמעון פטרוס אינו משתמש באיגרת זו במילה "קהילה". בפסוק 1, המונח תּוֹשָׁבֵי התְּפוּצוֹת הוא מונח יהודי טכני ליהודים שחיים מחוץ לארץ ישראל. הוא מופיע גם ביוחנן ז 35 וביעקב א 1 (הַתְּפוּצוֹת, הַשְּׁבָטִים שֶׁבַּגּוֹלָה), וכל הפרשנים מסכימים שהכוונה ליהודי הגולה. אין סיבה להוציא מכלל זה את האזכור באיגרת פטרוס הראשונה, שכן הוא תואם היטב את התפקיד ששמעון פטרוס נקרא למלא כשליח לנימולים (גלטים ב 8-7). יתרה מכך, הוא מזכיר את העובדה שקוראיו חיים בקרב גויים (איגרת פטרוס הראשונה ב 12; ד 3). רבים מנסים לטעון ש"גויים" משמעו "לא מאמינים", אבל המילה "גויים" אף פעם לא משמשת במשמעות זו בפי יהודים, וגם לא משמשת כך בברית החדשה, כפי שבדיקה בקונקורדנציה תוכיח. פטרוס משתמש ב"גויים" במשמעות הרגילה של המילה, כלומר "לא יהודים". הוא פונה למאמינים יהודים שחיים בתוך רוב של גויים. אמירות כמו …דַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם (א 18) נשמעות בבירור כאמירות יהודיות ומבדילות את המאמינים היהודים האלה מחייהם בעבר תחת היהדות הרבנית. 

בחלק זה של האיגרת שמעון פטרוס מצביע על ההבדל בין השארית ובין מי שאינם שייכים לשארית. הוא רוצה להראות שבעוד שאלה שאינם השארית לא מילאו את התפקיד שנועד לה, השארית לא נכשלה בכך. לפיכך, מה שהוא אומר כאן אינו בהכרח נכון לגבי קהילת המשיח ככלל, אבל הוא נכון באופן ספציפי למאמינים היהודים שמהם מורכבת כעת שארית ישראל.

2. המצב הרוחני של השארית: איגרת פטרוס הראשונה ב 3-1

וְעַתָּה הָסִירוּ מֵעֲלֵיכֶם כָּל רֶשַׁע וְכָל מִרְמָה, אֶת הַצְּבִיעוּת וְהַקִּנְאָה וְכָל לָשׁוֹן הָרָע, וּכְעוֹלָלִים אֲשֶׁר זֶה מִקָּרוֹב נוֹלְדוּ הִתְאַוּוּ לֶחָלָב הַזַּךְ שֶׁל הַדָּבָר, לְמַעַן תִּגְדְּלוּ בְּאֶמְצָעוּתוֹ לִישׁוּעָה, אִם אָמְנָם טְעַמְתֶּם כִּי טוֹב הָאָדוֹן.

דבריו של שמעון פטרוס מראים שהוא כותב למאמינים יהודים שזקוקים לחלב הרוחני של דבר אלוהים.

3. אבן נגף וצור מכשול: איגרת פטרוס הראשונה ב 10-4

לאחר שתיאר את המצב הרוחני של השארית בפסוקים 3-1, פטרוס מתייחס לנושא אבן הנגף וצור המכשול.

א. המשיח, האבן החיה: איגרת פטרוס הראשונה ב 4

אֲשֶׁר אַתֶּם נִגָּשִׁים אֵלָיו – אֶבֶן חַיָּה שֶׁמְּאָסוּהָ בְּנֵי אָדָם, אַךְ נִבְחָרָה וִיקָרָה לֵאלֹהִים.

ישוע המשיח מתואר כאבן חיה אשר, אף על פי שמאסוה בני אדם, היא נבחרה ויקרה לאלוהים.

ב. מאפייני השארית: איגרת פטרוס הראשונה ב 5

וְגַם אַתֶּם, כַּאֲבָנִים חַיּוֹת, נִבְנִים לְבַיִת רוּחָנִי, לִכְהֻנַּת קֹדֶשׁ, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת זִבְחֵי רוּחַ רְצוּיִים לֵאלֹהִים בִּזְכוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

פטרוס, שברור שהוא חושב על שמות 6-5 (…וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ…) אומר שעקב סוג הישועה שיש להם, המאמינים היהודים הם שני דברים. ראשית, הם אֲבָנִים חַיּוֹת, ובתור שכאלה הם חלק מבַּיִת רוּחָנִי. בית רוחני זה הוא בית ישראל הרוחני, שארית ישראל, או, במילותיו של שאול, יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים (גלטים ו 16). שנית, המאמינים היהודים הם כְּהֻנַּת קֹדֶשׁ. גם זה היה תפקיד שעם ישראל נקרא למלא, כעם. הם נכשלו במילויו אבל שארית ישראל ממלאת אותו ומעלה היום זִבְחֵי רוּחַ רְצוּיִים לֵאלֹהִים.

ג. ההבחנה בין השארית ובין מי שאינם השארית: איגרת פטרוס הראשונה ב 8-6

מִשּׁוּם כָּךְ אוֹמֵר הַכָּתוּב: "הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן פִּנָּה נִבְחָרָה וִיקָרָה, וְהַמַּאֲמִין בָּהּ לֹא יֵבוֹשׁ". עַל כֵּן לָכֶם הַמַּאֲמִינִים הִיא אֶבֶן הַיְּקָר, אֲבָל לַסּוֹרְרִים – "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה", וְגַם "אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל". וְאָמְנָם הֵם נִכְשָׁלִים בַּדָּבָר בִּגְלַל סַרְבָנוּתָם, וּלְכָךְ גַּם נוֹעֲדוּ.

כדי להסביר את ההבדל בין השארית ובין מי שאינם השארית, פטרוס פותח עם המאפיינים של השארית: מִשּׁוּם כָּךְ אוֹמֵר הַכָּתוּב: "הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן פִּנָּה נִבְחָרָה וִיקָרָה, וְהַמַּאֲמִין בָּהּ לֹא יֵבוֹשׁ". עַל כֵּן לָכֶם הַמַּאֲמִינִים הִיא אֶבֶן הַיְּקָר… (פסוקים 6 ותחילת 7).

פסוק 6 מצטט מישעיהו כח 16 כדי להראות שאבן הפינה היא המשיח הנבחר והיקר לפני ה' אלוהים האב, ושכל מי שמאמין בו לא יבוש. בתחילת פסוק 7 הוא מצביע על ההשלכות וקובע שהאבן־המשיח אכן יקרה, אך רק לָכֶם הַמַּאֲמִינִים – לשארית.

בנוגע למי שאינם שייכים לשארית, נאמר בהמשך פסוק 7 ובפסוק 8: …אֲבָל לַסּוֹרְרִים – "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה", וְגַם "אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל". וְאָמְנָם הֵם נִכְשָׁלִים בַּדָּבָר בִּגְלַל סַרְבָנוּתָם, וּלְכָךְ גַּם נוֹעֲדוּ.

בסוף פסוק 7 פטרוס מצטט מתהילים קיח 22 (אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה) ומראה שהאבן־המשיח שתידחה (תימאס) על ידי מנהיגי ישראל כבר נחזתה מראש בנבואה. בפסוק 8 הוא מצטט מישעיהו ח 14 (וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם) כדי להראות שעבור הלא־מאמין, האבן־המשיח נועדה להיות אבן נגף וצור מכשול. ישעיהו התייחס להבדל הקיים בין השארית ובין מי שאינם השארית. פטרוס מסכם בסוף פסוק 8 עם ההשלכות המעשיות: אלה שאינם נמנים עם השארית נכשלים וניגפים, שכן אלה שנִכְשָׁלִים בַּדָּבָר בִּגְלַל סַרְבָנוּתָם, אלה שדחו אותו, נוֹעֲדוּ להיכשל. ישעיהו חזה ש"עמנו אל" יהיה נקודת המחלוקת בין השארית ובין מי שאינם שייכים לה. פטרוס מלמד שזה התרחש בזמנו ושישוע המשיח הפך להיות נקודת המחלוקת החדשה הזו.

ד. מאפייני השארית: איגרת פטרוס הראשונה ב 10-9

אֲבָל אַתֶּם עַם נִבְחָר, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, עַם סְגֻלָּה, לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹתָיו שֶׁל הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם מֵחֹשֶׁךְ אֶל אוֹרוֹ הַנִּפְלָא; אַתֶּם אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא עַם הֱיִיתֶם, אַךְ כָּעֵת עַם אֱלֹהִים אַתֶּם; אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא רֻחֲמוּ, אַךְ כָּעֵת מְרֻחָמִים.

קטע זה מסתיים בתחילת פסוק 9 עם תיאור נוסף של השארית: אֲבָל אַתֶּם עַם נִבְחָר, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, עַם סְגֻלָּה… 

עם שמות יט 6-5 ברקע מחשבתו, פטרוס מוסיף כעת ארבעה תיאורים נוספים של השארית שעומדים בניגוד לעם ישראל כולו, כעם. ראשית, הם עַם נִבְחָר, על סמך עַמִּי בְחִירִי מישעיהו מג 20. היותם בחירים, נבחרים, מצביע על כך שהם נבחרו מיוזמתו של אלוהים (איגרת פטרוס הראשונה ב 4, 6). זוהי התייחסות לכך שהם נבחרו אישית, כפרטים. בפסוק 9, אַתֶּם עַם נִבְחָר (בתרגום דליטש: וְאַתֶּם הִנְּכֶם זֶרַע נִבְחָר) המילה היוונית genos המתורגמת ל"עם, זרע", מראה שפטרוס מתייחס גם לבחירה שלהם מבחינה לאומית. עם זאת, הקהילה אינה עם/זרע; היא מורכבת ממאמינים מכל העמים. שנית, שארית ישראל היא מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. בפסוק 5 נאמר על השארית שהם נִבְנִים לְבַיִת רוּחָנִי, לִכְהֻנַּת קֹדֶשׁ, מה שמדגיש את זכותם לבוא אל המקדש השמיימי ככוהנים. עכשיו הם גם מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. מאחר שהכוהן הגדול ישוע הוא הכוהן הגדול והמלך עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק (אל העברים ד 28-1), המאמינים האלה הם לפיכך מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, שכן הם גם כוהנים וגם מלכים. לעת עתה הם מתפקדים ככוהנים (שם, יג 16-15), אבל בעתיד הם יתפקדו כמלכים ותהיה להם סמכות למלוך עם המשיח במלכותו (ההתגלות ה 10; כ 6). ההבנה שכל המאמינים (יהודים וגויים כאחד) הם כוהנים אינה נסמכת על פסוקים אלה שבהם מדובר על היהודים המשיחיים, אלא על ספר ההתגלות א 6; ה 10; כ 6. שלישית, השארית היהודית המאמינה היא גוֹי קָדוֹשׁ. בני ישראל היו לעם, לאומה בהר סיני ונקראו להיות קדושים, מובדלים מהחטא ומוקדשים לאלוהים. אבל העם ככלל נכשל. לעומת זאת השארית לא נכשלה. הקהילה אינה עם (אֲנִי אַקְנִיאֲכֶם בְּלֹא עָם – רומים י 19) אלא היא מורכבת ממאמינים מכל העמים. רביעית, אלוהים אומר עליהם: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים. הם שייכים לאלוהים באופן מיוחד. זה מבוסס לא רק על שמות יט 6-5, אלא גם על דברים ז 6; יד 2; כו 18; ישעיהו מג 21; מלאכי ג 17. בעוד שהם הפכו להיות לאום במעמד הר סיני, הם הפכו להיות עם דרך אברהם, יצחק ויעקב. המאמינים היהודים הללו נקנו בדם המשיח, ולכן הם שייכים באופן מיוחד לאלוהים, כעם סגולה (איגרת פטרוס הראשונה א 19-18).

לאחר שתיאר בדרך זאת את מאפייני השארית, פטרוס מסביר את המטרה שלשמה הם נבחרו (בסוף פסוק 9): לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹתָיו שֶׁל הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם מֵחֹשֶׁךְ אֶל אוֹרוֹ הַנִּפְלָא.

הרקע לתפיסה הזאת הוא ישעיהו מג 21-20. עליהם לספר את תהילותיו של האלוהים שקרא אותם מֵחֹשֶׁךְ אֶל אוֹרוֹ הַנִּפְלָא. עליהם להכריז את המסר הזה לאנשים שבחוץ.

הקטע שאנו דנים בו מאיגרת פטרוס הראשונה פרק ב, מסתיים בפסוק 10 עם ציטוט מהושע ב 1, 25: אַתֶּם אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא עַם הֱיִיתֶם, אַךְ כָּעֵת עַם אֱלֹהִים אַתֶּם; אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא רֻחֲמוּ, אַךְ כָּעֵת מְרֻחָמִים.

קודם הם היו חלק מאלה שאינם שייכים לשארית: רוחנית, לְפָנִים לֹא עַם הֱיִיתֶם ולְפָנִים לֹא רֻחֲמוּ. כעת הם שייכים לשארית, כָּעֵת עַם אֱלֹהִים אַתֶּם… כָּעֵת מְרֻחָמִים. 

4. סיכום

בסכמו את מאפייני השארית, פטרוס אינו מפריד בין ישראל והקהילה או בין יהודים שאינם מאמינים בישוע לבין גויים מאמינים, אלא בין יהודים שמאמינים לבין יהודים שאינם מאמינים. בעוד שעם ישראל כעם נכשלו, שארית ישראל המאמינה לא נכשלה, וכך היא ממלאת את התפקיד שהוא נקרא למלא כעם. גם שאול יצביע על אותו הדבר בדיון התאולוגי שלו על ישראל ברומים ט, י, יא.

ב. רומים ט 1 – יא 24

1. הקדמה 

חלק מספרי הפרשנות לאיגרת אל הרומים מדלגים על פרקים ט-יא. פרשנים אלה אינם מתייחסים ברצינות למה שאלוהים אומר על אודות ישראל ומלמדים שקהילת המשיח, הכנסייה, היא כעת "עם ישראל החדש" – שהיא תפסה את מקומו. לפיכך, לדעתם פרקים אלה אינם חשובים. וייתכן שהסיבה היא שדברי שאול בפרקים אלה סותרים את התאולוגיה שלהם. הפרשנויות האלה מספקות הסברים מפורטים לפסוקים, למילים, לפרקים א-ח, ואז מדלגים לפרקים יב-טז ומשמיטים כליל את פרקים ט-יא. אחרים, שמתייחסים לפרקים אלה במידה מסוימת של כובד ראש ומפרשים אותם, רואים בהם מאמר מוסגר שאינו חלק מהטיעון העיקרי של שאול. לפני שנעבור להסבר על פרקים אלה, נציין שלושה דברים כהקדמה.

א. מקומם של פרקים ט, י, יא

תהא זו טעות חמורה להתעלם משלושה פרקים שלמים שאלוהים כלל בטקסט של כתבי הקודש, שהרי אין ספק שהייתה לו סיבה לגלות לנו את מה שכתוב בהם. יתרה מכך, שלושה פרקים אלה אינם מאמר מוסגר. להפך, הם מרכזיים ביותר, שכן הם מבהירים את יחסו הצודק של אלוהים לישראל.

בפרקים א-ח באיגרת לרומים, שאול עסק בתאולוגיה של צדקת האלוהים. לאחר הצגת הספר בפרק א 17-1, הוא מבהיר בפרקים א-ג את פרטי התאולוגיה של צדקת האלוהים ומצביע על כך שהכול נכשלו מלעמוד באמות המידה של צדקת האלוהים. כל חלקי האנושות כלולים בכך: הגויים עובדי האלילים, רומים א 32-18; הגויים בני התרבות, רומים ב 6-1; והיהודים, רומים ב 17 – ג 18. מסקנתו של שאול ברומים ג 31-19 היא כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה (פסוק 23).

לאחר שהראה שכולם, יהודים וגויים כאחד, חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה ואינם עומדים בקני המידה של הצדקה האלוהית, שאול מתאר מה עשה אלוהים כדי לאפשר לבני האדם להיצדק: הוא מעניק צדקה באמצעות ישועה בישוע המשיח. לישועה הזו יש שלושה היבטים: בעבר, הווה ועתיד. מבחינת הישועה, מה שקרה בעבר הוא ההצדקה (רומים ד 1 – ה 21); כאשר אדם מאמין בישוע הוא מוצדק או מוכרז כצדיק על ידי אלוהים. ההיבט הכרוך בהווה הוא ההתקדשות (רומים ו 1 – ח 18); זהו פועל רוח הקודש בחיי המאמין, המשנה את המאמין יותר ויותר לדמותו של בן האלוהים. ההיבט העתידי של הישועה הוא ההתפארות בכבוד (רומים ח 39-19); היא מובטחת לאור העובדה שהמאמינים הוצדקו והתקדשו, לכן בבוא היום יזכו בכבוד שמיימי ויהיו כמוהו.

בסוף פרק ח, בסיימו את הדיון התאולוגי בצדקת האלוהים, הוא מראה שלאור כל מה שאלוהים עושה בעבור המאמינים בהצדקתם, קידושם ופיאורם בכבוד, דבר אינו יכול להפריד את המאמינים מאהבתו של אלוהים. דבר אינו יכול להפרידם, לא מה שבשמיים, או בארץ, או מתחת לארץ, או מחוצה להם, או בתוכם, ואפילו לא הם עצמם – לא יכולים להפריד מאמינים מאהבת האלוהים.

ניתן היה לחשוב שלאחר שאמר את כל זאת שאול ימשיך מייד לדון בהשלכה המעשית של צדקת האלוהים. לדוגמה, באיגרת לאפסים הוא דן בתאולוגיה בפרקים א-ג, וביישום המעשי שלה בפרקים ד-ו. אבל באיגרת אל הרומים, לאחר שפירט את התאולוגיה על צדקת האלוהים, שאול לא המשיך מיידית למשמעותה הלכה למעשה. במקום זאת, בין הדיון התאולוגי בצדקת האלוהים בפרקים א-ח והמשמעות המעשית של צדקת האלוהים בפרקים יב-טז, הוא הכניס שלושה פרקים שעוסקים בצדקתו של אלוהים בכל הנוגע ליחסיו עם ישראל. מדוע? כי בסוף פרק ח שאול הסיק שלאור כל מה שאלוהים עשה, לאור הבטחותיו, אין דבר שיכול להפריד את המאמינים מאהבתו של אלוהים. בנקודה זו ניתן להקשות: "אבל האם עם ישראל לא קיבל הבטחות מאלוהים, והאם אלוהים לא התחייב לדברים מסוימים לישראל, כולל ישועת העם כעם ותקומה ושיבה מכל רחבי העולם? ובכל זאת רוב עם ישראל אינם מאמינים בישוע. לא נראה שההבטחות של אלוהים לעם ישראל קוימו. אם מה שהבטיח אלוהים לישראל לא התקיים, איך אפשר להאמין באמת שדבר אינו יכול להפריד אותנו מאהבתו של אלוהים, שכן נראה שזהו המצב עם ישראל?" לכן שאול חייב להתייחס לשאלה של צדקתו של אלוהים בכל הנוגע ליחסיו עם ישראל.

מהסיבה הזאת אין להתעלם משלושה פרקים אלה, כפי שמפרשים מסוימים בחרו לעשות. גם אין לראות בפרקים האלה רק מאמר מוסגר שאינו קשור לטיעון של שאול. אלא, יש להחשיבם למרכזיים בהצדיקם את אלוהים בכל הנוגע ליחסיו עם ישראל. הם יוצרים גשר בין התאולוגיה על צדקת האלוהים בפרקים א-ח וההשלכות המעשיות של צדקתו בפרקים יב-טז. בשלושת הפרקים האלה, ט-יא, שאול מסביר את התוכנית לשארית ישראל בהווה ואיך השארית קשורה גם לישראל וגם לקהילת המשיח.  

ב. שלוש שאלות

הדבר השני שיש לציין כהקדמה הוא שבפיתוח התאולוגיה על ישראל (Israelology) באיגרת אל הרומים, שאול עונה על שלוש שאלות. הראשונה היא: "אם מה ששאול כתב ברומים א 16 נכון, שהבשורה היא ליהודי תחילה, מדוע יש רק מעט יהודים שנושעו?" אם נסכם את תשובת שאול, ברומים ט 5-1 הוא מתוודה שהוא חש אהבה וצער עמוקים כלפי ישראל. ברומים ט 13-6 הוא מלמד שהם דחו את משיחיותו של ישוע לא משום שאלוהים לא קיים את הבטחותיו, ומציין שהדחייה שלהם ברומים ט 29-14 לא נגרמה בגלל אי צדק מצידו של אלוהים. הבעיה האמיתית ברומים ט 30 – י 21 היא העובדה שהם עצמם דחו את צדקת האלוהים. עם זאת ניתן למצוא נחמה ברומים יא 10-1 בישועת השארית בהווה לפי בחירת החסד. וגם ברומים יא 22-11 יש נחמה בקבלה העכשווית של הגויים. יש לראות נחמה גם בעתיד כשכל ישראל ייוושעו, ותהיה תקומה עתידית של ישראל ברומים יא 32-23. לבסוף, ברומים יא 36-33, כל אלה הם הוכחות לחוכמתו ולתפארתו של אלוהים. 

השאלה השנייה היא: "איך יודעים הגויים שהם יכולים לבטוח באלוהים בשעה שהבטחותיו לישראל לא התגשמו?" זוהי שאלה הגיונית לאור דברי שאול בסוף פרק ח. בקצרה, בתשובתו לשאלה זו שאול אומר שלושה דברים. ראשית, הכישלון או המעידה של ישראל קשורים לגאווה רוחנית ולהסתמכות על עצמם ולא על אלוהים, לכן האשמה אינה של אלוהים. שנית, דחיית המשיח על ידי עם ישראל אינה מלאה או טוטאלית; היו אנשים מהעם היהודי שלא דחו את משיחיותו של ישוע. שלישית, דחייתו על ידי ישראל אינה סופית; למעשה העם, כעם, יקבל את המשיח בזמן כלשהו בעתיד. 

השאלה השלישית ששאול עונה עליה בפרקים אלה היא: "האם הפצת הבשורה באוזני הגויים ביטלה את הבטחות אלוהים לישראל?" ותשובתו היא "לא" נחרץ.

ג. ביאור רומים ג 2-1

הדבר האחרון במסגרת ההקדמה לשלושה פרקים אלה הוא להצביע על כך שברומים ט-יא שאול מרחיב עוד את הקביעה שלו מרומים ג 2-1: אִם כֵּן, מַהוּ יִתְרוֹנוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי אוֹ מָה הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר בַּמִּילָה? הַרְבֵּה, עַל כָּל פָּנִים…

2. התאולוגיה של דחיית עם ישראל את המשיח: רומים ט 29-1

א. צערו של שאול והיתרונות שיש לישראל: רומים ט 5-1

שאול פותח את הדיון התאולוגי על ישראל בהבעת צערו הגדול ורגשותיו על כך שעם ישראל דוחה את המשיח: אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, אֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר; מַצְפּוּנִי מֵעִיד עִמָּדִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד, עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי (פסוקים 3-1). 

שאול, יהודי מרקע פרושי, ידע שאת האמת יש לאשר מפי שניים או שלושה עדים. הוא מציג בפסוק 1 שני עדים לצערו הגדול על שעם ישראל דוחה את ישוע כמשיח: מצפונו, ורוח הקודש. מצפונו של שאול ורוח הקודש מעידים שהוא אומר את האמת ושאכן צערו גדול. המילה היוונית המשמשת כאן לצער ("עיצבון" בתרגום דליטש) משמעה יגון, עצב, צער גדול. הוא גם חש דאבון לב בלתי פוסק, כאב שהוא הביטוי הגופני של הצער הנפשי הגדול. שאול יכול להעיד באמת ממצפונו וברוח הקודש שהוא חש צער גדול על ישראל, שאף גורם לו כאב גופני. עד כדי כך דאג שאול לבני עמו. ואז הוא כותב בפסוק 3 – הָיִיתִי מוּכָן. זו לשון משאלה המנוסחת ביוונית בזמן דקדוקי שמדגיש פעולה מתמשכת בעבר שלא הושלמה. שאול היה מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה (מִי־יִתֵּן הֱיוֹתִי אֲנִי לְחֵרֶם מִן־הַמָּשִׁיחַ בתרגום דליטש), להיות מורחק וללכת לאבדון אילו זה היה מוביל לישועה מיידית לישראל. במילים אחרות, הוא היה מוכן ללכת לגיהינום ולאגם האש אם זה היה מביא לישועת ישראל! הוא היה מוכן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לא למען האנשים האובדים כללית, אלא ספציפית למען העם היהודי, לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי. לא מדובר באחיו הרוחניים אלא באחיו הממשיים, גופנית, היהודים. הוא הבין שזה לא יקרה באופן שכזה, ורק הביע משאלה אישית.

בהמשך שאול מנה את שמונת היתרונות והזכויות של עם ישראל בפסוקים 5-4: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֹּל, אֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָמִים. אָמֵן. 

הוא מונה את היתרונות והזכויות האלה שלהם כדי להראות שעם ישראל היה אמור לקבל את המשיח, אבל הם דחו אותו. זו אשמתם ולא אשמתו של אלוהים.

יתרה מכך, במקרה של חוסר אמונה מצידם, שמונת היתרונות והזכויות האלה לא מבטיחים את ישועתם. ראשית, מַעֲמַד הַבָּנִים שלהם. מדובר כאן על אימוץ עם ישראל על ידי אלוהים להיות לו לבן (ראה שמות ד 22: כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל). כפי שמאמינים בישוע הופכים להיות בני האלוהים המאומצים, ישראל כעם הוא הבן הלאומי של אלוהים. עם ישראל אף פעם לא נושל מהמעמד הזה (ישעיהו סג 16; ירמיהו ג 19-17; לא 8, 19). שנית, הַכָּבוֹד; כבוד השכינה, ההתגלות הנראית לעין של נוכחות האלוהים. כבוד זה היה שייך לישראל. הוא נגלה למשל בענן ובעמוד האש ונגלה במשכן (שמות יג 21-22; טז 10; מ 38-34 ועוד). שלישית, הַבְּרִיתוֹת, ובייחוד ארבע הבריתות הנצחיות, הבלתי מותנות, שאלוהים כרת עם ישראל: הברית עם אברהם, הברית לגבי ארץ ישראל, הברית עם דוד, והברית החדשה. רביעית, מַתַּן הַתּוֹרָה; זוהי הברית המותנית והזמנית האחת שאלוהים כרת עם ישראל: ברית משה, שהכילה את תורת משה (שמות יט 16 ואילך). חמישית, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ; זה כלל את הכהונה, את כל מערך הלוויים ואת כל הקורבנות השונים, כפי שמפורט גם באיגרת אל העברים ט 10-1. שישית, הַהַבְטָחוֹת; מדובר בייחוד בהבטחות בקשר למשיח – ההבטחות על ביאת המשיח הראשונה, ביאתו בשנית, כינון מלכות המשיח שבה הוא ימשול בצדק בעולם כללית ובייחוד בישראל. שביעית, הָאָבוֹת; אברהם, יצחק ויעקב (דברים י 15-14; אל העברים יא 1 – יב 2). העם היהודי נוצר דרך האבות. ההגדרה המקראית ליהודי היא צאצא־זרע של אברהם, יצחק ויעקב. הזכות השמינית שהוא מזכיר כשייכת לישראל היא הַמָּשִׁיחַ עצמו. הוא אומר לגבי המשיח שלושה דברים: ראשית: וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ (וּמֵהֶם יָצָא הַמָּשִׁיחַ לְפִי בְשָׂרוֹ בתרגום דליטש), מה שמדגיש את אנושיותו של המשיח. ישוע נולד יהודי; עם ישראל היה ייחוסו הגופני (מתי א 1; גלטים ד 4; אל העברים ז 14). טענתו של שאול שהמשיח שייך לישראל היא משהו שישוע עצמו אישר כשאמר לֹא נִשְׁלַחְתִּי אֶלָּא אֶל הַצֹּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל (מתי טו 24). שנית, הוּא מֵעַל כֹּל, מה שמדגיש את ריבונותו. שלישית, הוא אֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָמִים, מה שמדגיש את אלוהותו; הוא אלוהים המבורך לנצח.

ב. דחיית ישראל את המשיח לאור ההיסטוריה המקראית: רומים ט 13-6 

(1) לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם: רומים ט 6

לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם. הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם (בתרגום דליטש: אֲבָל לֹא שֶׁנָּפַל דְּבַר אֱלֹהִים אָרְצָה כִּי לֹא־כֹל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה).

שאול פותח יחידה זו בפסוק 6 עם המילה "אבל" (ראה תרגום דליטש) המצביעה על כך שהוא מתכוון להסביר. הבעיה אינה שדבר אלוהים או הבטחותיו שבו ריקם. דבר אלוהים והבטחותיו עדיין בתוקף. ואז נעזר שאול בהיסטוריה המקראית כדי להראות שהיהודים אינם יורשי הברכה באופן גורף ו"אוטומטי" רק בשל היותם מזרע אברהם. ברכות מסוימות אכן ניתנות להם מידי אלוהים משום שהם מזרע אברהם, אבל ישנן ברכות אחרות שתנאי נלווה להן. מוצא גופני – השתייכות לזרע אברהם – אינם מספיקים כדי לקבל ברכות רוחניות שקשורות לישועה. אדם שנולד יהודי אומנם נכלל בתוך מסגרת הברית עם אברהם, אבל נדרש משהו נוסף. פסוק זה הוא המפתח לכל הקטע הזה. המילה היוונית המתורגמת שָׁב רֵיקָם או "נפל ארצה" משמעה "לנשור" ומשמשת לתיאור פרחים נובלים ביעקב א 11 ובאיגרת פטרוס הראשונה א 24, ומופיעה במשמעות של היסחפות, סטייה מהמסלול הישר, במעשי השליחים כז 17, 26, 29. כלומר, דבר אלוהים לא "נפל הצידה" או "סטה" ממסלולו הישר – מהתוכנית ומהמטרה של אלוהים. דבר אלוהים לא נהייה פתאום חסר תוקף משום שישראל דחו את ישוע. למעשה, דחיית משיחיותו של ישוע על ידי עם ישראל הייתה חלק מהתוכנית האלוהית.

לאחר מכן הוא מרחיב ומסביר בהשתמשו במילית "הרי" או "כי" (מפני ש-). ההסבר הוא: הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם (תרגום דליטש: כִּי לֹא־כֹל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה). חשוב להבין נכון את הפסוק הזה. שאול אינו מבדיל בין ישראל והקהילה וגם לא בין יהודים וגויים. אלא, הוא מבדיל בין יהודים שמאמינים ויהודים שאינם מאמינים; או בין השארית ובין מי שאינם חלק מהשארית. לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם. לא כל ישראל הם עם ישראל האמיתי או עם ישראל המאמין – שהם השארית המורכבת מיהודים מאמינים, זרע אברהם המאמינים.

מה ששאול אומר זה שיש שתי קבוצות שנקראות ישראל: האחת, כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל; ישראל כללית, כל העם, שכולל את כל צאצאי אברהם, יצחק ויעקב; השנייה, בתוך עם ישראל קיים עם ישראל של אלוהים, עם ישראל המאמין, עם ישראל האמיתי. הניגוד הוא בין יהודים שמאמינים ליהודים שאינם מאמינים. בתוך עם ישראל כולו יש עם ישראל רוחני. אף פעם לא נאמר בכתבי הקודש שעם ישראל הרוחני הוא הקהילה (או כנסיית הגויים), אלא הכוונה תמיד ליהודים המאמינים שהם חלק מכלל עם ישראל. בדרך זו, שאול מסביר ביתר פירוט דברים שאמר ברומים ב 29-28.

(2) שתי דוגמאות: רומים ט 13-7

 אחרי שקבע שיש בתוך עם ישראל ככלל את עם ישראל המורכב מהשארית המאמינה, שאול מביא שתי דוגמאות מהתנ"ך לשם המחשה. 

הדוגמה הראשונה היא ישמעאל ויצחק. גַּם לֹא מִשּׁוּם הֱיוֹתָם צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם הַכֹּל בָּנִים, אֶלָּא – "בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". כְּלוֹמַר, לֹא בְּנֵי הַבָּשָׂר הֵם בָּנִים לֵאלֹהִים, אֶלָּא בְּנֵי הַהַבְטָחָה נֶחְשָׁבִים לַזֶּרַע. הֵן זֶה דְּבַר הַהַבְטָחָה: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (פסוקים 9-7). מטרתה להראות שצאצאים בבשר שמאמינים, הם בני אברהם האמיתיים. ההבטחות האלה אינן ניתנות לכל צאצאי אברהם בבשר, אלא רק לאלה מהם שהינם בְּנֵי הַהַבְטָחָה.

הדוגמה השנייה היא עשיו ויעקב: וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם רִבְקָה בִּהְיוֹתָהּ הָרָה לְאִישׁ אֶחָד, לְיִצְחָק אָבִינוּ, בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בָּנֶיהָ וּבְטֶרֶם עָשׂוּ טוֹב אוֹ רַע נֶאֱמַר לָהּ "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא – כַּכָּתוּב: "וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב, וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (פסוקים 13-10).

בדוגמה הראשונה היו אב אחד לשני הבנים, אבל אימהות שונות. בדוגמה השנייה לשני הבנים היו אותם אב ואם, ולמעשה, הם היו תאומים.

דרך שתי הדוגמאות האלה, שאול אומר ארבעה דברים. ראשית, אפילו שישראל נכשלו, הכזיבו, דבר אלוהים ממשיך להיות בתוקף, הוא לא שָׁב רֵיקָם; תוכניתו של אלוהים עדיין מתממשת והכול מתקדם כמתוכנן. שנית, הברכות הרוחניות אינן ניתנות בזכות המוצא הגופני של האדם או בזכות מעשים שעשה. שלישית, הן ניתנות בחסד אלוהים, אך ורק לפי רצון אלוהים. רביעית, המוצא הגופני בלבד לא ישיג את ההבטחות האלה; הן מושגות על ידי המוצא הגופני וחיים באמונה. הוא לא אומר שההבטחות נלקחו מעם ישראל שבבשר, מצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, וניתנו לקהילה או לכנסיית הגויים. מה שהוא כן אומר זה שההבטחות האלה עדיין עומדות להינתן לעם ישראל הממשי, הפיזי, אבל רק לחלק המאמין שבו. כמו באיגרת פטרוס הראשונה ב 10-1, שארית ישראל היא המקבלת את ההבטחות הרוחניות.

ג. דחיית המשיח על ידי עם ישראל לאור עקרונות מקראיים: רומים ט 29-14

בקטע זה של הדיון בתאולוגיה על דחיית המשיח, שאול מעלה שתי שאלות ומספק להן תשובה: ראשית, הֲיֵשׁ אִי־צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים? שנית, מַדּוּעַ הוּא עוֹד מַאֲשִׁים?

(1) האם אלוהים נוהג באי צדק? רומים ט 18-14

אִם כֵּן מַה נֹּאמַר? הֲיֵשׁ אִי־צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים? חַס וְחָלִילָה! (תרגום דליטש: אִם־כֵּן הֲנֹאמַר שֶׁיֶּשׁ־עָוֶל בֵּאלֹהִים? חָלִילָה!)

השאלה הראשונה מוצגת בתחילת פסוק 14: אִם כֵּן מַה נֹּאמַר? בכל פעם ששאול מתנסח כך, זו שאלה שהוא עומד להפריך אותה. הוא שואל: הֲיֵשׁ אִי־צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים? האם אלוהים עושה עוול בכך שבחר רק בחלק מישראל, באלה שמאמינים, ולא בעם ישראל כולו? השאלה כאמור מצביעה מראש על תשובה שלילית, שניתנת בשלוש נקודות בפסוקים 18-14.

התשובה הראשונה ניתנת בסוף פסוק 14: חַס וְחָלִילָה! ביוונית מופיעה כאן מילה שמשמעותה הקריאה, הייחול, "שזה אף פעם לא יקרה!" או "אפילו אין מקום למחשבה הזו!" זו השלילה הנחרצת ביותר הקיימת ביוונית.

התשובה השנייה מראה שלאלוהים יש זכות מוחלטת להתייחס בחסד וברחמים כרצונו (פסוקים 16-15): הֲרֵי לְמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: "וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם". לְפִיכָךְ אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם. שאול מצטט בפסוק 15 משמות לג 19. אם החנינה והרחמים של אלוהים ניתנו למשה בחינם ומבלי שהתאמץ להשיגם, קל וחומר שזה כך כלפי אחרים. על משה נאמר וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד  מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, ועדיין, הענווה שלו לא זיכתה אותו ברחמי האלוהים. אלוהים נטה לו חסד ללא שום קשר לתכונות ולהישגים אנושיים כלשהם מצידו, ואם זה היה נכון לגבי משה, זה ודאי נכון לגבי כל אדם אחר.

לאחר מתן התשובה הזו, שאול מציג בפסוק 16 את המסקנה המתבקשת. לְפִיכָךְ (בתרגום דליטש: וְעַל־כֵּן) מצביע על מסקנה המבוססת על מה שנאמר לפני כן: הרחמים והחנינה אינם תלויים במי שרוצה או מתאמץ. במילים אחרות, הם אינם תלויים במעשי האדם אלא אך ורק בחסדו של אלוהים. אלוהים בחר לנטות את רחמיו רק לאלה מישראל שמאמינים, לשארית ישראל.

בפסוקים 18-17, התשובה השלישית מצטטת משמות ט 16: וְאָכֵן אוֹמֵר הַכָּתוּב לְפַרְעֹה: "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ". וּבְכֵן הוּא מְרַחֵם עַל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמַקְשֶׁה אֶת לֵב מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה.

בפסוק 17 שאול מביא אסמכתא נוספת כדי להוכיח את הריבונות האלוהית – שאלוהים חופשי לחלוטין לעשות כרצונו ביחסיו עם בני האדם. שכן עם משה אנחנו רואים את טובו של אלוהים; ועם פרעה, אנחנו רואים את חומרת יחסו של האלוהים. אלוהים העמיד את פרעה בנקודה הספציפית הזאת בהיסטוריה והציב אותו על כס המלכות כדי שישמש דוגמה למהות הצדק האלוהי. לאלוהים היו בו זמנית מטרה מיידית וגם מטרה לעתיד הרחוק יותר. המטרה המיידית הייתה: בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת־כֹּחִי. המטרה הרחוקה יותר הייתה: וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ, וכך היה. ארבעים שנה מאוחר יותר, כשיהושע נכנס לארץ, הכנענים עדיין פחדו מפני ששמעו את אשר עשה אלוהים למצרים ולפרעה (יהושע ב 11-8). ואז שאול מסיק מסקנה נוספת בפסוק 18: וּבְכֵן הוּא מְרַחֵם עַל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה; משה הוא דוגמה לבחירה בקשר לרחמים. וּמַקְשֶׁה אֶת לֵב מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה – אמירה זו מתייחסת לפרעה כדוגמה להקשחת הלב בהקשר של משפט. שארית ישראל היא שמקבלת את רחמי אלוהים, ומי שאינם חלק ממנה – מקבלים את היחס המחמיר (והצודק) של אלוהים.

(2) מדוע אלוהים עדיין מאשים? רומים ט 29-19

השאלה השנייה מועלית מזווית ראייה אנושית: אֲזַי אַתָּה תֹּאמַר לִי: "מַדּוּעַ הוּא עוֹד מַאֲשִׁים, שֶׁהֲרֵי מִי יַעֲמֹד נֶגֶד רְצוֹנוֹ?" (פסוק 19). השאלה היא, "אם אלוהים מקשה לבבות, איך הוא יכול להאשים אנשים כשהם עושים את מה שרצה שיעשו?" שאול לא עונה לשאלה זו באופן ישיר, אלא מתייחס לגישת הלב המונחת בבסיס השאלה הזו. משתמעת מתשובתו גישה של זניחה טוטאלית של מערכת היחסים בין הנברא לבורא, בין האדם לאלוהים.

הוא מתחיל לענות בעזרת הדוגמה של היוצר־הקדר בפסוקים 21-20: אַךְ מִי אַתָּה, בֶּן־אָדָם, כִּי תִּתְוַכֵּחַ עִם אֱלֹהִים? הַאִם יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעוֹשֵׂהוּ "מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי?" הַאִם מֵאוֹתוֹ חֹמֶר אֵין יוֹצֵר רַשַּׁאי לִיצֹר כְּלִי אֶחָד לְכָבוֹד, וּכְלִי אַחֵר לְשִׁמּוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ כָּבוֹד?

דוגמה זו נועדה להציב את האדם במקומו הנכון מול הבורא: אם אלוהים לא היה בוחר, איש לא היה נושע שכן אֵין דֹּרֵשׁ אֶת־אֱלֹהִים (רומים ג 11). אנשים אינם הולכים לאבדון מפני שליבם התקשה אלא, הם מתקשחים מפני שהם כבר אובדים – הם כבר מלאים חטא. הם אינם עומדים בקני המידה של אלוהים לצדקה, והם אובדים מפני שהם חוטאים ואינם דורשים את אלוהים.

לאחר הדוגמה מגיעה התייחסות להשלכות מעשיות בפסוקים 23-22: וּמָה אִם אֱלֹהִים, אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֹּחוֹ, סָבַל בְּאֹרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לְהֶרֶס, כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֹאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד?

שאול מתאר תחילה את הלא־מאמינים ככלי זעם. הוא משתמש בצורה דקדוקית (middle voice) שמשמעותה היא שבני האדם בעצם מכינים את עצמם להרס או לאבדון. חטאיהם מרשיעים אותם שכן, לאמיתו של דבר, אלוהים נשא אותם באורך רוח. הוא היה חנון ורחום ואי אפשר לבוא אליו בטענות. אלוהים סָבַל בְּאֹרֶךְ רוּחַ רַב כלים מוּכָנִים לְהֶרֶס (דליטש: הַנְּכוֹנִים לַאֲבַדּוֹן).

בפסוק 23 שאול מתאר את כְּלֵי הַחֲנִינָה. כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֹאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד. הוא משתמש כאן בצורה דקדוקית סבילה, שמראה שהם הותאמו לישועה, לכבוד. בעוד שבני האדם מכינים את עצמם להרס, לאבדון, אלוהים מכין לישועה את אלה שמאמינים. באלה שהוא מכין לישועה, הוא מגלה אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ, והוא הכין אותם מראש לכבוד.

שאול מציג בפסוק 24 אמת חדשה: כְּלוֹמַר, אוֹתָנוּ אֲשֶׁר גַּם קָרָא לֹא רַק מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים אֶלָּא גַּם מִקֶּרֶב הַגּוֹיִם.

בעוד ששאול התייחס עד כה בעיקר לבחירה לאומית, העיקרון נכון גם לגבי בחירה אישית של אלוהים באנשים כפרטים. עד כה, שאול דיבר על שתי קבוצות שונות של יהודים: יהודים שמאמינים ויהודים שאינם מאמינים. עכשיו הוא אומר שאלוהים קרא אליו גם אנשים מן הגויים ומצביע על כך שגם בקרבם אלוהים הכין אי אלו אנשים לישועה.

בהתקדמו לסיכום של החלק הראשון הזה, בפסוקים 29-25, שאול מראה שאת כלי החנינה האלה אפשר למצוא גם בקרב הגויים: כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר גַּם בְּהוֹשֵׁעַ: "אֶקְרָא לְלֹא־עַמִּי עַמִּי, וּלְלֹא־רֻחָמָה רֻחָמָה. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי" (פסוקים 26-25).

הוא מצטט כאן שני קטעים מהושע. לא מדובר בהתגשמות הנבואה אלא ייחוס דברי הושע למציאות בגלל מצב דומה. פסוק 25 הוא ציטוט מהושע ב 25. אלוהים הצהיר שישראל הוא עמו, אבל בגלל חטאיהם הוא יגרש אותם מהארץ. במשך תקופה מסוימת הם יהפכו להיות לֹא־עַמִּי. ישראל הם תמיד עמו של אלוהים, אבל הם חווים את היתרונות שכרוכים בהשתייכות לעמו של אלוהים רק כשהם מאמינים. מאוחר יותר עם ישראל יחזור בתשובה וישוב להיות עמו של אלוהים. מה שהושע דיבר עליו היה המעבר של ישראל ממעמד של לֹא־עַמִּי ויהפכו להיות עַמִּי.

פסוק 26 מצטט מהושע ב 1 ומדבר על מצב דומה שקרה עם הגויים שמאמינים. הגויים, כשלא האמינו, היו לֹא־עַמִּי אבל עכשיו משהפכו להיות כלי חנינה, ואלוהים הכין אותם לישועה, הם הפכו להיות עַמִּי. בגלל נקודת הדמיון הזו, שאול מקשר אליהם את הושע ב 25 ו-ב 1. הקריאה הזו לגויים היא מה ששאול עוסק בו כאן. הושע חשב על עם ישראל, ובייחוד על עשרת השבטים. פטרוס קישר זאת לשארית בניגוד לאלה שאינם חלק מהשארית. אבל שאול השליח, בגלל מצב דומה, ייחס את הפסוקים האלה לגויים. בזמן שגויים רבים הפכו להיות כלי חנינה, חלק גדול מעם ישראל הפך להיות כלי זעם: וִישַׁעְיָהוּ מַכְרִיז עַל יִשְׂרָאֵל "כִּי אִם־יִהְיֶה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ. כִּי־כָלָה וְנֶחֱרָצָה אֲדֹנָי עֹשֶׂה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". וְכֵן אָמַר יְשַׁעְיָהוּ קֹדֶם לָכֵן: "לוּלֵי יהוה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (רומים ט 29-27).

בפסוקים 28-27 שאול מצטט מישעיהו י 23-22. פסוק 27 מצביע על כך שהשארית היא שתיוושע (שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ). פסוק 28 אומר שאלוהים ישלים את מטרתו והשארית תשרוד. שאול חוזר ומאשר כאן את מה שאמר בפסוק 6 שדבר אלוהים לא שב ריקם שכן ישראל, כעם, דחו את המשיח. הכול היה חלק מתוכניתו של אלוהים, כך שדברי אלוהים מתקדמים לפי התוכנית.

בפסוק 29 הוא מצטט מישעיהו א 9 ומצביע על כך שאם אלוהים לא היה מתערב בחסדו, הם היו מושמדים כליל. אלוהים יגשים את תוכניתו דרך השארית ולא דרך העם כולו. אלוהים משאיר את העם בחיים בגלל השארית המאמינה; אם כן השארית המאמינה אחראית על השארת כל העם בחיים. הסיבה לכך שכל הניסיונות להשמיד את היהודים נכשלו שוב ושוב היא מפני שתמיד הייתה בקרבם שארית שמאמינה.

ד. סיכום

לסיכום החלק הראשון הזה, שאול מראה שהעובדה שעם ישראל דחה את ישוע המשיח אין משמעה שהתוכנית האלוהית בוטלה, שבה ריקם או נכשלה; הכול דווקא התקדם בהתאם לתוכנית האלוהית. היה זה חלק מתוכניתו שעם ישראל ידחו את ישוע המשיח, ומאחר שהם דחו אותו כמשיח, רחמיו ניתנו לגויים. אבל רחמיו עדיין ניתנים גם לחלק מהיהודים, כי יש שארית שמאמינה ונושעת אפילו בקרב היהודים. יש כְּלֵי חֲנִינָה גם בקרב היהודים וגם בקרב הגויים, ויש כְּלֵי זַעַם גם בקרב היהודים וגם בקרב הגויים. הסיבה לכך שהבשורה התפשטה בין הגויים היא שעם ישראל דחה אותה. זה משהו שאלוהים כבר תכנן בתנ"ך, שכן מה ששאול מלמד פה נחזה מראש על ידי ישעיהו במט 13-1.

3. ההסבר לדחיית המשיח על ידי עם ישראל: רומים ט 30 – י 21

בקטע הקודם שאול התייחס לדחיית המשיח על ידי עם ישראל מנקודת המבט של הריבונות האלוהית. בקטע הזה הוא מסביר מדוע ישראל נכשלו מנקודת המבט של אחריות אנושית.

א. היכשלות העם באבן נגף : רומים ט 33-30

שאול פותח בתיאור פרדוקס בפסוקים 31-30: אִם כֵּן מַה נֹּאמַר? גּוֹיִם שֶׁלֹּא רָדְפוּ צְדָקָה הִשִֹיגוּ צְדָקָה, אֲבָל צְדָקָה שֶׁעַל־יְסוֹד אֱמוּנָה. יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת זֹאת, חָתְרוּ לְתוֹרָה שֶׁל צְדָקָה, אַךְ לְתוֹרָה זוֹ לֹא הִגִּיעו. 

בפסוק 30, לגויים לא הייתה תּורָה שֶׁל צְדָקָה שתעורר את רגישותם המוסרית, כפי שהייתה ליהודים, והם גם לא רצו להשיג צדקה כמו היהודים. ובכל זאת הגויים האלה כן השיגו צדקה, מפני שהם באו על יסוד אמונה, לא מעשים. לעומת זאת (פסוק 31), חָתְרוּ לְתוֹרָה שֶׁל צְדָקָה, אַךְ לְתוֹרָה זוֹ לֹא הִגִּיעו.

שאול מסביר את הפרדוקס בתחילת פסוק 32: מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בִּקְשׁוּהָ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים.

ישראל לא השיגו צדקה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בִּקְשׁוּהָ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה אלא בטחו במעשיהם, שבסוף לא הביאו אותם לצדקה. כך שישראל, שביקשו את הצדקה, לא הצליחו להשיג אותה כי הם ניסו לעשות זאת על ידי מעשים. לעומתם, הגויים, שלא חיפשו אותה, השיגו אותה בסופו של דבר כי הם מצאו אותה מתוך אמונה.

בהמשך שאול דן בתוצאה (33-32): …הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף, כַּכָּתוּב: "הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל, וְהַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ".

הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף היא התוצאה של בקשת הצדקה מתוך מעשים ולא מתוך אמונה. אנשי ישראל התמקדו על מעשים וזה מה שגרם לבעיה. הם היו אשמים בדחיית הדוקטרינה של צדקה על סמך אמונה במשיח. לניסיונם להשיג צדקה על סמך מעשים נלוותה דחיית המשיח עצמו. הישועה ניתנת אך ורק בחסד ודרך אמונה במשיח, ללא שום תוספת. על פי הפסוק הזה, ישוע הפך להיות אֶבֶן נֶגֶף שכן הם חייבים לבטוח בו לישועתם. משלא בטחו בו, התוצאה הייתה שנכשלו וניגפו בו וכתוצאה מכך לא השיגו צדקה. הם חיפשו צדקה דרך התורה.

בפסוק 33 (כַּכָּתוּב: "הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל…") שאול מצטט מישעיהו ח 14. ישוע מציע ישועה דרך אמונה טהורה בו, בנפרד ממעשים, אך זה הפך להיות אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל. הם ניגפו בדוקטרינת הישועה בחסד דרך אמונה ללא תוספת של כל דבר אחר, ובעקבות זאת הם נכשלו. ואז שאול מצטט מישעיהו כח 16 בקשר לאלה שמאמינים: וְהַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ. הם לא יבושו, הם לא ייכזבו מדוקטרינת הישועה הזו. שארית ישראל לא ניגפה ולא נכשלה בישוע. בעבור המאמין היהודי, ישוע אינו אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל אלא הוא מקדש (ישעיהו ח 14) ואבן נבחרה ויקרה, אֶבֶן הַיְּקָר (איגרת פטרוס הראשונה ב 10-1). 

ישעיהו לימד בראשונה על התמונה של המשיח כאֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל, ושאול ופטרוס פיתחו אותה עוד. שלושתם מצביעים על ההבדל בין השארית לבין אלה שאינם חלק מהשארית, בכל הנוגע ליחס לאבן זו. 

ב. חוסר הדעת של ישראל לגבי דרך הישועה: רומים י 11-1

לאחר שהתייחס להינגפות ולהיכשלות של העם, שאול מצביע על הסיבה לכך – היעדר דעת.

(1) משאלת ליבו של שאול: רומים י 2-1

אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים – שֶׁיִּוָּשְׁעוּ. אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִנְאָה לֵאלֹהִים, אֲבָל קִנְאָה שֶׁאֵין עִמָּהּ דַּעַת.

שאול, בתחילת ההסבר שלו על העובדה שאינם מבינים או יודעים את דרך הישועה, שוב הביע משאלה אישית, כפי שעשה בתחילת פרק ט. בפסוק 1 הוא פונה לקוראיו כאל אחיו, וכולל בכך את עצמו ואת כל יתר המאמינים. כל המאמינים, אם כן, אמורים להיות שותפים באותה משאלה: מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים – שֶׁיִּוָּשְׁעוּ. שאול התמיד להתפלל שהעם היהודי ייוושע. הוא רצה לראות בישועת העם היהודי, לא רק ברמה לאומית אלא גם ברמה אישית.

בפסוק 2 שאול מעיד על העם היהודי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִנְאָה לֵאלֹהִים, וקנאה זו היא הסיבה לכאב שלו. הבעיה הייתה שזו קִנְאָה שֶׁאֵין עִמָּהּ דַּעַת. לא די ברצון נלהב. פסוק זה הוא המפתח לחלק זה באיגרת, כפי שרומים ט 6 היה המפתח לחלק הראשי הראשון. אומנם לעם היהודי הייתה דעת אלוהים אבל הם לא ידעו את אלוהים במשיח, וזה חיוני כדי להיוושע. בטקסט היווני שאול כתב שהיה להם "גנוסיס", כלומר דעת, ידע, אבל לא היה להם "אפיגנוסיס" – ידע מלא. גם הושע אמר זאת: נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי-אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ… (ד 6). עם ישראל אובד כי אין לו דעת של האמת הרוחנית.

(2) ההבדלה בין צדקה מתוך התורה וצדקה מתוך אמונה: רומים י 11-3

(א) צדקה מתוך התורה: רומים י 5-3

כִּי מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת צִדְקַת הָאֱלֹהִים וְנִסּוּ לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נִכְנְעוּ לַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים. הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין. מֹשֶׁה אָמְנָם כָּתַב עַל הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה…

שאול שוב מדגיש את העובדה שהם נכשלו בכך שלא הצליחו להשיג את הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה. לפי פסוק 3, הם נכשלו מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת צִדְקַת הָאֱלֹהִים; זו הצדקה המוענקת לאלה שמאמינים. אבל הם לא ביקשו את צִדְקַת הָאֱלֹהִים, הם לא ביקשו שיוכרז עליהם שהם מוצדקים על ידי אמונה אלא, הם נִסּוּ לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם; הם חיפשו צדקה דרך שמירת התורה. הם רצו להקים להם צדקה משלהם שתביא להם כבוד מתוך מעשים. משמעות הניסיון שלהם לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם מתוך מעשיהם, הייתה שהם לֹא נִכְנְעוּ לַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים. מאחר שצדקת האלוהים מתקבלת בחסד ומתוך אמונה בלבד, מבלי להוסיף מעשים, היה זה חוסר ציות מצידם.

שאול מסביר את הסיבה לכך בפסוק 4: הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין. המילה היוונית שתורגמה "תכלית" ("סוף" בתרגום דליטש) היא telos. ביוונית יכולות להיות לה שתי משמעויות. ראשית, "סיום, קץ", שהמשיח הוא סיום או סוף התורה. שנית, משמעותה עשויה להיות "מטרה, תכלית"; המשיח הוא המטרה או התכלית של התורה. התורה לא הייתה מטרה בפני עצמה אלא נועדה להוביל אנשים לאמונה במשיח. על סמך קטעים אחרים בברית החדשה, ברור ששתי המשמעויות נכונות. המשיח היה תכלית התורה כדי להביא אנשים לאמונה (גלטים ג 10 – ד 7). ומות ישוע גם הביא את התורה לסופה (השנייה לקורינתים ג 18-1; עברים ז 19-11). אבל המשמעות הראשית של המילה היא "סיום". בהקשר של האיגרת אל הרומים, שאול כבר אמר שלתורת משה אין יותר סמכות על המאמין (רומים ז 6-4). בכל מקרה, כלל ישראל נכשלו בשני המובנים; הם לא הבינו שמטרת התורה או תכליתה הייתה אמונה במשיח ושהתורה כחוקים לחיות בהם הסתיימה. התורה לא הייתה אף פעם אמצעי לישועה. הם גם לא הבינו שהתורה אינה מסוגלת להצדיק את האדם ושהיה צורך לראות את ישוע כמי שדרכו האדם מקבל צדקה, ולא דרך מעשי התורה.

כדי להוכיח את דבריו, שאול מצטט בפסוק 5 (מֹשֶׁה אָמְנָם כָּתַב עַל הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם") מספר ויקרא יח 5. בקטע המסוים הזה, הניגוד אינו בין תורה לאמונה אלא בין צדקה שנובעת מהתורה וצדקה שנובעת מאמונה. איש אינו יכול להשיג צדקה כלשהי מתוך התורה מפני שאיש אינו מסוגל לשמור את התורה בשלמותה. לכן, הדרך היחידה לאדם להיצדק או שיוכרז עליו שהוא צדיק היא על יסוד אמונה. צדקה מהתורה מנסה להשיג צדקה באמצעות מעשי התורה, ולא מבינה שהישועה יכולה להינתן רק בחסד דרך אמונה במשיח.

(ב) צדקה מתוך אמונה: רומים י 11-6 

שאול פותח בתיאור הצדקה שמתוך אמונה בפסוקים 7-6: אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה: "אַל־תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה?" זֹאת, כְּדֵי לְהוֹרִיד אֶת הַמָּשִׁיחַ. אוֹ "מִי יֵרֵד לַתְּהוֹם?" זֹאת, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים.

שאול מצטט כאן מדברים ל 13-12. שאול אומר שאין צורך לעלות השמיימה כדי להוריד את הצדקה אלינו או לרדת לתהום כדי להעלות אותה. דברי משה לישראל מקושרים פה למשיח. כדי להשיג את הצדקה הזו, האדם אינו צריך לעלות לשמיים או לרדת לשאול, שכן לא נחוץ מאמץ מצד האדם. האדם אינו צריך לפעול לביאת המשיח בבשר על מנת להוריד אותו מן השמיים, שכן זה כבר נעשה. האדם גם לא צריך לפעול כדי שהמשיח יקום מן המתים, שכן זה כבר נעשה. צדקה מתוך אמונה אינה מושגת על ידי מאמץ כלשהו מצד האדם.

ואז מצטט שאול בפסוק 8 מדברים ל 14, שמצביע על האופן שבו נגלית הצדקה שמתוך אמונה: אֲבָל מַה הִיא אוֹמֶרֶת? "כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ". זֶהוּ דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְֹרִים.

הדרך היא בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, מה שמצביע על קרבתו ונגישותו. דְּבַר הָאֱמוּנָה הוא המסר, והנושא של המסר הוא אמונה. זהו המסר או הבשורה ששאול לימד.

שאול מסביר בפסוקים 11-9 מהו הדבר האחד החיוני לישועה – להאמין. וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – תִּוָּשַׁע. הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע. וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ". 

פסוקים 10-9 מראים איך האמונה תהיה תוצאה טבעית שנובעת מההודאה: אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן, וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים. הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע. התקבולת המוצלבת (הכיאסטית) פה־לב, לב־פה, משמעה שאמונה והודאה בפה קורות בו־זמנית. ההודאה בישוע כאדון אינה משהו שהאדם עושה מאוחר יותר, כחלק מהשגת הישועה. אמונה בלב מביאה עימה צדקה והצדקה. ההודאה בכך שישוע הוא האדון נעשית לפני אלוהים. תוכנה הוא שישוע מת בעבור חטאינו, נקבר וקם לתחייה. התוכן של האמונה הוא שישוע הוא המושיע; בזאת מודה האדם בפיו ברגע שהוא מאמין. 

בפסוק 11 שאול מצטט מישעיהו כח 16 כדי להוכיח שאמונה היא התנאי היחיד לישועה. הנקודה המרכזית בטיעון שלו היא שהדרך האוניברסלית לקבלת ישועה היא דרך אמונה.

ג. חוסר ההבנה של ישראל לגבי אופייה האוניברסלי של הישועה: רומים י 13-12

אֵין הֶבְדֵּל בָּזֶה בֵּין יְהוּדִי לְלֹא־יְהוּדִי, כִּי אָדוֹן אֶחָד לְכֻלָּם וְרַב חֶסֶד הוּא לְכָל הַקּוֹרְאִים אֵלָיו, שֶׁכֵּן "כֹּל אֲשֶׁר־יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט".

המהלך הראשון של חוסר ההבנה הוביל למסקנה השגויה ולעוד חוסר הבנה / היעדר דעת: שאלוהים התכוון להושיע אך ורק יהודים. קודם לכן שאול הראה שהישועה בתנ"ך נועדה למי שהאמינו, לא על יסוד מעשים אנושיים. בפסוק 12, שאול מוכיח שהישועה היא אוניברסלית לכל מי שמאמין. מאחר שהישועה ניתנת בחינם, היא בהכרח אוניברסלית. היא בחינם ליהודים ולגויים כאחד; בכל הנוגע לדרך שבה האדם נושע, אין הבדל. ברומים ג 23-22 הוא הצביע על כך שכל בני האדם הם חוטאים, היהודים והגויים גם יחד. כעת הוא מצביע על כך שכל אחד יכול להיוושע, גם היהודים וגם הגויים. אדון היהודים הוא אדון הגויים; אָדוֹן אֶחָד לְכֻלָּם. האדון הזה רב חסד ביחסו לְכָל הַקּוֹרְאִים אֵלָיו. כאישור לכך שאול מצטט בפסוק 13 מיואל ג 5 המוכיח את האוניברסליות הזו, שכן כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה יִמָּלֵט. בפסוק 12, הדגש הוא על אופיו של אלוהים: אָדוֹן אֶחָד לְכֻלָּם. בפסוק 13 הדגש מושם על ההבטחה של אלוהים: כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה יִמָּלֵט. זה כולל יהודים וגויים כאחד.

שאול אינו אומר שכל ההבדלים בין היהודים והגויים נמחקו אלא שבכל הנוגע לדרך שבה נושעים, אין הבדל. הכול נושעים בחסד, באמצעות אמונה. אבל העובדה שעם ישראל לא הבין את אופייה האוניברסלי של הישועה גרמה להם לא להאמין במשיחיותו של ישוע. מאחר שהתורה ניתנה ליהודים ולא לגויים, העם היהודי הסיק בשוגג שאלוהים התכוון להושיע את היהודים ולא את הגויים. הם טעו בהסיקם שהישועה אינה פתוחה לפני הגויים אלא אם יתחייבו לקיים באופן מלא את מצוות התורה; הם שיערו שאם הם ישמרו את התורה, הם ייוושעו. אבל, הישועה אף פעם לא התבססה על התורה; היא תמיד התבססה על חסד, דרך אמונה. וזה נכון הן לגבי היהודים, הן לגבי הגויים.

ד. חוסר ההבנה של ישראל לגבי הכרזת הבשורה לכולם: רומים י 21-14

כל זה הוביל לעוד הבנה שגויה: שאין צורך להפיץ את מסר הישועה לגויים, שכן אלוהים התכוון להושיע רק יהודים. בקטע זה יש הוכחה נוספת לכך שהמעידה של ישראל קרתה באשמתם, ולא באשמת אלוהים. טבעה של הישועה, שהוסבר זה עתה, בהכרח מצריך שהיא תוכרז לכול, ללא הבדל. זה הפך להיות אבן נגף ליהודים לא מאמינים, אבל הם לא יכלו לטעון כתירוץ שלא שמעו.

הוא מציג את השתלשלות הכרזת הבשורה בפסוקים 15-14: אַךְ כֵּיצַד יִקְרְאוּ אֶל מִי שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ? וְכֵיצַד יַאֲמִינוּ בָּזֶה אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אוֹתוֹ? וְכֵיצַד יִשְׁמְעוּ בְּאֵין מְבַשֵֹר? כֵּיצַד יְבַשְֹרוּ אִם לֹא יִשָּׁלְחוּ? הֵן כָּתוּב: "מַה־נָּאווּ רַגְלֵי מְבַשְֹרֵי טוֹב!" 

כל שאלה היא חוליה בשרשרת הטיעון, וכל מסקנה מתבקשת, ויוצרת את הבסיס לשאלה הבאה. הוא מצביע על ארבעה דברים בשאלות האלה. ראשית, אי אפשר לקרוא אל ה' ללא אמונה בו. שנית, אי אפשר להאמין בו מבלי לשמוע עליו; לאמונה חייב להיות תוכן והאדם חייב לשמוע את תוכן האמונה לפני שיוכל לקבל אותה. שלישית, אי אפשר לשמוע בלא מבשר, מבלי שהדברים יוכרזו. ורביעית, אי אפשר לבשר אם לא נשלחים. בשורה אוניברסלית, לכולם, היא פועל יוצא ומתבקש מהישועה האוניברסלית, המוצעת לכולם, ולשם כך נחוצה הכרזה אוניברסלית, לכולם, של הבשורה על ישוע. עם ישראל לא קיבל זאת ולכן לא עשה זאת. שאול מצטט פה מישעיהו נב 7 (מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ) כדי להראות שהמסר כבר הוכרז אבל פשוט לא האמינו בו. בגלל הבעיה הקודמת, כשלא הבינו את טבעה האוניברסלי של הישועה (המוצעת לכולם ולא רק ליהודים), הם לא בישרו לגויים על ישועה דרך אמונה. ועדיין, בלי אמונה אי אפשר לקרוא אֶל מִי שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ, ואין אמונה בלי לשמוע, ואין שמיעה בלי שמישהו משמיע את הבשורה, ואין השמעה של הבשורה בלי שנשלחים: כֵּיצַד יְבַשְֹרוּ אִם לֹא יִשָּׁלְחוּ?

מאחר שעם ישראל לא שלח מבשרים, הגויים לא שמעו. אבל בניגוד לגויים, עם ישראל כן שמע, שכן שאול מראה שמסר הבשורה נשמע: אֲבָל לֹא הַכֹּל צִיְּתוּ לַבְּשׂוֹרָה, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר: "אֲדֹנָי, מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?" לְפִיכָךְ הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה – בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ. שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם לֹא שָׁמְעוּ? בְּוַדַּאי שֶׁכֵּן, הֲלֹא "בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם!" (פסוקים 18-16).  

בפסוק 16 שאול מצביע על כך שלֹא הַכֹּל צִיְּתוּ לַבְּשׂוֹרָה; הם לא נשמעו לדרישותיה. ואז הוא מצטט מישעיהו נג 1 כאסמכתא לכך, כשפרק זה בספר ישעיהו עוסק בדחיית ישוע כמשיח על ידי עם ישראל.

בפסוק 17 הוא מדבר על היחס בין אמונה ושמיעה: חייבים שיהיה מסר, תוכן, כדי להאמין. אבל איך יוכל אדם להאמין בדבר אם לא ישמע אותו? הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה – בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ.

בפסוק 18 הוא מראה שהמסר, התוכן, כבר ניתנו ליהודים. הבעיה לא הייתה בחוסר שמיעה, אלא באי ציות. שאול מצטט מתהילים יט 5 כדי להראות שאין לעם היהודי תירוץ שיפטור אותו מאחריות שכן המסר של אלוהים הנגלה ולו רק בטבע (המונח התאולוגי לכך הוא ההתגלות הכללית של אלוהים) היה צריך להביאם לכדי אמונה. אבל, מעבר למסר הנגלה בטבע שהוצג לפניהם, הייתה בידיהם גם הבשורה (ההתגלות המיוחדת של אלוהים). והבשורה הוכרזה למעשה לכל היהודים. זה מראה שישראל שמעו.

בפסוקים 20-19 שאול מצטט נבואות מהתנ"ך – מדברים לב 21 וישעיהו סה 1, החוזות ישועה שתישלח משמיים לכל העמים, ושהגויים יקבלו אותה: וְעוֹד שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע? הֲרֵי מֹשֶׁה כְּבָר אָמַר: "אֲנִי אַקְנִיאֲכֶם בְּלֹא עַם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסְכֶם". וִישַׁעְיָהוּ מֵעֵז לוֹמַר: "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי".

גויים יקבלו את המסר שהעם היהודי דחה. אלה שמאמינים יהיו ישות חדשה שתקניא את היהודים, ועל כך ירחיב שאול באיגרת אל הרומים יא 14-11. אבל קבוצה חדשה זו איננה עם; היא לֹא עַם, שכן היא מורכבת ממאמינים מכל העמים־לאומים.

ואז הוא מסכם בפסוק 21 בצטטו מישעיהו סה 2 כדי להראות שאף על פי שעם ישראל דחה אותו, אלוהים עדיין מתייחס אליהם באהבה: וְהוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל־הַיּוֹם אֶל־עַם סוֹרֵר וּמוֹרֶה".

אלוהים פורש את ידיו כל הזמן; בכל עת שעם ישראל ירצה להיענות, אלוהים יקבל אותם. עם ישראל דחו את ה' אבל הוא לא דחה את ישראל; הוא עדיין ממתין כדי לקבל אותם.

4. הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? – רומים יא 24-1

א. דחיית המשיח על ידי ישראל אינה מוחלטת: רומים יא 10-1

אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! הֲרֵי גַּם אֲנִי בֶּן עַם יִשְׂרָאֵל, מִזֶּרַע אַבְרָהָם וּמִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין.

המילים אִם כֵּן (וּבְכֵן בתרגום דליטש) מקשרות את פסוק 1 עם פסוק 21 בפרק הקודם, המתאר את עם ישראל במצב של חוסר אמונה. שאול פותח בשאלה: הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? שאלה זו מבוססת על הנאמר בסוף הפרק הקודם ומראה שהעם המוזכר בשני הפסוקים האלה חייב להיות אותו העם – עם ישראל. בפסוקים אלה שאול לימד שלא כל עם ישראל דחה את משיחיותו של ישוע, שכן יש יהודים שמכירים בישוע המשיח ונושעים. התשובה לשאלה אם אלוהים זנח את עמו ניתנת מייד: בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! חָלִילָה! המונח היווני המשמש כאן מביע שלילה מוחלטת. הבעיה לא הייתה שאלוהים נטש את עמו. העובדה שעם ישראל דחה את משיחיותו של ישוע אין משמעה שאלוהים דחה את ישראל. אפילו כשהם סוררים ואינם מאמינים, הם עדיין עמו. כפי שאומר שאול, אלוהים לא זנח את עמו. אילו היה עושה זאת, משמעות הדבר הייתה שאיש מבין היהודים לא היה יכול להיוושע אי פעם. כדי להוכיח זאת, שאול מביא את עצמו כדוגמה. העובדה ששאול עצמו הוא מאמין יהודי הראתה שני דברים. ראשית, שדחיית המשיח על ידי עם ישראל אינה מוחלטת. שנית, שאלוהים לא נטש את עמו. אחרת, שאול לא היה נושע. אף על פי שהרוב לא מאמינים, עדיין, אלוהים לא נטש את עמו; הוא לא דחה את העם הנבחר שלו. שאול מתייחס לישראל כעל עמו בהווה, כלומר הם עדיין עמו הנבחר של אלוהים.

אז מציין שאול את הבחירה של אלוהים בעמו בפסוק 2: אֱלֹהִים לֹא נָטַשׁ אֶת עַמּוֹ, הָעָם שֶׁהוּא יָדַע מִקֶּדֶם.

הקשר בין אלוהים לעמו הוא ידיעה מקדם. אלוהים בחר בישראל למרות שידע שעם ישראל ידחה את ישוע כמשיח. עצם הרעיון של הידיעה מקדם של אלוהים אינו מותיר מקום לרעיון של נטישת ישראל על ידיו. מאחר שעם ישראל נבחר על ידיו, אלוהים לא יכול לזנוח אותם.

כדי להראות ששאול לא היה היחיד באמונתו בישוע המשיח, הוא מדבר על השְׁאֵרִית עַל־פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד בפסוקים 10-2. הרבה יהודים אחרים הגיעו לאמונה מושיעה, גם בעבר וגם בהווה. שאול נותן דוגמה היסטורית של אליהו בפסוקים 4-2: … וְכִי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב עַל אֵלִיָּהוּ, כֵּיצַד הִתְלוֹנֵן עַל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֱלֹהִים? "אֲדֹנָי, אֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ וְאֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". אַךְ מָה אוֹמֵר לוֹ דְּבַר אֱלֹהִים? "הִשְׁאַרְתִּי לִי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים אֲשֶׁר לֹא־כָרְעוּ לַבַּעַל".

לאלוהים תמיד הייתה שארית נאמנה, גם אם הייתה לעיתים קטנה. הכפירה אומנם הייתה כללית, אבל לא כללה את כל היהודים. בדוגמה של אליהו שאול אומר שמה שנכון בימיו היה נכון תמיד: השארית היא שתאמין ותיוושע. בימי אליהו השארית מנתה רק שבעת אלפים איש. מה שקרה מאז שישוע המשיח בא אל העולם אינו חדש, שכן לכל אורך תולדות העם היהודי, הרוב לא האמינו.

אחרי שנתן את הדוגמה של אליהו, שאול מייחס את הדברים לימיו בפסוק 5: כֵּן גַּם בְּיָמֵינוּ נִשְׁאֲרָה שְׁאֵרִית עַל־פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד.

במילים כֵּן גַּם בְּיָמֵינוּ יש השוואה ומסקנה; מה שהיה נכון אז נכון עכשיו: נִשְׁאֲרָה שְׁאֵרִית עַל־פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד. בהצהירו שזו בחירה של חסד, שאול מצביע על אמת המידה לפיה השארית נוצרת. לא על בסיס תורת משה (רומים י 4) אלא על בסיס חסד. הניסוח ביוונית הוא בזמן דקדוקי שמראה שהשארית הייתה קיימת בעבר ועדיין קיימת גם בהווה. השארית שבהווה שבפסוק 5 מקבילה לשִׁבְעַת אֲלָפִים האנשים בימי אליהו הנביא. השארית הזו היא יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים מגלטים ו 6.

שאול מסביר ברומים יא פסוק 6: וְאִם בְּחֶסֶד, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים; אַחֶרֶת הַחֶסֶד חָדֵל לִהְיוֹת חֶסֶד.

הוא מבהיר שחסד ומעשים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת; הוא אמר זאת גם בפרק י. אם בחסד, לא ייתכן שזה יהיה מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים; אַחֶרֶת הַחֶסֶד חָדֵל לִהְיוֹת חֶסֶד. אין איש, גם לא היהודי, שיכול לטעון לזכויות מיוחדות לפני אלוהים. אלוהים יושיע אנשים אך ורק בחסד, דרך אמונה, הן מבין היהודים הן מבין הגויים. בכל הנוגע לבסיס הישועה, הרי שתורה וחסד, מעשים ואמונה, אינם יכולים להתקיים בו־זמנית.

שאול מסיק אז מסקנה הגיונית בפסוק 7: וּבְכֵן מָה? יִשְׂרָאֵל לֹא הִשִֹיג אֶת מְבֻקָּשׁוֹ, אֲבָל הַנִּבְחָרִים הִשִֹיגוּ; וְהַשְּׁאָר הִקְשׁוּ לְבָבָם.

וּבְכֵן מָה? המסקנה היא: את מה שעם ישראל ככלל ביקש, הוא לא השיג. עם ישראל רדף צדקה, אבל כאמור ברומים ט 33-31, הם ביקשו אותה על סמך המעשים שלהם ומעשי התורה, לכן לא השיגו אותה. הַנִּבְחָרִים הִשִֹיגוּ [צדקה]; וְהַשְּׁאָר הִקְשׁוּ לְבָבָם. שוב, ההבדלה כאן אינה בין הקהילה לעם ישראל או בין יהודים לגויים, אלא בין יהודים שהאמינו ליהודים שאינם מאמינים. את מה שעם ישראל לא הצליח להשיג, שארית ישראל השיגה. מאמינים יהודים קיבלו את הצדקה הזאת של אלוהים. דבר דומה נאמר גם באיגרת פטרוס הראשונה ב 10-1. בעוד שעם ישראל ככלל נכשלו בהשגת צדקת האלוהים, קיימת בקרבו שארית שלא נכשלה. השארית הזאת, המאמינים היהודים, הם יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים. שוב, ההבחנה שנעשית היא בין השארית, הנבחרים שהשיגו זאת, לאלה שאינם חלק מהשארית, הַשְּׁאָר הִקְשׁוּ לְבָבָם. 

בפסוקים 10-8 שאול מצטט מהתנ"ך כדי להראות שהקשיית הלב העכשווית של ישראל נחזתה בכל שלושת חלקי התנ"ך: כַּכָּתוּב: "נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים רוּחַ תַּרְדֵּמָה, עֵינַיִם לֹא לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לֹא לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". וְדָּוִד אוֹמֵר: "יְהִי־שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וּלְרֶשֶׁת וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ. תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת, וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד".

הוא מצטט מהתורה מדברים כט 3, מהנביאים מישעיהו כט 10, ומהכתובים מתהילים סט 24-23 כדי להראות שליבם של כלל ישראל התקשה.

מה שנאמר ברומים יא 10-1 הוא  שבעוד עם ישראל ככלל נכשל בהשגת צדקה, דחיית ישוע כמשיח אינה דחייה מוחלטת; יש יהודים שכן מאמינים. מאמינים יהודים אלה קיבלו את צדקת האלוהים. יש כעת, בהווה, מאמינים יהודים שהם השְׁאֵרִית עַל־פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד. כך שבמקום להשתמש בקיומו של מיעוט של מאמינים כהוכחה לכך שאלוהים נטש את עמו, למעשה זוהי הוכחה שהוא לא נטש אותם.

ב. המטרה של מעידת ישראל: רומים יא 15-11

שאול מעלה שוב טענה או שאלה שאותה הוא יזים בהמשך: עַל כֵּן שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם מָעֲדוּ כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ לְלֹא קוּם? חַס וְחָלִילָה! (תרגום דליטש: וְעַתָּה אֲנִי אֹמֵר הֲנִכְשְׁלוּ לְמַעַן יִפֹּלוּ? חָלִילָה!)

ובכן, האם מטרת מעידתם של ישראל ברומים ט 33-30 הייתה שייפלו ללא קום? האם המטרה הייתה שאלוהים יוכל לדחות את עמו ולנטוש אותו? שאול מתייחס לרוב העם שאכן מעדו. המילה היוונית ששאול משתמש בה ל"ייפלו" מצביעה על נפילה שלמה, סופית, שאין לה תקנה. אם כן, האם ישראל מעדו כדי שהם ייפלו סופית ולא יקומו עוד? שאול עונה: חַס וְחָלִילָה! לאור נאמנותו של אלוהים, זה בלתי מתקבל על הדעת. הם מעדו, אבל לא כדי ליפול מבלי לקום עוד. אלוהים תכנן שעם ישראל ימעד למען ישועת הגויים, אבל ישועת הגויים משרתת את או כפופה לישועת היהודים.

שאול מסביר בפסוקים 15-11 את מטרתה של ישועת הגויים. בפסוקים 14-11 נאמר: …אֶלָּא שֶׁבִּמְעִידָתָם הַיְשׁוּעָה לַגּוֹיִם, לְהַקְנִיא אוֹתָם. וְאִם מְעִידָתָם הִיא עֹשֶׁר לָעוֹלָם וְהֶפְסֵדָם הוּא עֹשֶׁר לַגּוֹיִם, שְׁלֵמוּתָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אֲלֵיכֶם הַגּוֹיִם אֲנִי מְדַבֵּר; בִּהְיוֹתִי אֲנִי שָׁלִיחַ לַגּוֹיִם מְכַבֵּד אֲנִי אֶת שֵׁרוּתִי, בְּתִקְוָה לְעוֹרֵר קִנְאָה בִּבְנֵי עַמִּי וּלְהוֹשִׁיעַ כַּמָּה מֵהֶם.

המטרה מוצגת בסוף פסוק 11, והיא – להקניא את היהודים. זו התייחסות לדברים לב 21, שכבר צוטט ברומים י 19. התשובה לשאלה "למה אלוהים מושיע גויים כיום?" היא: כדי לעורר את קנאתם של היהודים. משמעות המילה היוונית המתורגמת ל"להקניאם" או "לעורר קנאה" היא "להתלוות לצד מישהו ולגרום לו לרתוח או לבעבע מקנאה". אלוהים מושיע גויים על מנת שגוי מאמין יתלווה ליהודי לא מאמין ויגרום לו לקנא בגלל מה שיש למאמין הגוי, וזאת כדי שגם הוא יאמין במשיח.  

פסוק 12 מציג ניגוד בין החלק והמלוא. וְאִם מְעִידָתָם הִיא עֹשֶׁר לָעוֹלָם וְהֶפְסֵדָם הוּא עֹשֶׁר לַגּוֹיִם, שְׁלֵמוּתָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! כעת רק חלק מהעם, מיעוט, הוא השארית, ואלה הם המאמינים כיום, אבל בעתיד עם ישראל ייוושע כולו, בשלמותו, וזה יהיה מלואם, שְׁלֵמוּתָם. מעידת ישראל משרתת את ישועת הגויים, ומְעִידָתָם הִיא העֹשֶׁר לָעוֹלָם, העושר לגויים, לפיכך העובדה הזאת אמורה להוביל לכמה לקחים חשובים. הלקח הראשון לגבי מטרת המעידה של ישראל הוא, שהם לא מעדו ונפלו ללא קום, אלא שזה קרה על מנת שהישועה תוכל להגיע לגויים.

כעת משהגיעה הישועה לגויים, מטרת ישועתם היא להקניא את היהודים וכך להביא אותם לישועה (פסוקים 14-13). אֲלֵיכֶם הַגּוֹיִם אֲנִי מְדַבֵּר; בִּהְיוֹתִי אֲנִי שָׁלִיחַ לַגּוֹיִם מְכַבֵּד אֲנִי אֶת שֵׁרוּתִי, בְּתִקְוָה לְעוֹרֵר קִנְאָה בִּבְנֵי עַמִּי וּלְהוֹשִׁיעַ כַּמָּה מֵהֶם. מטרת המעידה של ישראל הייתה ישועה לגויים, ומטרת הישועה של הגויים היא ישועת היהודים. זו המתודולוגיה לפיה בחר אלוהים לפעול. 

לקח שני לגבי מטרת המעידה של ישראל מוצג בפסוק 15: הֲרֵי אִם הַדָּחָתָם הִיא רִצּוּי בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם, מַה תִּהְיֶה הֲשָׁבָתָם אִם לֹא תְּקוּמָה מִמָּוֶת אֱלֵי חַיִּים? 

הלקח השני הוא שכל זה יוביל לברכה לישראל. שאול אומר שאם מעידת ישראל משמעה היה ריצוי בשביל עולם הגויים, הרי שהֲשָׁבָתָם של ישראל תהיה חַיִּים מִן־הַמֵּתִים. חוסר האמונה של ישראל מכוון לעבר השבת האמונה; מעידת ישראל מכוונת להשבתם הסופית. מלואם (שְׁלֵמוּתָם) בפסוק 12 מתייחס להשבה מלאה של עם ישראל לאלוהים. אם דרך מעידתם של ישראל הגויים קיבלו את הבשורה, איזו ברכה תהיה זו בשבילם כשישראל ישובו להאמין. אם הגויים קיבלו "כמות" כזו של ברכה בזכות המעידה של ישראל, קל וחומר שהגויים יתברכו הרבה יותר כשעם ישראל ייוושע. זה יוביל לשיבתו של ישוע ולכינון מלכות אלוהים. לכן עמל שאול קשות בקרב הגויים. באופן שכזה, אפילו יותר יהודים יתקנאו ויאמינו, מה שבתורו יביא אפילו יותר ברכות לגויים.

שאול אומר בפסוקים אלה שהייתה זו תוכניתו של אלוהים שעם ישראל ידחה את משיחיותו של ישוע; לזמן מה, הבשורה תופץ לגויים ובמהלך תקופה זו הם אמורים להקניא את היהודים; עד שבסופו של דבר, כל ישראל ייוושעו. שאול מסתמך על ישעיהו מט 13-1, שם לימד ישעיהו את אותו הדבר: שהמשיח יבוא לישראל; עם ישראל ידחה אותו, ואז המשיח, לזמן מה, יהיה לאור גויים; אבל בסופו של דבר ישראל ישובו אליו. שאול אינו אומר כאן שום דבר חדש; הוא רק מצביע על הדרך שבה ישעיהו פרק מט מתגשם בהווה. בפסוקים 10-1 שאול לימד שיש עדיין שארית שמאמינה ונושעת. כעת בפסוקים 15-11 הוא אומר שהדרך העיקרית שבה היהודים באים כעת לאמונה היא מפני שהמאמינים הגויים מעוררים את קנאתם. 

ג. עץ הזית: רומים יא 24-16

שאול פותח קטע זה עם ההמחשה והעיקרון של עץ הזית: אִם תְּרוּמַת הָעִסָּה קֹדֶשׁ, כֵּן גַּם כָּל הַבָּצֵק! וְאִם הַשֹּׁרֶשׁ קֹדֶשׁ, כֵּן גַּם הָעֲנָפִים (פסוק 16).

המילה "אם" מראה שיש סיבה להאמין בהשבה לאומית עתידית של עם ישראל לאלוהים. הוא משתמש בדוגמה של תְּרוּמַת הָעִסָּה והַשֹּׁרֶשׁ, שמסמלים את אברהם, יצחק, יעקב, ואת הברית עם אברהם. הם קדושים כי הם הופרדו והוקדשו על ידי אלוהים למטרה שהוא קבע. עם ישראל הוא הַבָּצֵק והָעֲנָפִים. העיקרון מבוסס על במדבר טו 21-17: הקדושה של תרומת העיסה ושל השורש מועברת לבצק ולענפים. כשם שתרומת העיסה מקדשת את כל היבול, את כל עיסת הבצק, כך יום אחד כל ישראל גם הם יתקדשו. הברית שנכרתה עם אברהם והאבות היא הבסיס לציפייה לישועת עם ישראל בעתיד.

הענפים המקוריים הם היהודים או ישראל, וענפי זית הבר הם הגויים: וְאִם נִכְרְתוּ כַּמָּה עֲנָפִים מֵעֵץ הַזַּיִת, וְאַתָּה, זֵית־בָּר, הֻרְכַּבְתָּ בִּמְקוֹמָם וְשֻׁתַּפְתָּ בְּשֹׁרֶשׁ הָעֵץ וּבִלְשַׁדּוֹ… (פסוק 17). 

עץ הזית בקטע הזה אינו מייצג את ישראל או את הקהילה, אלא מייצג מקום של ברכה רוחנית. ישראל הם הבעלים של עץ הזית, אבל אינם העץ עצמו. השורש של מקום הברכה הזו הוא הברית עם אברהם. שאול אומר כאן את אותו הדבר שאמר באפסים ב 16-11,
ג 6-5. הגויים, דרך אמונתם, נהיו כעת לשותפים בברכות הרוחניות של היהודים הכלולות בברית עם אברהם. עץ הזית מייצג את מקום הברכה ועכשיו הגויים הורכבו וחוברו למקום הברכה הזה והם שותפים ללשדו. הגויים לא השתלטו אלא היו לשותפים בברכות הרוחניות של היהודים. בפסוק זה, שאול דיבר על הרכבת ענפי זית בר על עץ זית טוב. מבקריו טענו שברור ששאול לא הבין בגננות, מפני שאין זה טבעי להרכיב ענף זית בר על עץ זית טוב. אך זו בדיוק הנקודה ששאול מדגיש; אין זה טבעי לגויים להיות מורכבים לתוך מקום הברכה הזה שנובע מברית אברהם. בפסוק 24 שאול כותב שזה מנוגד לטבע. הרכבה שכזו לא הייתה מניבה פרי. הוא מראה שאלוהים עושה משהו שמנוגד לטבע: הוא מביא את הגויים למקום הברכה על יסוד הבריתות היהודיות.

ואז שאול נותן אזהרה בפסוקים 22-18: אֲזַי אַל תִּתְנַשֵֹא עַל הָעֲנָפִים. אִם תִּתְנַשֵֹא, דַּע לְךָ שֶׁלֹּא אַתָּה נוֹשֵׂא אֶת הַשֹּׁרֶשׁ, אֶלָּא הַשֹּׁרֶשׁ נוֹשֵׂא אוֹתְךָ. אַתָּה תֹּאמַר: "הָעֲנָפִים נִכְרְתוּ כְּדֵי שֶׁאֻרְכַּב אֲנִי". יָפֶה! בִּגְלַל אִי־אֱמוּנָה נִכְרְתוּ, אַךְ אַתָּה עַל־יְדֵי אֱמוּנָה מַחֲזִיק מַעֲמָד. אַל תִּתְגָּאֶה אֶלָּא הִמָּלֵא יִרְאָה, שֶׁהֲרֵי אִם לֹא חָס אֱלֹהִים עַל הָעֲנָפִים הַמְּקוֹרִיִּים, גַּם עָלֶיךָ לֹא יָחוּס. לָכֵן שִׂים לֵב לְטוּבוֹ שֶׁל אֱלֹהִים וּלְחֻמְרָתוֹ: מֵחַד גִּיסָא חֻמְרָה כְּלַפֵּי הַנִּכְשָׁלִים; מֵאִידָךְ גִּיסָא, טוּבוֹ שֶׁל אֱלֹהִים עָלֶיךָ אִם תַּעֲמֹד בְּטוּבוֹ, וָלֹא – גַּם אַתָּה תִּכָּרֵת.

האזהרה היא שהבסיס לברכה של הגויים הוא אמונה, לא מעשים; כדי שהגויים יישארו במקום של ברכה, הם חייבים להמשיך לעמוד באמונה. המעידה של ישראל צריכה להיות בעבורם שיעור. שאול אינו מדבר על מאמינים ולא־מאמינים כפרטים, אלא על עם ישראל ועל הגויים. היהודים היו במקום של הברכה כעם, אבל בגלל חוסר האמונה שלהם הם נכרתו. עכשיו הגויים אמורים להימצא במקום הברכה; אבל אם הם לא יאמינו, גם הם ייכרתו ויוסרו ממנו. לא מדובר על אובדן הישועה, אלא על הרחקה ממקום הברכה. הגויים מוזהרים שלא להתנשא על הענפים המקוריים, שכן הם אינם עומדים בזכות עצמם; הם מתקיימים בזכות השורש – הברית עם אברהם, שהיא ברית יהודית.

בהמשך (פסוקים 24-23) שאול מציג את הטיעון להחזרה של עם ישראל בסופו של דבר: וְאִם לֹא יַמְשִׁיכוּ בְּחֹסֶר אֱמוּנָתָם יֻרְכְּבוּ גַּם הֵם, שֶׁכֵּן אֱלֹהִים יָכוֹל לְהַחֲזִירָם וּלְהַרְכִּיבָם. הֲרֵי אִם אַתָּה נִכְרַתָּ מֵעֵץ זַיִת בָּר מִטִּבְעוֹ, וּבְנִגּוּד לַטֶּבַע הֻרְכַּבְתָּ עַל עֵץ זַיִת טוֹב, כָּל שֶׁכֵּן אֵלֶּה, הַמְּקוֹרִיִּים, יֻרְכְּבוּ עַל עֵץ הַזַּיִת שֶׁלָּהֶם!

בפסוק 23 שאול מראה שהדבר היחיד שמונע את החזרת ישראל הוא חוסר האמונה שלהם, שֶׁכֵּן אֱלֹהִים יָכוֹל לְהַחֲזִירָם וּלְהַרְכִּיבָם. בפסוק הבא הוא מסביר מדוע יש לצפות להחזרתם: זהו עֵץ הַזַּיִת שֶׁלָּהֶם. עץ הזית הזה, מקום הברכה הזה, הוא של ישראל. הכיצד? מקום הברכה מבוסס על ארבע הבריתות הבלתי מותנות שאלוהים כרת עם ישראל. אלה הן בריתות עם היהודים, לכן מקום הברכה שייך בצדק ליהודים. זהו חלק מהיתרון של היהודי, המתואר ברומים ג 2-1. הגויים הם רק שותפים לברכות הברית שלהם. אי לכך יש לצפות שישראל יוחזרו ויורכבו על עץ הזית שלהם. שכן אם אלוהים מרכיב זית בר על עץ זית טוב בְנִגּוּד לַטֶּבַע… כָּל שֶׁכֵּן אֵלֶּה, הַמְּקוֹרִיִּים, יֻרְכְּבוּ עַל עֵץ הַזַּיִת שֶׁלָּהֶם. העובדה שעץ הזית שייך לישראל מראה שישראל אינו העץ, שכן הבעלים ומה ששייך לבעלים הם ישויות נפרדות. לאחר שציין את מה שמצפים שיקרה, שאול קובע שזה בדיוק מה שיקרה בעתיד.

III. העתיד

א. שארית מישראל בזמן הצרה

כל יהודי שיאמין בישוע במהלך שבע השנים של עת הצרה יהיה חלק משארית ישראל. זה כולל את 144,000 היהודים (ההתגלות ז) ואת היהודים מירושלים שיאמינו באמצע תקופת הצרה (ההתגלות יא 13). זה כולל את כל היהודים שיאמינו כתוצאה מהכרזת הבשורה בפי ה-144,000 או שני העדים (ההתגלות יא). זה גם כולל את השארית מספר ההתגלות יב 17 שהשטן יילחם בהם.

ב. השארית הנאמנה

1. ההגדרה

חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית יהפכו להיות חלק משארית ישראל רק בסוף תקופת הצרה. ניתן לקרוא להם "השארית הנאמנה". על סמך כל הפסוקים העוסקים בנושא, מהקבוצה הזו יהיה מורכב רוב שליש העם שישרוד את תקופת הצרה. לכל אורך הצרה הם לא יאמינו במשיח ישוע וגם לא בצורר המשיח. הם לא יהיו "הרבים" מדניאל ט 27 אלא יסרבו לכל קשר עם הברית שתפתח את הצרה הגדולה. הם אלה שלא ישימו מחסם בכזב ולא "יחישו" (ישעיהו כח 16-14). הם נאמנים בכך שיאמינו באלוהי ישראל על פי ההתגלות הניתנת בתנ"ך ועל כך הם יישענו. אבל בסוף הם יכירו בישוע כמשיח.

2. השארית הנאמנה תישען על ה' בֶּאֱמֶת: ישעיהו י 23-20

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, לֹא-יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית-יַעֲקֹב, לְהִשָּׁעֵן, עַל-מַכֵּהוּ; וְנִשְׁעַן, עַל-יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל— בֶּאֱמֶת. שְׁאָר יָשׁוּב, שְׁאָר יַעֲקֹב אֶל-אֵל, גִּבּוֹר. כִּי אִם-יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם שְׁאָר, יָשׁוּב בּוֹ; כִּלָּיוֹן חָרוּץ, שׁוֹטֵף צְדָקָה. כִּי כָלָה, וְנֶחֱרָצָה אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת, עֹשֶׂה בְּקֶרֶב כָּל-הָאָרֶץ.

בפסוק 20 נאמר שבשונה מיתר אנשי ישראל, השארית (השְׁאָר) תישען על יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. בפסוק 21 ישעיהו מכריז שבסופו של דבר הם ישובו אל אלוהי ישראל, שיבה שתוכל להתרחש רק דרך אמונה בישוע המשיח. תחילת פסוק 22 מציינת שעל אף מספרם הגדול של היהודים כְּחוֹל הַיָּם, רק שארית תשוב אל אלוהים. המשך פסוק 22 ופסוק 23 מדברים על כִּלָּיוֹן חָרוּץ. נחרץ שיבוא כיליון על כל הארץ, והשארית תשרוד אותו. יש כאן דמיון למילים המופיעות בישעיהו כח 22 (וְעַתָּה, אַל-תִּתְלוֹצָצוּ, פֶּן-יֶחְזְקוּ, מוֹסְרֵיכֶם: כִּי-כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי, מֵאֵת אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת עַל-כָּל-הָאָרֶץ), שם נחרץ שתבוא עליהם כליה עם חתימת ברית שבע השנים, האירוע שפותח את ימות הצרה הגדולה. מצירוף שני הפסוקים האלה מישעיהו ברור שבמשך תקופת הצרה, השארית תשרוד את רדיפת היהודים על ידי צורר המשיח ואת החורבן המאסיבי של הארץ. לכן, מכנים אותם בפסוק 20 שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית-יַעֲקֹב, וגם פליטת ישראל, פליטת בית יהודה וכד' בישעיהו ד 2; י 20; לז 32-31; יואל ג 5; עובדיה 17.

3. ההגנה על השארית הנאמנה: ישעיהו מא 16-8

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ, וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ; וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי-אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל-תִּירָא כִּי עִמְּךָ-אָנִי, אַל-תִּשְׁתָּע כִּי-אֲנִי אֱלֹהֶיךָ; אִמַּצְתִּיךָ, אַף-עֲזַרְתִּיךָ אַף-תְּמַכְתִּיךָ, בִּימִין צִדְקִי. הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ; יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ, אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם, אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ; יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. כִּי, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ; הָאֹמֵר לְךָ אַל-תִּירָא, אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ. אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-יְהוָה, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ, לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל, פִּיפִיּוֹת; תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים. תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם, וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם; וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהוָה, בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.

זוהי הבטחה לשמור על השארית הנאמנה בעיצומן של רדיפות קשות, בזמן שהשטן יתאמץ להשמיד את היהודים במחצית השנייה של תקופת הצרה.

4. אלוהים יספק לשארית הנאמנה את כל צרכיה

א. ישעיהו מא 20-17

הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם, וָאַיִן לְשׁוֹנָם, בַּצָּמָא נָשָׁתָּה; אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם. אֶפְתַּח עַל-שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת; אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר—יַחְדָּו. לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ, וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו כִּי יַד-יְהוָה, עָשְׂתָה זֹּאת; וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, בְּרָאָהּ.

לפי הקטע הזה, ניסים שאלוהים יחולל כדי לספק להם מים ומזון יגרמו להם לשקול שוב את הקשר שלהם עם אלוהים. כפי שאלוהים סיפק מים ומזון לבני ישראל במדבר סיני, כך הוא יעשה שוב בזמן הצרה כאשר היהודים יברחו למדבר.

ב. ישעיהו סה 16-8

כֹּה אָמַר יְהוָה, כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל, וְאָמַר אַל-תַּשְׁחִיתֵהוּ, כִּי בְרָכָה בּוֹ  כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי, לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל. וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע, וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ הָרָי; וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי, וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ-שָׁמָּה. וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה-צֹאן, וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר, לְעַמִּי, אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי. וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְהוָה, הַשְּׁכֵחִים אֶת-הַר קָדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן, וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ. וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב, וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא-חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם. לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ, וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ; הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ, וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ. הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ, מִטּוּב לֵב; וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב, וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ. וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי, וֶהֱמִיתְךָ אֲדֹנָי יְהוִה; וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא, שֵׁם אַחֵר. אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ, יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, וְהַנִּשְׁבָּע בָּאָרֶץ, יִשָּׁבַע בֵּאלֹהֵי אָמֵן: כִּי נִשְׁכְּחוּ, הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת, וְכִי נִסְתְּרוּ, מֵעֵינָי.

קטע זה מבהיר שבעוד שהכופרים יסבלו וימותו, השארית הנאמנה תזכה להגנה, למזון ולמים מידי אלוהים. זה יאפשר לה לשרוד את הרדיפות ואת החורבן של הצרה הגדולה.

ג. השארית הנאמנה וישועת עם ישראל

1. רומים יא 36-25

בעזרת מילית החיבור וההסבר "הן", המחברת קטע זה עם רומים יא 24, שאול מצהיר בבירור בפסוקים 25 ובתחילת פסוק 26, שבסוף, עם ישראל ייוושע: הֵן, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם הַסּוֹד הַזֶּה, פֶּן תִּהְיוּ חֲכָמִים בְּעֵינֵיכֶם: קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע…

בפסוק 25 שאול מציין שקהות הלב שאחזה את ישראל מוגבלת, חלקית, רק לזמן מה: קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר… ליבם לא התקשה לחלוטין; וזה גם מה שנאמר ברומים יא 10-1. העובדה שיש יהודים שמאמינים ונושעים מוכיחה שקהות הלב הייתה חלקית. וליבם קהה רק זמנית, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. המילה היוונית שתורגמה ל"מלוא" מצביעה על מכסה מספרית שהתמלאה. במילים אחרות, לאלוהים יש מספר מסוים של גויים שהוא יעד להושיע ולהכניס למקום של ברכה, לעץ הזית של פסוקים 24-16.

לאחר שיִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם, לאחר שהמכסה המספרית הזו תתמלא, ככתוב בתחילת פסוק 26: כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע. לפי מעשי השליחים טו 14 (שִׁמְעוֹן סִפֵּר כֵּיצַד לָרִאשׁוֹנָה פָּקַד אֱלֹהִים אֶת הַגּוֹיִם לָקַחַת מִקִּרְבָּם עַם לִשְׁמוֹ), אחת המטרות של "עידן הקהילה" הוא לקחת מקרב הגויים עַם לִשְׁמוֹ. זה יימשך עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. באותו זמן קהילת המשיח תהיה שלמה והיא תילקח לשמיים. אז יטפל אלוהים שוב בעם ישראל כעם, ולא רק ביהודים כפרטים, וזה יוביל לישועת כל ישראל. בכָּל יִשְׂרָאֵל שאול התכוון לכל היהודים שיחיו באותו זמן, ולא לכל היהודים מכל הזמנים. חוגים מסוימים פירשו את הפסוק הזה באופן שגוי כאילו כוונתו לומר שכל היהודים ייוושעו בסופו של דבר ושלפיכך אין צורך להפיץ את הבשורה בקרב היהודים. אבל אין זה מה שהקטע מלמד. לדוגמה, התנ"ך מדבר על כל ישראל, כל עדת ישראל, שיצאה ממצרים. כמובן, לא כל היהודים שחיו אי פעם יצאו ממצרים, אלא רק כל יהודי שחי באותו זמן יצא ממצרים. יש לפרש את הפסוק הזה באותה דרך: כל יהודי שיחיה באותו זמן, ייוושע. הַסּוֹד שעליו מדובר בקטע זה אינו ישועת עם ישראל כולו כעם, שכן זה כבר נגלה בתנ"ך. הַסּוֹד הוא קהות הלב החלקית והזמנית של ישראל שתימשך עד שמלוא המכסה המספרית של הגויים תתמלא. "ישראל" הנזכר בפסוק זה חייב להיות עם ישראל, שכן זו הייתה משמעות המונח בעשר הפעמים האחרות שבהן נעשה שימוש בשם זה מפרק ט; ובכך מודים אפילו אלה הדוגלים בתאולוגיית "ההחלפה" (לפיה הגויים תפסו את מקומו של עם ישראל). אין כל סיבה להוציא את הפסוק הזה מן הכלל, בייחוד מאחר שהוא הגיוני לחלוטין ומציב ניגוד אל מול הגויים שבפסוק הקודם.

בפסוקים הבאים (29-26) קישר שאול בין ישועת עם ישראל העתידית למצבם הנוכחי: וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יהוה וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם, כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם". אָמְנָם בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּשׂוֹרָה הֵם אוֹיְבִים בִּגְלַלְכֶם, אֲבָל בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ. 

סוף פסוק 26 ופסוק 27 מביאים אסמכתא מקראית לישועת ישראל העתידית, בציטוט מישעיהו נט 21-20 וכז 9. והוא מנתח את האמת הזו בתחילת פסוק 28: בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּשׂוֹרָה הֵם אוֹיְבִים בִּגְלַלְכֶם. הריחוק של ישראל למרות הבטחות הברית הוא דרכו של אלוהים להביא אליו את הגויים. בכל הנוגע לבשורה, הם אויבים בגלל, או למען, הגויים. שאול קובע בסוף פסוק 28: אֲבָל בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת. עם ישראל הוא עמו הנבחר של אלוהים. בִּגְלַל הָאָבוֹת מתייחס לבריתות שכרת אלוהים עם ישראל, ובייחוד הברית שכרת עם אברהם, יצחק ויעקב. אלוהים הוא שומר הברית (וְיָדַעְתָּ, כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים: הָאֵל, הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד… דברים ז 9) ולפיכך הוא יקיים את הבריתות שלו, למען שמו. חלק ממה שמובטח בברית הזו הוא ישועת עם ישראל, כעם. לעת עתה, ליבם של ישראל התקשה חלקית. כתוצאה מכך, האלמנט הזה של הקשחת הלב הוא אויב לבשורה. בסופו של דבר, אלוהים חייב להביא אליו את כל העם מפני שאֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת; הוא הבטיח להם במסגרת הברית הבטחות שעליו לקיים. פסוק 29 קובע: שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ. הסיבה שבגללה הוא חייב לקיים אותן היא טבען הבלתי מותנה ובלתי משתנה של הבטחות האלוהים. הוא בחר בעם ישראל; המתנות הן הבטחות הברית שהן התוצאה של בחירה זו. בְּחִירָתוֹ ומַתְּנוֹתָיו אינן נתונות לביטול; הן בלתי הפיכות.

שאול מתווה את העיקרון למה שעומד לקרות בנוגע לכך שהגויים נקראו אליו ולישועת עם ישראל בפסוקים 32-30: וּכְשֵׁם שֶׁאַתֶּם בֶּעָבָר לֹא צִיַּתֶּם לֵאלֹהִים, אַךְ כָּעֵת רֻחַמְתֶּם אַגַּב אִי־צִיּוּתָם, כֵּן גַּם אֵלֶּה לֹא צִיְּתוּ כָּעֵת, וְכָךְ בָּרַחֲמִים אֲשֶׁר הֻשְׁפְּעוּ עֲלֵיכֶם יְרֻחֲמוּ גַּם הֵם כָּעֵת; כִּי אֱלֹהִים כָּלָא אֶת הַכֹּל בְּאִי־צִיּוּת כְּדֵי שֶׁיְּרַחֵם עַל הַכֹּל.

שאול הצביע על כך שחוסר אמונה סיפק לאלוהים הזדמנות לגלות רחמים לא רק למי שראויים להם, אלא גם לאלה שאינם ראויים להם. בעבר הגויים לא צייתו, אַךְ כָּעֵת רוחמו. ישראל אינם מצייתים כעת, כך שהיהודים הושמו ברמה שבה הם ראויים לרחמים: כִּי אֱלֹהִים כָּלָא אֶת הַכֹּל בְּאִי־צִיּוּת כְּדֵי שֶׁיְּרַחֵם עַל הַכֹּל, וזהו סיכום הבשורה. הכול כלולים, ללא הבדל, שכן במסגרת ההקשר הזה הוא מתייחס לגויים וליהודים כאל השתייכות לאומית, אך לא לכל האנשים כפרטים. הוא ירחם על כולם ללא הבדל, כלומר הן על היהודים והן על הגויים, אבל לא כל בני האדם ייוושעו כפרטים. תהיה ישועה בקרב היהודים והגויים כאחד, בתור השתייכות לאומית. אם מישהו בכלל נושע, הרי שזה בזכות רחמי האלוהים. 

שאול מסיים את הדיון התאולוגי שלו על עם ישראל בדוקסולוגיה – דברי שבח לאלוהים – בפסוקים 36-33: מָה עֹמֶק עֹשֶׁר הָאֱלֹהִים, מָה עֹמֶק חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ! אֵין חֵקֶר לְמִשְׁפָּטָיו וְאֵין מַשִֹיג אֶת דְּרָכָיו, כִּי "מִי־תִכֵּן אֶת־רוּחַ יהוה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ?" וּמִי הִקְדִּים לָתֵת לוֹ דָּבָר וִישֻׁלַּם לוֹ? הֲרֵי הַכֹּל מִמֶּנּוּ, הַכֹּל דַּרְכּוֹ, וְהַכֹּל אֵלָיו. לוֹ הַכָּבוֹד לְעוֹלָמִים! אָמֵן.

שאול התעמק בתוכנית האלוהית בקשר לישראל, ובאופן שבו הוא הביא את ישראל למצב הזה; התעמק באיך שאלוהים מביא אליו אנשים מהגויים כדי להושיע רבים מהם ואיך בשלב מסוים זמנם יסתיים כשהמכסה תתמלא; ועסק בשאלה איך אלוהים ישיב אליו את עם ישראל ויביא את כולם לישועה. לאחר כל זה הוא מסיים עם דברי השבח הנפלאים האלה. שאול מהלל את חוכמתו של אלוהים ואת עושר החוכמה הזו. אכן, כל מי שבאמת מבין את יחסו של אלוהים לעם היהודי, מבין את תוכניתו לישראל ורואה כל זאת מנקודת המבט של אלוהים, גם הוא מן ההכרח יצטרף לשאול ויאמר: מָה עֹמֶק עֹשֶׁר הָאֱלֹהִים, מָה עֹמֶק חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ!

2. הסתירה והפתרון

לפי רומים יא 27-25, כל ישראל ייוושע. לפי ישעיהו י 23-20, רק השארית תיוושע. אין כאן סתירה אם מבינים זאת בהקשר של הישועה הלאומית של עם ישראל. לפי זכריה יג 9-8, שני שליש מהאוכלוסייה היהודית יושמדו ברדיפות בעת הצרה הגדולה. זה יכלול את כל אלה שאינם חלק מהשארית, את שארית הפליטה: ישעיהו ד 2; י 20; לז 32-31; יואל ג 5; עובדיה 17.

מאחר שכל השליש הנותר יאמינו, בנקודה זו, כל ישראל ושארית ישראל יהיו היינו הך. הדבר מובהר במיכה ב 13-12: אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ תְּהִימֶנָה מֵאָדָם. עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיהוָה בְּרֹאשָׁם.

המשמעות מובעת בתקבולת של השירה העברית המקראית שבפסוקים אלה. ההקבלה הראשונה היא יַעֲקֹב כֻּלָּךְ – כל יעקב (ישראל) שמקביל וזהה לשְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, שכן עִם הישועה הלאומית של עם ישראל, כל העם יהיה חלק מהשארית. ועקב הישועה של עם ישראל, המשיח יחזור כדי להציל אותם (פסוק 13).

ד. שארית ישראל הנאמנה במלכות המשיח

מאחר שעם ישראל כולו שיהיה קיים לאורך מלכות המשיח יהיה עם שנושע, הם יישארו בגדר שארית ישראל לאורך התקופה הזו. כל מה שנאמר על ישראל והמלכות יהיה נכון לגבי שארית ישראל. עם זאת, פסוקים מסוימים כן מדגישים את מוטיב השארית במלכות המשיח ולפיכך, לשם השלמת שיעורנו זה, נסכם אותם להלן.

בנוגע להשבת ישראל לארץ ולה', ישעיהו יא 11, 16, וזכריה ח 7-6 מתארים זאת כאיסוף של השארית. ישועת השארית מודגשת (זכריה ח 7; מיכה ד 7). משמעות הדבר היא שחטאי השארית ייסלחו, לפי מיכה ז 20-18: מִי-אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם. המשמעות תהיה גם שהשארית תפיץ את דבר אלוהים בקרב הגויים, לפי מיכה ה 8-7. השארית גם תנחל את הארץ לפי צפניה ב 7, 9 וזכריה ח 12. הם ישבו בארץ ללא חטא ויחיו בבטחה: שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא-יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא-יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא-יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי-הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד (צפניה ג 13).

.

הורד שיעור כ-PDF