"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" "בראשית ב 4
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" "בראשית ב 4
הקדמה
הצירוף "יְהוָה אֱלֹהִים" מופיע לראשונה בתנ"ך בפסוק זה. צורה זו מופיעה תשע עשרה פעמים בבראשית פרקים ב-ג, ורק פעם אחת נוספת בתורה, בשמות ט 30. מחוץ לספרי התורה הצירוף מופיע כעשרים פעמים, בעיקר בשמואל א ו-ב, מלכים א ו-ב ודברי הימים א ו-ב.
שים לב שכתוב פה "בְּיוֹם עֲשׂוֹת…". כאשר המילה "יום" מופיעה כך לבדה, מבלי שמצוין לצידה מספר, משמעותה עשויה להיות פרק זמן ארוך יותר מעשרים וארבע שעות (ארוך מיממה). ואילו כאשר היא מופיעה לצד מספר, משמעותה תמיד פרק זמן של עשרים וארבע שעות. בפסוק זה, המילים "ביום עשות…" – ביום שבו נעשו-נבראו ארץ ושמיים – מתייחסות לששת ימי הבריאה הקודמים. אבל, אין במילים אלה אישוש לתיאוריות הטוענות ש"יום" מציין עידן או תקופת זמן ארוכה, שכן בבראשית א המילה "יום" הופיעה עם שם המספר לצידה ולפיכך היא מצביעה על יממות – על פרקי זמן בני עשרים וארבע שעות.
פסוק 4 משמש כהקדמה לקטע שלם המשתרע עד בראשית ד 26. קטע זה מכיל פירוט של בניו של אדם ומספר על קורות השמיים והארץ שאלוהים ברא. בסופו של דבר הם קוללו בגלל אי ציות שגרם לקלקול והידרדרות שהתפשטו במהירות בקרב המין האנושי. בסיפור הבריאה אלוהים בירך שלוש פעמים, ואז בפרקים ג-ד הוא מקלל שלוש פעמים. פסוק 4 בפרק ב הוא אומנם הקדמה לקטע נרחב המשתרע עד בראשית ד 26, אבל שיעור זה יתמקד באדם וחווה בגן עדן (ב 25-5).
הקטע הזה מלמד שישה נושאים בעלי משמעות תיאולוגית: א) שלאדם יש יכולת לשרת את אלוהים. ב) שעל האדם מוטלת האחריות לציית לדבר ה', שבאמצעותו נברא העולם. ג) היווצרות מוסד הנישואין. ד) שהכתוב מתמקד ביתר הרחבה באדם בהשוואה לכלל הבריאה, ולכן מפורטים בריאתו וטבעו של האדם שנברא בצלמו וכדמותו של אלוהים. ה) מסופר בקטע זה על יחסו המיוחד של אלוהים למין האנושי ועל כל מה שהוא נותן להם: גן שנוצר בידי אלוהים כדי שיחיו בו. וביחס לאדם, ניתן לו תפקיד מיוחד – לקרוא לבעלי החיים בשמות, ואלוהים נתן לאדם את חווה. ו) מהקטע הזה אפשר ללמוד שאלוהים לא יזנח את בריאתו.
קיימת במקרא תופעה של סיפורים כפולים שחוזרים על אותו עניין, בתבנית שמורכבת מיחידת טקסט ראשונה המפרטת את האירועים בסדר כרונולוגי מהתחלה ועד הסוף, ואחריה יחידת טקסט שנייה שחוזרת אל תחילתה של יחידת הטקסט הראשונה על מנת להוסיף עליה פרטים. תופעה זו קיימת כאן: הקטע שבו אנחנו דנים, בראשית ב 25-2, חוזר ומתייחס לאירועים שתוארו בקטע קודם, בראשית א 1 – ב 3, בייחוד ליום הבריאה השישי, ומתאר ביתר פירוט איך בדיוק נבראו אדם וחווה, ואת סדר בריאתם.
בריאת האדם: בראשית ב 7-5
א. הרקע: בראשית ב 6-5
תיאור המצב הקדמוני של הארץ בפסוק 5 מכין את הבמה לבריאת האדם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
במצב המתואר, משהו היה חסר. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ. טרם היו שיחים ועשבים. המילה "שיח" משמשת בתנ"ך במשמעות של שיחי בר מדבריים, והיא מופיעה בו רק עוד שלוש פעמים (בראשית כא 15; איוב ל 4, 7). העניין הוא שבהמשך הפסוק נאמר: וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח. קביעה זו סותרת לכאורה את בראשית א 13-9 (יום הבריאה השלישי) שם נאמר בבירור שדשא, עשב ועצים כבר צומחים. אבל אין זו סתירה, מפני שבבראשית א' 13-9 מדובר על העולם באופן כללי, כשבאותו שלב שיחי השדה ועשב השדה אכן כבר צמחו, ואילו פסוק 5 בפרק ב מתאר באופן ספציפי את גן עדן. בשלב זה עדיין לא היו צמחים בתוך הגן, מפני שאלוהים רק עכשיו מכין את הגן הזה כמקום שבו יגורו אדם וחווה. הסיבה הראשונה לכך היא כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ. למעשה הפעם הראשונה שבה יֵרד מטר על הארץ תהיה בימי המבול. הסיבה השנייה היא וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, כלומר את גן עדן. לא נאמר לאדם לעבוד את אדמת כל הארץ, אלא רק לעבוד את אדמת גן עדן. שוב, אלה הן עובדות שנוגעות לגן עדן; לפיכך אין זה סותר את בראשית א 13-9. זהו הרקע לבריאת חיים אנושיים.
ואז פסוק 6 מתייחס להשקיה של הארץ. וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. המילה "אד" מופיעה רק פעם אחת נוספת בתנ"ך, באיוב לו 27. אד (או ערפל) עלה מן הארץ והשקה את האדמה ואִפשר לצמחים לחיות, וכך היה עד לימי נוח והמבול.
ב. יצירת האדם: בראשית ב 7 (תחילת הפסוק)
1) יצירת החלק החומרי של האדם: בראשית ב 7 (תחילת הפסוק)
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה…
מעשה יצירת האדם מתחיל עם יצירת החלק החומרי שלו. כתוב בתחילת פסוק 7: וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם. אלוהים יצר את האדם, עיצב אותו. בבראשית א 27-26 נעשה שימוש ב"ברא", מילה המצביעה על מעשה שאלוהים לבדו מסוגל לעשות: לברוא יש מאין. במקרה של בריאת אדם, המילה "יצר" מדגישה עשיית דבר מה ממשהו קיים, ולא בריאת יש מאין. עם זאת, אף על פי שזו פעולה של יצירת דבר מה מחומר קיים, עדיין זהו פועל שרק אלוהים מסוגל לעשות. הוא "יצר", כלומר עשה, עיצב, נתן צורה מחומר מסוים. הפועל ליצור משמש, למשל, כשמדובר על יוצר (קדר) המעצב-יוצר כלי חרס: כְלִי יוֹצֵר (שמואל ב יז 28), …אִם-כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר, יֵחָשֵׁב: כִּי-יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי, וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ לֹא הֵבִין? (ישעיהו כט 16) ובנבואת "בֵּית הַיּוֹצֵר" בירמיהו יח 18-1. המונח משמש גם במובן של צורף היוצר אלילים בישעיהו מד 9 (יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ) וראה גם חבקוק ב 18. בישעיהו מט 5 הוא מופיע במשמעות יצירת ועיצוב גופו של המשיח ברחם: וְעַתָּה אָמַר יְהוָה, יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ, לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו… נאמר לנו שאלוהים יוצר-מעצב דברים: מזמור לג 15 מדבר על כך שאלוהים "יוצר יחד" לבבות (הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם; הַמֵּבִין, אֶל-כָּל-מַעֲשֵׂיהֶם), במזמור צד 9 אלוהים הוא יוצר העין ולפי מזמור קיט 73 אלוהים עשה וכונן את האדם: יָדֶיךָ עָשׂוּנִי, וַיְכוֹנְנוּנִי; הֲבִינֵנִי, וְאֶלְמְדָה מִצְוֺתֶיךָ. אם כן, אלוהים עיצב את גוף האדם.
יתרה מזאת, כאמור בהמשך פס' 7, האדם נוצר עָפָר מִן-הָאֲדָמָה. הוא נוצר מעפר הלקוח מהאדמה עצמה. התמונה היא של משהו שעשוי מטין, מחומר, וזה מקבל אישור במקומות אחרים: באיוב ד 19 בני האדם הם שֹׁכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר אֲשֶׁר-בֶּעָפָר יְסוֹדָם… באיוב י 9-8 ידי אלוהים עיצבו את האדם מחומר והוא יכול להשיבו לעפר: יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי, וַיַּעֲשׂוּנִי… זְכָר-נָא, כִּי-כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל-עָפָר תְּשִׁיבֵנִי; באיוב לג 6 נאמר שהאדם קורץ מחומר; בישעיהו מה 9, האדם נוצר מחרש (חרס): הוֹי, רָב אֶת-יֹצְרוֹ חֶרֶשׂ, אֶת-חַרְשֵׂי אֲדָמָה; הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה-תַּעֲשֶׂה, וּפָעָלְךָ אֵין-יָדַיִם לוֹ? זה מדגיש את מוצאו הצנוע של האדם, ולמעשה, שמו של האדם הראשון לקוח מהמילה "אדמה".
הדגשת מוצאו הצנוע של האדם על ידי השימוש ב"עפר" עולה משלוש הדרכים שבהן מילה זו משמשת במקומות אחרים בתנ"ך כסמל לפחיתות כבוד, למשפט ולמוות.
דרך אחת היא כאשר משתמשים לפעמים במילה כסמל לפחיתות כבוד וערך, למשל: בראשית יח 27: וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר; יהושע ז 6: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה עַד-הָעֶרֶב הוּא, וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּעֲלוּ עָפָר, עַל-רֹאשָׁם; שמואל א ב 8: מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן; מלכים א טז 2: יַעַן, אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִן-הֶעָפָר, וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד, עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל; מלכים ב יג 7: …כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם, וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ; איוב ב 12: וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ, וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל-רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה; איוב טז 15: שַׂק תָּפַרְתִּי, עֲלֵי גִלְדִּי; וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי; איוב מב 6: עַל-כֵּן, אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל-עָפָר וָאֵפֶר; תהילים יח 42: וְאֶשְׁחָקֵם, כְּעָפָר עַל-פְּנֵי-רוּחַ; כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם; תהילים עב 9: …וְאֹיְבָיו, עָפָר יְלַחֵכוּ; תהילים קג 14: כִּי-הוּא, יָדַע יִצְרֵנוּ; זָכוּר, כִּי-עָפָר אֲנָחְנוּ; תהילים קיט 25: דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי; איכה ב 10: הֶעֱלוּ עָפָר עַל-רֹאשָׁם, חָגְרוּ שַׂקִּים; איכה ג 29: יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ; יחזקאל כז 30: …וְיַעֲלוּ עָפָר עַל-רָאשֵׁיהֶם, בָּאֵפֶר יִתְפַּלָּשׁוּ; מיכה א 10: …בְּבֵית לְעַפְרָה, עָפָר התפלשתי (הִתְפַּלָּשִׁי); התגלות יח 19: …הֵם זָרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם וְצָעֲקוּ בִּבְכִי וְיָגוֹן.
דרך נוספת שבה משתמשים במילה "עפר" בתנ"ך היא כסמל למשפט: עונש/משפט על הנחש בבראשית ג 14: …עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ; ישעיהו סה 25: …וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן, וְנָחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ.
והדרך השלישית היא שימוש ב"עפר" כסמל למוות: בראשית ג 19: …כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב; איוב ז 21: …כִּי-עַתָּה, לֶעָפָר אֶשְׁכָּב; וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי; איוב יז 16: בַּדֵּי שְׁאֹל תֵּרַדְנָה; אִם-יַחַד עַל-עָפָר נָחַת; איוב כ 11: עַצְמוֹתָיו, מָלְאוּ עֲלוּמָו; וְעִמּוֹ, עַל-עָפָר תִּשְׁכָּב; איוב כא 26: יַחַד, עַל-עָפָר יִשְׁכָּבוּ; וְרִמָּה, תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם; תהילים כ"ב 15, 29: …וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי… לְפָנָיו יִכְרְעוּ, כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר, וְנַפְשׁוֹ, לֹא חִיָּה; ישעיהו כו 19: …הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר; דניאל יב 2: וְרַבִּים, מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ.
במסורת יהודית קדומה מסופר שכדי ליצור את אדם נאסף עפר מארבע כנפות העולם, כולל מהמקום שבו עתיד היה לעמוד המזבח, סמל לכך שהמזבח יכפר על חטאי האדם.
2) החלק הלא חומרי של האדם: בראשית ב 7 (המשך הפסוק)
…וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
בריאת החלק הלא חומרי של האדם מתוארת במילים וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים. המילה "נשמה" מופיעה 25 פעמים בתנ"ך. כאן נִשְׁמַת חַיִּים מביאה חיים וגורמת לאדם להיות לְנֶפֶשׁ חַיָּה. לפי איוב לב 8 היא מביאה עימה הבנה רוחנית: …וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם וכתוצאה מכך היא מעניקה לאדם יכולת לנהוג במוסריות.
בהמשך פס' 7 כתוב: וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. האדם היה לנפש, או לרוח חיה. המילה "רוח" מיוחסת בתנ"ך לאלוהים, לאדם, לבעלי חיים ואף לאלילים. המילה "נשמה" משמשת רק בהקשר לאלוהים והאדם, עם יוצא מהכלל אחד. בבראשית ז 22 (כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו) מתייחסת המילה באופן כללי לבעלי חיים. "נשמה" זו היא שיוצרת חיים באדם.
אם אלוהים היה אוסף אליו את רוחו ואת נִשמתו הרי כל בשר יגווע, ככתוב באיוב לד 15-14: אִם-יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ; רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ, אֵלָיו יֶאֱסֹף, יִגְוַע כָּל-בָּשָׂר יָחַד; וְאָדָם, עַל-עָפָר יָשׁוּב. בתהילים קד 29 כתוב: תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן; וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן ובישעיהו ב 22 נאמר: חִדְלוּ לָכֶם מִן-הָאָדָם, אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ: כִּי-בַמֶּה נֶחְשָׁב, הוּא. נשמת החיים של אלוהים היא שיוצרת חיים באדם.
ומה לגבי האדם ביחס לבעלי החיים? המילה "נשמה" מורה על חיים רק פעם אחת בנוגע לבעלי חיים (בראשית ז 22). הנשמה הזאת ניתנת ישירות אך ורק לאדם. הנקודה היא, שבעוד שהן לאדם והן לבעלי החיים יש את רוח החיים בקרבם, האדם בלבד נצחי כי היא ניתנת לאדם באופן מיוחד. לבעלי החיים אין יותר קיום לאחר מותם, ואילו החלק באדם שאינו חומר ממשיך להתקיים לאחר המוות, אף על פי שהחלק החומרי שלו מת. משמעות כל זה היא שהאדם הוא רוח. התוצאה היא וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (המשך הפסוק שבו אנחנו דנים, בראשית ב 7). גם לבעלי חיים יש נפש חיה (בראשית א 24, 30; ב 19). אך שוב, ההבדל הוא שהנפש החיה של החיות קשורה לחיים הארעיים של הגוף, כך שכאשר הגוף מת אין המשך של החיים או של רוח החיים. אצל האדם זה שונה. הנפש שלו נצחית, היא רוח חיים שקיומה מתמשך. כאשר החלק הפיזי או החומרי של האדם מת, החלק הבלתי חומרי שלו ממשיך להתקיים. בדומה לגוף, הנפש-רוח של האדם מורכבת בהרבה. היא נצחית, בשונה מהנפש או הרוח של בעלי החיים. נקודה זו זוכה לאישור נוסף בראשונה לקורינתים טו 45, וְכֵן כָּתוּב עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
נציין שוב, המונחים האלה או שילוב שלהם משמשים בכתבי הקודש הן לאדם והן לבעלי החיים. ההבדל הוא שאצל בעלי החיים זה זמני ומת עם הגוף. אצל האדם זה נצחי. הגוף ימות אבל החלק הבלתי חומרי של האדם ימשיך להתקיים. אם כן, מאחר שאצל שניהם קיים העיקרון הזה של נפש-רוח, מה ההבדל ביניהם? ההבדל העיקרי שהופך את האדם לנצחי ואת בעלי החיים ללא נצחיים הוא הייחודיות שלו, הנעוצה בעובדה שנברא בצלם אלוהים. בעלי החיים לא נבראו בצלם אלוהים. אם כן הבדל המפתח הזה הופך את האדם לנצחי. ועוד, גם לאדם וגם לבעלי החיים יש גוף חומרי שמת אצל שניהם. אבל הבדל בסיסי נוסף הוא שהגוף של בעלי החיים לא יקום לתחייה מפני שאין להם נפשות נצחיות. מאחר שאין להם נפשות נצחיות, מותר לאדם לשחוט בעלי חיים ולאכול את בשרם, וזה יוזכר בהמשך בברית עם נוח (בראשית ט). יבוא יום שבו בני האדם, הן המאמינים בישוע והן אלה שלא, יקומו לתחייה – כמובן שילכו לשני יעדים שונים – אבל שניהם יחוו תקומה מהמתים. אם כן, יהיו אשר יהיו נקודות הדמיון הקיימות מבחינת החלקים החומריים והבלתי חומריים של האדם ושל החיה, בכל זאת האדם שונה מבחינת נצחיות קיומו, מפני שרק האדם נברא בצלם אלוהים.
III. גן עדן: בראשית ב 14-8
א. נטיעת הגן: בראשית ב 9-8
וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.
מנקודת המבט הזאת, "מקדם" – החלק המזרחי של עדן – הוא מסופוטמיה. אדם נברא ממערב לעדן וכעת אלוהים יוצר גַּן-בְּעֵדֶן – מִקֶּדֶם. כתוב שה' אלוהים נטע גן זה, מעשה ששינה את המצב הקודם שבו טרם הייתה צמחייה בגן המופיע בפסוק 5. אלוהים יצר צמחייה שנמצאת כעת במלוא לבלובה. הגן שאנחנו רגילים לכנות "גן עדן" הוא למעשה גן בעדן, במקום ספציפי. משמעות השורש "עדן" היא עונג, נועם. בצורת יחיד הוא מופיע בתנ"ך ארבע עשרה פעמים ובצורת רבים – שלוש פעמים. נאמר על מקום שמושקה היטב, כמו כיכר הירדן בבראשית יג 10 שהייתה כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. וראה תהילים לו 9: יִרְוְיֻן, מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ; וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם. נאמר שלוש פעמים שהגן עצמו נבדל מעדן (בראשית ב 8, 10; ד' 16. ראה גם יחזקאל כח 13 – בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים). שוב, זהו הגן שבעדן.
בהמשך פסוק 8 כתוב: וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ה' שם בגן זה את האדם כדי שישכון שם, והוא נועד להיות מקום משכנו בעודו במצב של תום, נקי מחטא. שמות נוספים של עדן והגן כוללים את גַן-יְהוָה (בראשית יג 10; ישעיהו נא 3) ואת גַּן-אֱלֹהִים (יחזקאל כח 13; לא 9).
ואז נאמר על עצי הגן (פס' 9): וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
כל עץ נדרש להיות נֶחְמָד לְמַרְאֶה, בעל ערך אסתטי, וְטוֹב לְמַאֲכָל, בעל ערך תזונתי.
העץ הראשון שנזכר, עץ החיים, היה בְּתוֹךְ הַגָּן. עץ זה אמור להיות האמצעי לשימור וקיבוע קיומם של חיים במצב של אושר. הוא ייתן תוקף נצחי לחייו החומריים של האדם. אכילה מעץ זה תהפוך את המוות הפיזי, הגופני, לבלתי אפשרי. מקומו של העץ היה בתוך הגן שבעדן, במרכזו. התייחסויות נוספות לעץ זה נמצאות בבראשית ג 22, 24; משלי ג 18; יא 30; יג 12; טו 4; ההתגלות ב 7; כב 2, 14, 19.
ואז נזכר עץ נוסף: וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. הוא נזכר רק פה ובבראשית ב 17. הוא מצביע על היכולת להחליט מה הכי טוב לך ומה לא, כמו למשל השאלה אם להיות כאלוהים. בדברים א 39 נעשה שימוש במושג זה (טוֹב וָרָע) בקשר לבנים צעירים שהם בוגרים דיים להחליט החלטות אחראיות; מלכים א ג 9 משתמש בו בקשר לקבלת החלטות אחראיות (לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע). המושג "טוב ורע" מדגיש את הכוח שיש להחלטות של האדם להשפיע על מצבו ורווחתו, לכאן או לכאן.
רבים מתייחסים אליו כאל עץ תפוח, אבל לא כתוב שפריו הוא תפוח. במדרשים ובתלמוד קיימות דעות שונות לגבי עץ זה. יש מי שסברו שמדובר בגפן, שכן אין פרי אחר שגורם לכל כך הרבה מרורות ואומללות. לדעתם של חכמים אחרים מדובר בחיטה, שכן חשבו שבאותה תקופה חיטה צמחה לגובה, כעץ. "כאשר אין באדם דעה, אנו אומרים לא אכל האיש ההוא פת של חיטים מימיו". מאחר שהחיטה מייצגת ידע, תינוקות התחילו ללמוד רק כשהיו בוגרים דיים לטעום חיטה. דעה נוספת על זיהוי עץ הדעת הייתה שמדובר בעץ תאנה מפני שהעלים שימשו לחגורות לכיסוי מערומיהם. לפי דעה אחרת, מפני שחווה ראתה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג 6), מדובר בעץ אתרוגים מכיוון שלא רק פרי עץ האתרוג ראוי לאכילה אלא גם העץ עצמו.
ב. הנהרות שבגן: בראשית ב 14-10
בקטע זה ניתנים פרטים על הנהרות שבגן. ראשית, אנחנו קוראים בפסוק 10 על מקור ארבעת הנהרות הללו: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. נהר יצא מארץ עדן ונכנס לתוך הגן, ומשם נחלק לארבעה נהרות. המשך הטקסט מתאר כל נהר.
הנהר הראשון ושמו מתוארים בפסוק 12-11: שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. נהר זה אינו מוכר בימינו, אך לפי המסורת זהו הנילוס, היאור. "ארץ החווילה" המוזכרת בבראשית כה 18 נמצאת כעת במרכז חצי האי ערב, מזרחית לישראל, אבל איננו יודעים מה מקום הנהר בארץ זו. בפסוקים אלה מצוין שזהו מקום שיש בו זהב, וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב. יש בה בדולח – השרף בעל הארומה המתקתקה של המור (קמפור). מוזכר גם קיומה של "אבן השוהם" (אוניקס), וכך מודגש שארץ זו עשירה במים ובאבני חן. אבני חן אלה הן שרידים מלפני התמרדות-נפילת השטן. לפני כן ארץ זו הייתה מכוסה במגוון אבני חן, כפי שמצוין ביחזקאל כח 13.
שמו של הנהר השני מופיע בפסוק 13: וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ.
גם הנהר הזה אינו מוכר לנו כיום. הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. "כוש" מציינת פעמים רבות את ארץ אתיופיה, אבל משמעות זו תיצור בעיה גיאוגרפית בהקשר זה. מקום אחר שגם הוא נקרא "כוש" הוא ארץ הכשים (ששלטו על בבל) ממזרח למסופוטמיה ומזרחית לנהר החידקל. זו הכוונה ב"כוש" הנזכרת בפסוק זה, שכן היא מתאימה מבחינה גיאוגרפית.
שמו של הנהר הרביעי מופיע בפסוק 14: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר.
נהר החידקל (הנקרא גם טיגריס) הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר, בימינו בצפון עירק.
וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְּרָת. נהר זה מוכר היטב כיום. הוא זורם באזור בבל העתיקה או דרום עירק של ימינו.
אלה הם ארבעת הנהרות, ששניים מהם מוכרים לנו ושניים אינם מוכרים. ההבדלים הגיאוגרפיים נגרמו ככל הנראה בגלל המבול מימי נוח, ששינה את פני כדור הארץ באותם ימים.
אם נסכם את תיאור הגן שבעדן, הוא היה גן רווה, שהושקה היטב. כדי לעבוד את האדמה אדם לא הצטרך להרחיק לכת על מנת למצוא מים. יתרה מכך, כבר ניטעו בגן עצים שהיו נחמדים למראה וטובים למאכל. מן העצים שבגן ניתן ללמוד שאלוהים יצר במתכוון מקום שיספק מזון ויופי מהנים.
IV. הברית בגן עדן: בראשית ב 17-15
לברית של גן עדן שני חלקים. הראשון מפורט בבראשית א 30-28 ומכסה את ארבע ההוראות הראשונות: ראשית, למלא את הארץ, לאכלס אותה; שנית, לכבוש את הארץ, כלומר לשלוט עם סמכות על העולם החומרי; שלישית, לרדות בבעלי החיים, כלומר לשלוט עם סמכות בממלכת החי; רביעית, לאכול מזון מהצומח. הפסוקים מפרק ב (17-15) מכסים את החלק השני של ברית זו ואת שלוש המצוות הנותרות: העבודה הגופנית בגן; מה מותר ומה אסור לאכול בגן; העונש על חוסר ציות.
א. עבודה גופנית בגן עדן: בראשית ב 15
וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.
ההוראה החמישית הכלולה בברית זו מתייחסת לעבודה גופנית בגן: לעבוד אותו ולשמור עליו. ה' אלוהים לקח את האדם מהמקום שבו התרחשה בריאתו, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן. אדם נברא מחוץ לגן ואז ה' אלוהים הניח אותו בתוכו. "להניח" מצביע על מנוחה. אלוהים הניח אותו בגן שבעדן, שכן הגן היה מקום מנוחה כמו שהארץ המובטחת מוצגת כמקום מנוחה בתהילים צה 11 (אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי, אִם-יְבֹאוּן אֶל-מְנוּחָתִי).
המטרה הייתה כפולה: לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. לעבוד את הגן – שים לב שהפעילות הגופנית הייתה קיימת כבר כחלק מהבריאה המקורית. העבודה לא באה רק לאחר החטא הקדמון של האדם, היא הייתה קיימת גם לפניו. הפעילות הגופנית הייתה שירות רוחני לאלוהים. האדם נמצא שם לא כדי שישרתו אותו אלא כדי להיות משרת. ואז כתוב וּלְשָׁמְרָהּ, לשמור, כמו שמופיע בבראשית ג 24. על האדם להתייחס לגן בתשומת לב מגוננת. השמירה על הגן תהיה צעד של ציות לאלוהים.
שוב, עבודה הייתה חלק מהקיום המושלם, ובשלב זה היא הייתה קלה והארץ הניבה את פרייה בקלות. לא הייתה זו עבודה מפרכת. המצב ישתנה רק לאחר החטא הקדמון.
ב. מה מותר ומה אסור לאכול בגן עדן: בראשית ב 17-16
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל…
המצווה השישית הכלולה בברית גן עדן מתייחסת למאכלים שהותרו ואלה שנאסרו על האדם. זו ההוראה הראשונה בתנ"ך שניתנת בלשון מצווה, בתחילת פסוק 16: וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר. בהמשך הוא מתייחס קודם כול למה שמותר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. האדם היה עדיין צריך להיות צמחוני, והותר לו לאכול מכל הירקות.
ואז ניתן איסור אחד בתחילת פסוק 17: וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ…
איסור זה נועד לבחון איך יגיב האדם לרצונו של אלוהים. היה זה מבחן שנועד לבחון אם יקבל האדם את רצון האלוהים וייכנע לו. האדם לא היה אמור לחשוב שמאחר שניתנה לו סמכות על הארץ הוא עצמאי, בלתי תלוי באלוהים ופטור מהחוק האלוהי.
השאלה היא, "האם האדם, בדומה לשטן, ידחה את זכותו של אלוהים לשלוט ויכריז על עצמו שהוא בלתי תלוי באלוהים?" המבחן הזה נועד רק לתקופת ניסיון. האדם נברא במצב של קדושת יצור נברא שעדיין לא קיבלה אישור סופי (לא "התקבעה"), כלומר הוא נברא קדוש אבל בנקודה זו הקדושה הזאת לא זכתה עדיין לתוקף ואישור. לאדם ניתנה היכולת לבחור בחירות כאלה או אחרות אף בניגוד לטבעו. הוא היה מושלם וקדוש, אבל הייתה לו יכולת לבחור בחירה לא קדושה ולא מושלמת. האדם היה אמור לבחור לאהוב את אלוהים ולציית לאלוהים. אם האדם היה עובר מבחן זה בהצלחה, הקדושה שלו הייתה מקבלת בסופו של דבר אישור ותוקף נצחי ואז לא היה ביכולתו לחטוא.
דבר דומה קרה עם המלאכים. כאשר השטן התמרד, ניתנה למלאכים זכות בחירה. היה בכוחם לבחור בדבר שמנוגד לטבעם, כך שאלה שהלכו בעקבות השטן "התקבעו" במצב של הרשע שלהם וכעת כל מה שביכולתם לעשות הוא לחטוא. המלאכים שלא בחרו בשטן נהיו "מקובעים" בקדושתם וכעת אין להם יותר יכולת לבחור לחטוא. הקדושה שלהם קיבלה אישור ונחתמה, "התקבעה". לאחר תקופת הניסיון, אילו היה אדם עובר את המבחן בהצלחה, גם הקדושה שלו הייתה מקבלת אישור וחותם ו"מתקבעת". במקום זאת, הוא "התקבע" במצב מושחת, שאינו קדוש; הוא בעל טבע חוטא; כל שביכולתו לעשות הוא לחטוא. האדם יישאר במצב זה עד שאלוהים יחולל מיוזמתו שינוי. אלה מאיתנו שמאמינים בישוע יקבלו גוף חדש בתחיית המתים; אז, כאשר הצדקה שלנו תקבל חותם ותוקף "מקובע" וסופי, לא תהיה לנו יותר יכולת לחטוא.
ג. העונש על חוסר ציות: בראשית ב 17
…כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת.
ההתניה או ההנחיה השביעית הכלולה בברית גן עדן היא העונש: מוות רוחני. המוות יגיע ביום שבו תתרחש הפרת פי ה': כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ. ברור שזה מתייחס למוות רוחני מפני שאדם לא מת גופנית ביום שבו אכל מהפרי האסור. הוא מת רוחנית, כשהמשמעות היא פירוד מאלוהים. הניסוח הכפול "מות תמות" מדגיש את חומרת האזהרה. מות תמות מופיע בתנ"ך ארבע עשרה פעמים: בראשית ב 17; ג 4; כ 7; שמואל א יד 44; כב 16; מלכים א ב' 37, 42; מלכים ב א 4, 6, 16; ירמיהו כו 8; יחזקאל ג 18; לג 8, 14. זו הכרזה על עונש מוות מידי שמיים, מתוקף פסק דין שמיימי או מלכותי. בהקשר של ספר בראשית זהו פסק דין שמיימי. אם כן, זהו העונש שהעולם כולו נענש בו עד היום בגלל החטא הקדמון – חטא עץ הדעת, שבעקבותיו סולקו אדם וחווה מגן עדן. זהו מושג "החטא הקדמון" original sin)).
היהדות אינה מקבלת את התפיסה הזאת, לפיכך, כיצד מוסבר פסוק זה? קיימות לפחות ארבע השקפות ביהדות הרבנית. יש חכמים שלדעתם "ביום" שבו אדם אכל הוא לא מת, אלא רק הפך להיות בן תמותה, בן מוות. אחרים סבורים שמתוך רחמים אלוהים הניח לאדם לחיות יום אחד של אלוהים השווה לאלף שנים. אדם חי רק תשע מאות ושלושים שנה, והחכמים מלמדים שבגלל חטאו נחסרו מחייו שבעים השנים האחרונות וניתנו לדוד, שאלמלא כן היה אמור להיוולד נפל ולחיות רק שלוש שעות. הדעה השלישית היא ש"ביום" מתייחס רק ליום בשבוע שבו אדם ימות בסופו של דבר (יום שישי). ההשקפה הרביעית היא שאדם ימות "בו-ביום" רק אם לא יכה על חטא, אבל הוא חזר בתשובה. אלה הם מגוון הניסיונות המפותלים של החכמים במטרה לדחות את התפיסה שלפיה בעקבות החטא הקדמון, חטא עץ הדעת, נענש העולם כולו עד היום.
V. בריאת חווה: בראשית ב 25-18
א. המצב בגן: בראשית ב 18
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.
הקטע האחרון נפתח בהבהרת המצב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים. שוב ניתנת הצהרה אלוהית. הוא פוסק: לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. בששת ימי הבריאה אלוהים אמר שהכול טוב, אף שהשמיים המוזכרים בבראשית א 8 לא היו שלמים ללא המאורות של פסוק 18 וללא הציפורים של פסוק 20; והמים-הימים של פסוק 10 עדיין חסרו את הדגים של פסוק 21; והארץ של פסוק 10 עדיין אינה שלמה ללא בעלי חיים והאדם של פסוק 25 ו-26; וכעת, הזכר ללא הנקבה אינו שלם, אבל על כך אומר אלוהים לֹא-טוֹב. המילה טוֹב מתארת את מה שהולם או תואם את כוונתו של אלוהים. לא היה בכוונתו של אלוהים שהזכר יהיה לבד.
אלוהים אמר (בהמשך פס' 18): אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. כלומר, האדם זקוק לעזר כנגדו. ישנם בעת המודרנית מי שסבורים שזהו מונח משפיל. אבל אין זה כך. על אלוהים עצמו נאמר שהוא "עזרנו". ראה שמות יח 4; דברים לג 7, 26, 29; שמואל א ז 12; תהילים כ 3; לג 20; מו 2; ע 2; קטו 11-9; קכד 8; קמו 5. המילה עֵזֶר משמשת בקשר לאלוהים, מה שמצביע על כך שאין לתפוס אותה בצורה שלילית.
עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: המשמעות המילולית של המילה כְּנֶגְדּוֹ, שמופיעה רק פה ובפסוק 20, היא עוזר שנמצא מולו, לפניו, גלוי כולו. המשמעות הבסיסית כוללת: עזר כמוהו; עזר מתאים לו; עזר ראוי לו; עזר תואם לו; עוזר שהוא בת זוג שמתאימה לו. כל מה שאדם קיבל בזמן בריאתו, גם האישה תקבל. היא מישהי שתשלים אותו באופן מלא, שתספק את מה שחסר בזכר, שביכולתה לעשות את מה שהזכר אינו יכול לעשות לבדו. אדם נברא כך שהוא זקוק לעזרה של שותפה, והיא תואמת לו מבחינה פיזית, חברתית ורוחנית. לפני חטא עץ הדעת אדם היה הראש, אבל המנהיגות הזו הייתה משלימה, לא תחרותית.
ב. האדם מגלה מה חסר לו: בראשית ב 20-19
אלוהים ידע מה חסר לאדם, למה הוא זקוק, אבל הוא רצה לוודא שאדם עצמו יבין מה חסר לו. אלוהים עשה זאת בדרך ייחודית בנותנו לאדם סמכות לקרוא שמות לכל בעלי החיים: וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
המוצא של ממלכת החי מתואר בפסוק 19: וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה. אלה הן חיות הבר, שכן חיות מבויתות (כל הבהמה) כבר היו בגן לפי פסוק 20. כמו כן, אלוהים יצר אֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם. המוצא של ממלכת החי ושל האדם זהה: הם נוצרו על ידי אלוהים מִן-הָאֲדָמָה.
כל בעלי החיים מובאים אל האדם (פס' 19): וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ. הדבר מראה שאדם נברא עם היכולת לדבר עברית. ניתן לדעת זאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, כל השמות לפני פרשת מגדל בבל הם שמות עבריים והם בעלי משמעות רק בעברית, אף על פי שהעם היהודי לא היה קיים אז עדיין. לאחר פרשת מגדל בבל יש גם שמות שאינם עבריים. שנית, לפני מגדל בבל כל משחקי המילים בתנ"ך הם בעלי משמעות רק בעברית. בראשית ב 23; ג 20; ד 1, 25 הם דוגמאות לשימוש שעשו אדם וחווה במשחקי מילים שהם בעלי משמעות רק בעברית, מה שמוכיח שהשפה שאדם דיבר הייתה עברית.
האדם מתחיל לרדות (לשלוט) בעולם החי על ידי מתן שמות לחיות: וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. מתן שם הוא מעשה שמביע סמכות. בבמדבר לב 38-37 בני ראובן הפגינו שהם בעלי הסמכות כשנתנו לערים שכבשו שמות, או קראו בשמות חדשים לערים שבנו. במלכים ב כג 34 מסופר שפרעה נכו השתמש בסמכות שהייתה לו על יהודה והסב את שמו של אליקים ליהויקים. במלכים ב כד 17 השתמש מלך בבל בכוח שלטונו על יהודה כדי להסב את שם מתניה לצדקיהו. נתינת שם היא צעד שמביע סמכות. וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. המילים הוּא שְׁמוֹ מאשרות את הסמכות של האדם על ממלכת החי. השם שנתן להם בעברית, היה לשמם.
בפסוק 20 נאמר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה. האדם קרא שמות לשלוש קטגוריות של חיות: לבהמות המבויתות, מה שמראה שהן כבר נמצאות בגן ולא היה צורך להביא אותן אל האדם, לעוף השמיים ולכל חיית השדה, כלומר לחיות הבר. היה זה מימוש של שלטון האדם על ממלכת החי. החלק האחרון של פס' 20 מספק את הסיבה שבגללה אלוהים נתן לאדם לקרוא שמות לחיות: וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. אדם, מניסיונו האישי, יכול היה לראות כעת שאין בממלכת החי מישהו שייתן מענה לצורך שלו – להשלים אותו, להשלים את החסר בו. תהליך זה, אם כן, מדגיש את הבדידות שלו. האדם מצידו לא מצא שום יצור נברא שראוי להיות העוזר שלו, אישה שתיחשב לבת זוגו ושתיקרא לפיכך בשם תואם.
ג. יצירת האישה: בראשית ב 22-21
וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.
תיאור יצירת האישה נפתח במילים: וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן. אלוהים הפיל עליו תרדמה, שינה עמוקה. החכמים מפרשים שזה נועד כדי ללמד את הגבר שאל לו לריב כל הזמן עם אשתו; אם היא עושה משהו מכעיס עליו להתעלם מכך או "לישון על זה" – סיפור נחמד אבל לא בדיוק המשמעות המקראית של הפסוק!
ואז מסופר על הניתוח הראשון שבוצע אי פעם: וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו. המשמעות המילולית של "צלע" היא צד ולא עצם מקבוצת העצמות המגנות על הריאות. אם כן מדובר על צד גופו של אדם. אותה מילה משמשת לציון הצד או הדופן של ארון הברית (שמות כה 12, 14; לז 3, 5); היא שימשה גם במשמעות של צידו של מבנה – צלע המשכן (שמות כו 20; לו 25); ביחס ללשכות פנימיות במקדש (יחזקאל מא 8-5); וכן לגבי צידו של הר – צלע ההר (שמואל ב טז 13). רק כאן בתיאור בריאת האישה המילה "צלע" מפורשת ומתורגמת כצלע במובן של עצם בבית החזה, אבל מוטב להיות עקביים ולומר שמדובר בצד גופו של אדם. משמעות הדבר תהיה שהאישה נוצרה מחלק כלשהו מגופו של אדם. הוא כולל גם בשר וגם עצם, ואלוהים השתמש גם בעצם וגם בבשר שהיה צמוד אליה, כפי שניתן להבין מפסוק 23; זה נלקח מצידו של אדם כדי להצביע על כך שהאישה שווה לאדם. ואז כתוב וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה – אלוהים ריפא מייד את אדם מהניתוח.
יצירת האישה מתוארת בפסוק 22: אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם. ה' אלוהים לקח והשתמש בה לבנות, ליצור אישה. כלומר, משהו נלקח מצידו של אדם, שכלל עצם ובשר. החכמים ניסו להסביר למה אלוהים בחר בצד או בצלע כמקור לאישה: הוא לא ברא אותה מראשו של אדם כדי שלא תהא רוחה גסה (שלא תתגאה); ולא מהעין, שלא תהא סקרנית; ולא בראה מהאוזן, שמא תרצה לשמוע הכול; ולא מהפה, שמא תהיה פטפטנית; גם לא מהלב, שמא תהיה קנאית; גם לא מהיד, שמא תגנוב; גם לא מהרגל, שמא תהיה קלת דעת; לכן אלוהים לקח צלע, ממקום צנוע, שאינה גלויה לעין גם כשהאדם ערום. אבל, לאחר שכל זה נאמר, החכמים הסיקו שדבר מכל זה לא באמת עזר!
וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה. כמה מהפסוקים בברית החדשה שמבססים את טענותיהם על ספר בראשית הם הראשונה לקורינתים יא 8: כִּי אֵין הָאִישׁ מִן הָאִשָּׁה, אֶלָּא הָאִשָּׁה מִן הָאִישׁ; הראשונה אל טימותיאוס ב 13: כִּי אָדָם נוֹצַר רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרֵי כֵן חַוָּה.
ואז אלוהים מביא אותה לאדם: וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. אם כן חווה הייתה מתנתו של אלוהים לאדם. היא העזר כנגדו.
ד. תגובתו של אדם: בראשית ב 23
וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
וַיֹּאמֶר, הָאָדָם… זו הייתה תגובתו המיידית, וזהו תיעוד של המילים הראשונות שנאמרו אי פעם על ידי אדם. במילותיו אלה הובעה הכרה במוצאה של חווה. אדם קרא: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. מילים אלה משמשות כנוסחת ברית בשמואל ב ה 1, כאשר עשרת השבטים נשבעו אמונים לדוד. וַיָּבֹאוּ כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹנָה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ. ביטוי זה הוא הצהרת אמונים של ברית נישואין. היא המשלימה אותו; בלעדיה הוא לא שלם.
אדם קבע: לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. הוא נותן שם לאישה – חווה, ויש כאן משחק מילים שיש לו משמעות רק בעברית, מה שמראה שעברית הייתה השפה הראשונה. האישה נוצרה מהאיש, נוצרה בעבורו, ניתנה לו והוא נתן לה את שמה. לפי המסורת הרבנית, שניהם נבראו בגיל עשרים.
ה. עיקרון הנישואין: בראשית ב 24
עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
פסוק זה קובע את עיקרון הנישואין: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ. זהו הבסיס לנישואין. כדי שאיש יעזוב את אביו ואת אימו עליו להתנתק מהם ולעבור מכניעה למרותם של האב והאם לכיבוד אב ואם, לאו דווקא עזיבה פיזית אלא עזיבה מנטאלית ורגשית. עזיבה אין משמעה במובן שלילי אלא במובן חיובי; זו העברת הנאמנות למישהו אחר.
ואז עליו לדבוק באשתו: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. הוא מעביר את הנאמנות שלו מהוריו לאשתו. מדובר על לדבוק, כמו עם דבק. הפועל מציין תכופות שמירה על ברית ודבקות באלוהים (דברים ד 4; י 20; יא 22; יג 5; ל 20). יש כעת נאמנות חדשה; גורלו קשור עכשיו לגורלה, לא לגורלם של הוריו. בריאת המין האנושי השיגה את מטרתה בשותפות המשלימה של האיש והאישה.
ואז הוא קובע: וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. האחדות מושגת באמצעות התייחדות מינית. אדם חבר לחווה ונקשר אליה בברית; הם היו לבשר אחד, כלומר קשר-חיבור שהחל כשקיימו יחסי מין בפעם הראשונה.
ו. עיקרון האינטימיות: בראשית ב 25
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.
קטע זה מסתיים עם תיאור התום שלהם. זהו עיקרון האינטימיות. הם יכלו להסתכל במערומיהם ללא תאווה. הם חשו בנוח זה עם זה. הייתה שקיפות, לא היה להם מה להסתיר. לא היה חשש מפני ניצול לרעה. הייתה חשיפה טוטאלית, ללא בושה. הם היו ערומים לפני אלוהים וזה לפני זה, ללא בושה, מפני שלא עשו שום דבר רע. בנקודה זו, לא הייתה כל תאווה שנלחמה נגד הנפש. האחדות הזאת שלהם מסכמת את התיאור של בריאת אדם וחווה.