מה מלמדים כתבי הקודש על החטא

הירשמו לניוזלטר ולסדרת השיעורים של ד"ר ארנולד פרוכטנבאום:

"שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן,
תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם. "שמות יב 15

הקדמה

שיעור מעמיק ומפורט זה על מה שכתבי הקודש מלמדים על החטא מתייחס לנושא לפי חלוקה לאחת עשרה חטיבות.

הורד שיעור כ-PDF

מילים בעברית, יוונית ואנגלית

נתייחס תחילה למילים השונות שמשמשות בכתבי הקודש כדי להביע את רעיון החטא.

א. המילים בעברית

המילה הנפוצה ביותר בעברית היא "חטא" (מתורגמת בכתבי הקודש באנגלית ל: sin, fault, trespass, harm, blame, offense).[1] הפועל "לחטוא" בבניין הפעיל – "החטיא", מביע רעיון של סטייה או התרחקות מהמטרה; ראה שופטים כ 16: …כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא. ואם מחטיאים את המטרה, הרי שפוגעים באחרת. משמעות הדבר היא שלא מגיעים למטרה שאלוהים התכוון שהאדם יגיע אליה. כל התרחקות, כל חטא, משמעם שלא מגיעים למטרה שלשמה נברא האדם; זו החטאה של המטרה שהיה אמור להגיע אליה ובו בזמן פגיעה במטרה הלא נכונה.

המילה השנייה היא "פשע" (מתורגמת בכתבי הקודש באנגלית ל: rebellion, transgression, sin, trespass). משמעותו הבסיסית של הפועל "לפשוע" היא להתמרד, להתקומם, לסרב להיכנע לסמכות לגיטימית. השימוש, המובן והמשמעות הראשוניים מופיעים במלכים א יב 19; ישעיהו א 2; איוב לד 37. בפסוקים אלה נעשה שימוש במשמעות הראשונית של התקוממות או חוסר הכנעה, וממנה נגזרת המשמעות של חטא, כפי שמוצאים בישעיהו מג 27, תהילים נא 15 ומשלי כח 21. המילה השלישית היא "מעל" (מתורגמת בכתבי הקודש באנגלית ל: trespass, transgression, falsehood). המילה "מעילה" מצביעה על חוסר הנאמנות או הבוגדנות של החטא. היא מציגה את החטא כבגידה – עשיית עוול או הפרת אמון.

המילה הרביעית היא "עוון" (מתורגמת בכתבי הקודש באנגלית ל: perversion, wrong, miss, iniquity). המשמעות המונחת ביסוד המונח היא להיות כפוף, עקום, מעוות (משורש עו"ה). זו נטיית הלב מדרך צדק ויושר, חטא, עבירה. מילה זו מדגישה את העקמומיות או העיוות שבחטא. כמה דוגמאות לכך: ישעיהו כא 3 (…מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה צִירִים אֲחָזוּנִי, כְּצִירֵי יוֹלֵדָה; נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ, נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת) ואיכה ג 9 (גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבֹתַי עִוָּה).

המילה החמישית בעברית היא "אוון" (מתורגמת בכתבי הקודש באנגלית ל: vanity, unjust, unrighteous, sorrow, mourning, affliction, evil, mischief, wickedness, iniquity). מקורה בשורש "אַיִן", לא כלום, הבל וריק. היא מורה על כיוון התנהלות שבסופו של דבר יתברר כבלתי מועיל עבור עושהו. יש חותם של אין, של אפסיות וחוסר ממשות על כל עזיבה של חוקי האלוהים ותורתו או התרחקות מהם. מילה זו מדגישה שהחטא הוא הבל, שכן אינו תואם את תורת האלוהים. היא מציגה את האספקטים השקריים והריקים, את ההבלות של התכסיסים המרושעים של בני האדם. מאחר שהאלילים נתפסו על ידי הנביאים כדבר הבל שאין בו ממש, כאין וכאפס, המילה "אוון" שימשה בפיהם פעמים רבות ככינוי לחטא עבודת האלילים. לדוגמה, הושע ד 15; ה 8; עמוס ה 5.

המילה השישית היא "רשע" (מתורגמת בכתבי הקודש באנגלית ל: impiety, wickedness, wicked one). הרשעים בתנ"ך מתוארים כחסרי מנוח, פעילים. חיבור מושג האקטיביות עם החטא מדגיש את הטלטלות והבלבול שאיתם חי הרשע ואת ההשפעה הרעה, המתסיסה והמזיקה שיש לרשעים, לחוטאים, על אחרים. ראה איוב ג 17 (שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ) ובישעיהו נז 21-20 (וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ: כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים).

המילה העברית השביעית היא "רע / רוע" (מתורגמת בכתבי הקודש באנגלית ל: evil, calamity, distress, adversity, grief, affliction, misery, sadness, sorrow, trouble, sore, noisome, hurt, heavy, vex, wretchedness, harm, ill, mischief). משמעות השורש "רע"ע" היא להיות רע, מושחת, שבור, הרוס ובצורה הפעילה – לגרום רעה, להזיק ולהשחית. המילים "רע" ו"רוע" קושרות יחדיו הן את המעשה הרע והן את תוצאותיו. הן משמשות תכופות לתאר את הרשע. ברוב המקרים המילה "רע" מורה בעיקר על מה שפוגע, גורם נזק, יותר מאשר על רע מוסרי. היא מדגישה את המושג החיצוני הגס של הרעה, העוולה, יותר מאת המושג הפנימי של מוסריות. אם כן מילה זאת מדגישה את החטא כהפרת הרמוניה או הריסת הטוב והרצוי בחברה האנושית.

המילה השמינית היא "עמל" (מתורגמת בכתבי הקודש באנגלית ל: travail, toil, trouble, worrisome, sorrow, pain). היא מדגישה את תוצאות החטא – עבודה קשה ומאומצת וסבל. החטא הפך את החיים לעול ואת העבודה לעמל מייגע. היא מצביעה על תוצאות החטא הראשון של אדם וחווה, שהיו עמל, יגיעה.

המילה התשיעית בעברית היא "עוול / עוולה" (מתורגמת בכתבי הקודש באנגלית ל: iniquity, unjust, unrighteousness, ungodly, perverse, wicked). המשמעות השורשית הבסיסית שלה היא עיוות, סילוף והתרחקות מהישר והנכון, עיוות דין. היא רואה בחטא חוסר יושר ועשיית הרע. הקונספט הזה מצוי למשל במלאכי ב 6 (תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן).

המילה העשירית היא "לעבור את" במובן של לא לקיים (מתורגמת בכתבי הקודש לאנגלית ל-transgression). במדבר כב 18: לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה; דברים יז 2: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ; שמואל א' טו 24: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-יְהוָה וְאֶת-דְּבָרֶיךָ; דניאל ט 11 וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עָבְרוּ אֶת-תּוֹרָתֶךָ, וְסוֹר, לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ. היא גם מדגישה את החטא כמעבר לצד השני, או חציית הגבול של מה שטוב ונכון וכניסה לתחום האסור. לעבירה נחוץ שיהיה גבול ספציפי כדי לחרוג ממנו, לעבור אותו, וגבול זה בהקשרנו הוא חוק או מצווה מסוימים שציווה אלוהים על בני האדם, ואשר מופרים.. מדובר על אי־קיום, התחמקות ממשהו: כשמישהו חוטא, הוא חוצה (עובר) את גבול הטוב והנכון ונכנס לתחום האסור של הרוע. לקראת כיבוש יריחו צוּו יהושע והעם "לעבור" כלומר לחצות אל עבר התחום של האויב (יהושע ו 7: ויאמרו (וַיֹּאמֶר) אֶל-הָעָם, עִבְרוּ, וְסֹבּוּ אֶת-הָעִיר; וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה), וראה במדבר יד 41: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח.

המילה העברית האחת עשרה היא "אשם / להיות אשם" (באנגלית guilt, trespass). היא מדגישה חטא שבוצע בשוגג או מתוך אי־ידיעה. ברגע שבו סוג החטא הזה מובא לידיעת האדם, הוא בגדר אשם ואמור לראות את עצמו כמי שעבר עבירה, הפר חוק ומצווה – חטא. קורבנות האשם מציגים תמונה טובה של זה בוויקרא ד 14-13, 23-22, 28-27; ה 6-2.

[1] בדיונים תאולוגיים נעשה שימוש במונחים אלה באנגלית ולפיכך הם מפורטים גם כאן במאמר בעברית.

ב. המילים ביוונית

שבע מילים יווניות מביעות את מושג החטא. הראשונה והעיקרית אשר מתרגמת את המילה העברית "חטא" היא hamartia ולשתיהן אותה משמעות בסיסית: להחטיא את המטרה. והצד השני של המטבע: להחטיא את המטרה משמעו לפגוע במטרה הלא־נכונה. נעשה בה שימוש במשמעות זאת ברומים ג 23: כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה.

המילה היוונית השנייה היא parabasis, סטייה מהישר, והיא מתורגמת ברוב המקרים לעבירה, הפרה או פשע. רומים ב 23: אַתָּה הַמִּתְגָּאֶה בַּתּוֹרָה, הַתְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהִים בַּהֲפִירְךָ אֶת הַתּוֹרָה? (ראה רומים ד 15; גלטים ג 19) ולאנגלית transgression.

השלישית היא adikia המתורגמת לאנגלית כ-unrighteousness ומדגישה את היעדר הצדקה, העוול אשר מאפיין את החטא, עשיית רשע (לוקס יג 27; יוחנן ז 18; מעשי השליחים ח 23). ברומים ג 5 לדוגמה היא מתורגמת בעברית לרשעה או עוולה; באיגרת הראשונה לקורינתים ו 9 לרשעים או עושי עוולה.

הרביעית היא asebeia המתורגמת לאנגלית כ-impiety, רשע, חסר כבוד המחלל את הקודש. בעברית – רשעים, אנשי רשע. היא מדגישה את היעדר הקדושה שבחטא. מושג ספציפי זה מופיע באיגרת הראשונה אל טימותיאוס א 9: זֹאת יוֹדְעִים אָנוּ, שֶׁחֹק אֵינוֹ נִקְבָּע בִּשְׁבִיל אָדָם צַדִּיק, אֶלָּא מְכֻוָּן הוּא לְמֻפְקָרִים וּלְסוֹרְרִים, לִרְשָׁעִים וּלְחַטָּאִים, לִטְמֵאִים וְעוֹשֵׂי תּוֹעֵבָה, לְרוֹצְחֵי אָב וָאֵם וְלִמְרַצְּחִים (וראה איגרת פטרוס הראשונה ד 18; יהודה 15).

החמישית היא anomia שמביעה את המשמעות של lawlessness: הפקרות, פריקת עול, היעדר חוק. בעברית היא מתורגמת לעבירה על התורה, פשיעה בתורה. היא מדגישה שהחטא בז לחוק וגם מציגה אותו כמי שמפר את החוק, לכן היא לפעמים מתורגמת כ iniquity. מילה יוונית זאת מדגישה את החטא כעבירה ועוול, ראה למשל באיגרת יוחנן הראשונה ג 4: כָּל מִי שֶׁחוֹטֵא גַּם עוֹבֵר עַל הַתּוֹרָה; הַחֵטְא הוּא עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה.

השישית היא poneros שמשמעה :depraved, evil, wicked מושחת רע, מרושע. בפסוקים כמו מתי ו 23 היא מדגישה רדיפת בצע, שהיא פרי של חמדנות: אַךְ אִם עֵינְךָ רָעָה כָּל גּוּפְךָ יֶחְשַׁךְ…

השביעית היא epithumia שמביעה משמעות של תשוקה, תאווה ומדגישה את החטא כתאווה לדברים אסורים. ראה בְּתַאֲוַת זִמָּה הראשונה לתסלוניקים ד 5.

ג. המילים באנגלית

בשיעור המקורי באנגלית נסקרות כאן המילים transgression, iniquity, error, sin, wickedness, evil, ungodliness, disobedience, unbelief, lawlessness.

מגוון מילים זה מראה שהחטא מכסה ספקטרום רחב של משמעויות. חטא אינו רק היעדר או חוסר של משהו מסוים ואי אפשר להגדירו באמצעות היבט מסוים אחד בלבד. למעשה, תפיסות שגויות רבות של החטא מבוססות על התפיסה שהוא מכסה היבט אחד בלבד. לדוגמה, יש הרואים בחטא רק חוסר קדושה; אחרים רואים בו רק היעדר אהבה; או רק השתוקקות למשהו רע; או רק עיקרון של רוע; יש המגדירים חטא כאנוכיות; או כאשליה; או רק כהפרת החוק / התורה. כל הרעיונות האלה הם בהחלט חלק ממה שכתבי הקודש מלמדים על חטא, אבל אף אחד מהם כשלעצמו אינו מגדיר כראוי את החטא ויש לכלול את כל הגורמים האלה כדי להבין את רעיון החטא במלואו.

חטא: הגדרה

לאור השימוש שנעשה בכתבי הקודש במילים השונות בעברית, יוונית ואנגלית, כיצד, אם כן, יש להגדיר את החטא? כדי לגבש הגדרה לתפיסה המקראית של החטא נכסה את הנושא בעזרת חלוקה לשלוש יחידות.

א. הגורמים שיש לכלול בהגדרת החטא

על סמך המילים השונות שמציינות חטא, יש לכלול בהגדרת החטא חמישה גורמים ספציפיים: אנוכיות; הפרה של חוק ידוע או עבירה עליו; גישות ורצונות לא נכונים; חוסר אמונה; אי־ציות מבחירה למצווה מפורשת של אלוהים.

ב. ההגדרה הפשוטה

הגדרה פשוטה מאוד שכוללת את כל הגורמים שנמנו לעיל היא: "חטא הוא כל דבר שעומד בניגוד לאופיו של אלוהים". אנוכיות; הפרת חוק ידוע; גישות ורצונות שממוקדים בעצמנו; חוסר אמונה; והבחירה למרוד במצווה מפורשת של אלוהים – כל אלה מנוגדים לאופיו. כך שההגדרה הפשוטה שלעיל מכסה את כל המושגים המציינים חטא בכתבי הקודש ואת אופן השימוש בהם.

הגדרה קצת יותר מפורטת תהיה: "חטא הוא כל חוסר התאמה לאופיו של אלוהים, בין אם מדובר במעשה, בנטייה או במצב".

ג. טבעו ומהותו של החטא

נציין בהקשר זה עשרה מאפיינים לחטא.

המאפיין הראשון: חטא הוא סוג מסוים של רוע.

המאפיין השני: החטא הוא אי־הסכמה לתורת האלוהים והתנהגות לפיה, הפרה של התורה או עבירה עליה, אי־כניעה לתורתו. זהו הכישלון לעשות את מה שהתורה דורשת (יעקב ד 17: לָכֵן הַיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת טוֹב וְאֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה, לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לוֹ). כשנכשלים ולו רק באי־קיום דבר אחד

מהתורה, אשמים בהפרת התורה כולה (גלטים ג 10: הַנִּשְׁעָנִים עַל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה נְתוּנִים תַּחַת קְלָלָה, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, "אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם. ראה יעקב ב 10). אי־ידיעת התורה אינה תירוץ. היא עשויה לצמצם את מידת העונש אבל איננה מפחיתה מאורכו (לוקס יב 48-47: וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדוֹנָיו וְלֹא הֵכִין וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ יֻכֶּה מַכּוֹת רַבּוֹת. אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא יָדַע וְעָשָׂה דְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב עֲלֵיהֶם מַכּוֹת, יֻכֶּה מְעַט. כָּל מִי שֶׁנִּתַּן לוֹ הַרְבֵּה, יִדָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה; וּמִי שֶׁהֻפְקַד בְּיָדוֹ הַרְבֵּה, יִדְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ עוֹד יוֹתֵר). חוסר היכולת לציית אינו מדד למחויבות או בוחן למהות החטא; החטא קיים שם בין אם האדם מרגיש שהוא מסוגל לשמור את התורה, בין אם לא. כמו כן תחושת אשמה אינה נחוצה לעצם עובדת קיומו של החטא; החטא נוכח וקיים ללא קשר אם מישהו חש אשם או לא. חטא הוא כל אי־הסכמה עם תורת האלוהים או הפרה שלה.

המאפיין השלישי: חטא הוא עיקרון, טבע וגם מעשה (מתי טו 19: כִּי מִן הַלֵּב נוֹבְעוֹת מַחְשְׁבוֹת רֶשַׁע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת…). בתור מעשה, החטא יוצר אשמה; בתור עיקרון, החטא יוצר טומאה (ירמיהו יז 9: עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ; לוקס ו 45: הָאִישׁ הַטּוֹב, מֵאוֹצַר לִבּוֹ הַטּוֹב מֵפִיק אֶת הַטּוֹב, וְהָאִישׁ הָרָע, מֵאוֹצַר לִבּוֹ הָרָע מֵפִיק אֶת הָרָע; כִּי מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵב מְדַבֵּר פִּיו). מאחר שהחטא הוא גם טבע, גם עיקרון וגם מעשה, הוא מוביל לשש תוצאות:

ההבנה של האדם מחשיכה (רומים א 31; הראשונה לקורינתים ב 14; אפסים ד 18).
החטא גורם לכך שכָּל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ [של האדם] רַק רַע כָּל-הַיּוֹם, והוא נתפס למחשבות הבל (בראשית ו 5, 12; רומים א 21).
החטא מעורר תשוקות בזויות ותועבות (רומים א 27-26).
הוא גורם לאדם לדבר דברי ניבול (אפסים ד 29).
הוא יוצר שכל ומצפון טמאים (טיטוס א 15).
הוא יוצר רצון משועבד ומושחת (רומים ז 19-18).

המאפיין הרביעי: חטא הוא אנוכיות שכן, בסופו של דבר, החטא מציב את החוטא עצמו כמרכזי וחשוב יותר מאלוהים.

מאפיין חמישי הוא פשיעה, עבירה על חוקי התורה (איגרת יוחנן הראשונה ג 4) כי אחד ההיבטים של החטא הוא חוסר היכולת לחיות בהתאם לתורת אלוהים ומצוותיו.

המאפיין השישי: לחטא אופי מוחלט; הוא אינו איזו השפעה מעורפלת (מתי י 33-32; יב 30; לוקס יא 13; יעקב ב 10).

המאפיין השביעי: החטא תמיד קשור או נעשה על ידי האדם ביחס לאלוהים ולרצונו – לחוקיו ולתורתו. (למשל, הֵם יוֹדְעִים אֶת חֻקַּת אֱלֹהִים, אֲשֶׁר לְפִיהָ עוֹשֵׂי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה רְאוּיִים לְמִיתָה, אַךְ לֹא זֹאת בִּלְבַד שֶׁהֵם עוֹשִׂים אוֹתָם, הֵם גַּם תּוֹמְכִים בְּעוֹשֵׂיהֶם. רומים א 32. ראה גם רומים ב 14-12; ד 15; ה 13; יעקב ב 10-9).

המאפיין השמיני: החטא כולל גם אשמה וגם טומאה. הוא הופך את האדם לאשם, למי שמגיע לו עונש (רומים ג 19; ה 18; אפסים ב 3). לגבי הטומאה, כל בני האדם אשמים בזיהום מוסרי בגלל אדם וחווה, מפני שכל בני האדם נולדו עם טבע מעוות. טומאה מוסרית משמעה שקיימת נטייה לרוע, שעָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא (ישעיהו ו 5; ירמיהו יז 9; איוב יד 4; רומים ח 8-5; אפסים ד 19-17).

המאפיין התשיעי: שורשי החטא נמצאים בלב. החטא משפיע על השכל, על הרגש ועל הרצון, ומוצא לו ביטוי דרך הגוף (ירמיהו יז 9; משלי ד 23; מתי טו 20-19; לוקס ו 45; עברים ג 12).

המאפיין העשירי: החטא אינו מורכב רק ממעשים חיצוניים. תהליך בן שלושה שלבים מוביל למעשי חטא: ראשית, החטא קיים כמצב פנימי, למשל במחשבות ובגישות (מתי ה 22, 28); שנית, הוא נעשה בסיס להרגלים חוטאים (רומים ז 8-7); שלישית, הרגלים חוטאים אלה מובילים למעשי חטא (רומים ז 17, 23).

מקור החטא

החלק השלישי של שיעור זה עוסק במה שכתבי הקודש מלמדים על מקור החטא.

א. החטא ואלוהים

כתבי הקודש מלמדים בצורה ברורה שאלוהים אינו מסוגל לחטוא. אין לו אפילו יכולת לחטוא. איגרת יוחנן הראשונה א 5: וְזֶה דְּבַר הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ וַאֲנַחְנוּ מַשְׁמִיעִים לָכֶם, שֶׁהָאֱלֹהִים אוֹר הוּא וְכָל חֹשֶׁךְ אֵין בּוֹ. יעקב א 13: מִי שֶׁמִּתְנַסֶּה אַל יֹאמַר, "אֱלֹהִים מְנַסֶּה אוֹתִי", שֶׁכֵּן אֱלֹהִים לֹא יְנֻסֶּה בָּרַע וְאֵין הוּא מְנַסֶּה אִישׁ. יחד עם זאת אלוהים, שיודע הכול מראש, צפה את החטא והוא היה כלול בתוכנית שלו, שהרי התוכנית של אלוהים כללה מושיע עוד מהיווסד תבל (ההתגלות יג 8-7: הֻתַּר לָהּ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם הַקְּדוֹשִׁים וּלְנַצְּחָם… וְיִשְׁתַּחֲווּ לָהּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶּׂה הַשָּׁחוּט מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל). אלוהים אומנם אינו מכונן או יוצר החטא אך הוא בוראו של מי שחולל את החטא.

ב. החטא והשטן

המידע הקרוב ביותר שניתן בכתבי הקודש וחושף את מקור החטא, קשור לשטן. ביחזקאל כח 15 נאמר עליו: תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ, מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ, עַד-נִמְצָא עַוְלָתָה, בָּךְ.

בנקודה מסוימת נמצאה בו עוולה, נמצא בו חטא. היצור הנברא הראשון שחטא היה השטן. החטא הראשון הזה היה חפצו של השטן להיות כאלוהים (ישעיהו יד 14: אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן). ישוע כינה את השטן אבי השקר אשר לא עמד באמת (יוחנן ח 44: …הוּא רוֹצֵחַ הָיָה מֵרֵאשִׁית וּבָאֱמֶת לֹא עָמַד, כִּי אֵין אֱמֶת בּוֹ). אם כן החוטא הראשון היה השטן והחטא הראשון היה חטא הגאווה, שבאה לידי ביטוי בשאיפתו של השטן להיות כאלוהים. זהו המוצא או המקור של החטא. אציין שוב, אלוהים אינו הממציא או היוצר של החטא אבל הוא בוראו של מי שחולל את החטא: השטן.

ג. החטא והמלאכים

החטא הראשון של המלאכים מוזכר בספר ההתגלות יב 4-3, שם נאמר ששליש מהמלאכים נפלו מהשמיים עם השטן כשהשתתפו במרד שלו נגד סמכותו של אלוהים (גַּם אוֹת אַחֵר נִרְאָה בַּשָּׁמַיִם: וְהִנֵּה תַּנִּין גָּדוֹל, אָדֹם כָּאֵשׁ, שִׁבְעָה רָאשִׁים לוֹ וְעֶשֶׂר קַרְנַיִם; עַל רָאשָׁיו שִׁבְעָה כְּתָרִים, וּזְנָבוֹ סָחַב שְׁלִישׁ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְהִשְׁלִיכָם אַרְצָה). אם כך, החטא החל עם השטן ואז שליש מצבא המלאכים נפל יחד איתו.

ד. החטא והאדם

חטא האדם החל בגן עדן עם היכשלות אדם וחווה בחטא הקדמון (רומים ה 12: לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ). טבעו של החטא האנושי הראשון זהה לחטא הראשון של המלאכים: הרצון להיות כאלוהים (בראשית ג 5-4: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה… כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע). מעשה החטא בפועל היה אי־ציות למצווה ספציפית של אלוהים (בראשית ב 17-16: וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת; ג 6: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל).

האוניברסליות של החטא

כתבי הקודש מלמדים בבירור שהחטא הוא אוניברסלי. כל מי שנולדו מאדם וחווה אשמים בחטא, עם יוצא מן הכלל אחד – ישוע מנצרת. הדבר עולה מאמירות ישירות ומדברים אחרים שמהם זה משתמע.

ראשית, יש בתנ"ך ובבריה"ח אמירות ברורות שמראות שהכול אשמים בחטא. מלכים א ח 46: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא, וְאָנַפְתָּ בָם, וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב…; תהילים קמג 2: וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט, אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי; משלי כ 9: מִי יֹאמַר, זִכִּיתִי לִבִּי; טָהַרְתִּי, מֵחַטָּאתִי; קוהלת ז 20: כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא; רומים ג 9, 19, 20, 23: וּבְכֵן, הֲטוֹבִים אָנוּ מֵאֲחֵרִים? לֹא, כְּלָל וּכְלָל לֹא; שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹכַחְנוּ לְעֵיל כִּי הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִים כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא… אָנוּ יוֹדְעִים כִּי כָּל מַה שֶּׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת, הִיא אוֹמֶרֶת לַאֲנָשִׁים הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְאִישׁ וְכָל הָעוֹלָם יִמָּצֵא אָשֵׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים. זֹאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא… כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה; גלטים ג 22: אֲבָל הַמִּקְרָא הִסְגִּיר אֶת הַכֹּל בְּיַד הַחֵטְא, כְּדֵי שֶׁעַל סְמַךְ אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תִּנָּתֵן הַהַבְטָחָה לַמַּאֲמִינִים; יעקב ג 2: וַהֲלֹא כֻּלָּנוּ מַרְבִּים לְהִכָּשֵׁל…; איגרת יוחנן הראשונה א 8: אִם נֹאמַר שֶׁאֵין בָּנוּ חֵטְא, מַתְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בָּנוּ).

שנית, האוניברסליות של החטא משתמעת בבירור מכך שכתבי הקודש: א) מלמדים שהאדם הוא חוטא מלידה (תהילים נא 7: הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי; איוב יד 4: מִי יִתֵּן טָהוֹר, מִטָּמֵא – לֹא אֶחָד; יוחנן ג 6: הַנּוֹלָד מִן הַבָּשָׂר בָּשָׂר הוּא וְהַנּוֹלָד מִן הָרוּחַ רוּחַ הוּא). ב) מלמדים שכולם, אפילו תינוקות, נגועים בחטא וזו הסיבה שיש מהם שלפעמים מתים (רומים ה 14-12: לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. הֲרֵי עוֹד לִפְנֵי הַתּוֹרָה הָיָה הַחֵטְא בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁאֵין הוּא נֶחְשָׁב בְּאֵין תּוֹרָה. בְּכָל זֹאת שָׁלַט הַמָּוֶת מֵאָדָם וְעַד מֹשֶׁה גַּם עַל אֵלֶּה שֶׁלֹּא חָטְאוּ בַּעֲבֵרָה דּוֹמָה לָעֲבֵרָה שֶׁל אָדָם, אֲשֶׁר הוּא דְּמוּת מַקְבִּילָה לָאֶחָד שֶׁהָיָה עָתִיד לָבוֹא). ג) מלמדים שכל בני האדם, כולל ילדים, הם "בני זעם" – כפופים להרשעה (יוחנן ג 3: הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר אֵלָיו: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אָדָם מִלְמַעְלָה, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים; אפסים ב 3: וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעֹרָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם).

לאוניברסליות של החטא יש חמש תוצאות. ראשית, האדם כפוף למוות בכל צורותיו: מוות גופני, מוות רוחני ומוות נצחי. שנית, משמעות הדבר היא שהאדם נולד במצב של שחיתות ועיוות; הוא נולד מת רוחנית. שלישית, האדם אשם בחטאים אישיים. רביעית, האדם נמצא תחת החטא, כפוף לו. חמישית, האדם נתון להשפעתו המתמשכת של השטן.

מצב האדם: שעבוד לחטא

האדם משועבד ומכור לחטא. אפשר ללמוד זאת מרומים ג 9: וּבְכֵן, הֲטוֹבִים אָנוּ מֵאֲחֵרִים? לֹא, כְּלָל וּכְלָל לֹא; שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹכַחְנוּ לְעֵיל כִּי הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִים כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא; ז 14: אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא; גלטים ג 22: אֲבָל הַמִּקְרָא הִסְגִּיר אֶת הַכֹּל בְּיַד הַחֵטְא, כְּדֵי שֶׁעַל סְמַךְ אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תִּנָּתֵן הַהַבְטָחָה לַמַּאֲמִינִים.

א. משמעות החיים תחת החטא

המילה היוונית שמשמעותה להיות כפוף, נתון תחת משהו, מתייחסת למערכת ששולטת באדם. אלוהים קבע שהאדם יהיה נתון ביד החטא. אנחנו חיים בתוך מערכת שבה החטא שולט בכל אדם. אלוהים קבע שהכול, יהודים וגויים כאחד, נמצאים כעת במצב זה שבו אין כל ערך למאמצי האדם להשיג לעצמו ישועה. הם חסרי תועלת ורק חסד אלוהים המוחלט והמושיע יכול להושיע את מי שמאמין.

חיי האדם הכפופים לחטא מציבים אותו במקום ייחודי ביחס לשטן. לפי האיגרת השנייה לקורינתים ד 4-3, השטן מעוור את שכלם של הבלתי מאמינים שנתונים ביד החטא: אַךְ אִם נִסְתֶּרֶת בּשׂוֹרָתֵנוּ, נִסְתֶּרֶת הִיא לָאוֹבְדִים. אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה עִוֵּר אֶת שִׂכְלָם שֶׁל הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים לְבַל יִזְרַח עֲלֵיהֶם אוֹר הַבְּשׂוֹרָה שֶׁל כְּבוֹד הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים. באפסים ב 2-1 כתוב שהשטן הוא זה שפועל עתה בבני המרי: גַּם אַתֶּם שֶׁהֱיִיתֶם מֵתִים בְּפִשְׁעֵיכֶם וַחֲטָאֵיכֶם, בֶּעָבָר הִתְהַלַּכְתֶּם בָּהֶם לְפִי עִדַּן הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּרְצוֹן הַשַּׂר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם וְהוּא הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי. לפי קולוסים א 13, לחיות תחת החטא משמעו לחיות במלכות החושך של השטן: הֵן הָאָב הִצִּילָנוּ מִשִּׁלְטוֹן הַחֹשֶׁךְ וְהֶעֱבִירָנוּ אֶל מַלְכוּת בְּנוֹ אֲהוּבוֹ. לפי איגרת יוחנן הראשונה ה 19, מאחר שהעולם כפוף לחטא, הוא כולו שרוי ברע: יוֹדְעִים אָנוּ כִּי מֵאֱלֹהִים אֲנַחְנוּ וְכִי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׁרוּי בָּרַע.

ב. הפתרון למצבו של האדם

הפתרון אינו מבוסס על מעשים, מאמצים והישגים כלשהם של האדם, אלא על מה שהמשיח עשה בעבורנו. כפי שצוין לעיל, מצבו של האדם המשועבד לחטא משמעו שאין כל ערך לשום מאמץ של האדם להשיג לעצמו ישועה. אבל כאשר האדם מסתמך על מה שהמשיח עשה בעבורו, מצבו משתנה. הוא עובר ממצב של שעבוד לחטא למצב או מעמד חדש שבו הוא כפוף לחסד (רומים ו 14: הַחֵטְא לֹא יִשְׁלֹט בָּכֶם, כִּי אֵינְכֶם תַּחַת יַד הַתּוֹרָה אֶלָּא תַּחַת יַד הַחֶסֶד).

טבעו של החטא: החטא הראשון

מה מלמדים כתבי הקודש על טבעו של החטא המקורי / הראשון / הקדמון (original sin)? הטקסט העיקרי שמעמיק בנושא זה הוא רומים א 18 – ג 20. נסקור שאלה זו לפי חלוקה לחמישה תחומים.

א. מהו החטא המקורי / הראשון / הקדמון? (Original Sin)

למונח זה יש, לפחות באנגלית, שתי משמעויות שונות ואפשר להשתמש בו בשתי דרכים. לפעמים הוא מתייחס לחטא הראשון שביצע האדם; הדבר מודגש ברומים ה 19 (כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים…). במובן זה, משמעותו היא שהחטא הקדמון של אדם הביא איתו אשמה וטומאה קדמוניות, ראשוניות. אשמה זו גרמה לשחיתות ולחוסר יכולת מוחלטות כך שאפילו המעשים הטובים ביותר של האדם עדיין לקויים בצורה קיצונית.

השימוש השני והנפוץ יותר של המונח מתייחס לטבע החוטא, משתי סיבות. ראשית, הטבע החוטא מכונה Original Sin – החטא המקורי, הראשון, כי מקורו באדם והוא "זורם" הלאה מהורי האנושות הראשונים, אדם וחווה, כך שהכול יורשים את הטבע החוטא הזה. שנית, הטבע החוטא נקרא לפעמים החטא המקורי כי הוא המקור לכל יתר החטאים, לפיכך, כל בני האדם עושים מעשי חטא בגלל הטבע החוטא שלהם.

הגדרה טובה של הטבע החוטא תהיה: "חוסר היכולת של האדם להתקרב לאלוהים ולהיות רצוי בעיניו, ולא משנה מה הוא יעשה. גם אם יעשה דברים טובים, לא די בהם". זה אומר שכל אדם מצטרף למין האנושי בתור חוטא ומבצע מעשי חטא מפני שהוא חוטא. אדם וחווה הם האנשים היחידים שהפכו להיות חוטאים מפני שחטאו. כל צאצאיהם חוטאים מפני שהם אנשים חוטאים. רק אדם וחווה מתו רוחנית משום שחטאו; צאצאיהם נולדים מתים רוחנית. ומאחר שהם נולדים עם טבע חוטא, הם מבצעים מעשי חטא.

הטבע החוטא הוא עיוות והשחתה של עצם מהותה של הנפש. הטבע החוטא אינו מרכיב מהותי הכרחי של החלק הבלתי חומרי, הרוחני, של האדם. אדם וחווה חיו פרק זמן מסוים ללא טבע חוטא. ישוע חי כל חייו ללא טבע חוטא. הטבע החוטא משמעותו שכל מה שהאדם יעשה לא יוכל לקרב אותו לאלוהים ולגרום לו להיות רצוי בעיניו.

לסיכום, כל בני האדם נולדים עם החטא הקדמון, המקורי. בסעיף ג נדון כיצד הטבע הזה שירשנו מאדם מועבר אליהם. כפי שנראה, הטבע החוטא נותר ככוח פעיל בחיי המאמין. הוא אינו מושמד או מוסר בחיים האלה, אבל למאמין יש כוח לגבור עליו באמצעות רוח הקודש השוכנת בקרבו (רומים ח 4; גלטים ה 17-16).

ב. הכתובים מלמדים על הטבע החוטא

כתבי הקודש מרבים להתייחס לטבע החוטא, הן בתנ"ך והן בבריה"ח. בתנ"ך מדובר עליו בבראשית ו 5; ח 21; ישעיהו סד 6; ירמיהו יג 23; טז 12; יז 9; תהילים נח 4-2; צד 11; קל 3; קמג 2; איוב טו 14, 16; קוהלת ז 20; ט 3. בברית החדשה מדובר עליו במתי ז 11; יב 34; טו 19; רומים ו 20; האיגרת הראשונה לקורינתים ב 14; אפסים ד 18; קולוסים ב 13; איגרת פטרוס הראשונה ד 2; איגרת יוחנן הראשונה א 8; ב 16. מן הדוגמאות הרבות האלה עולה בבירור שכתבי הקודש אכן מלמדים את מושג הטבע החוטא והחטא המקורי, הראשון.

ג. העברת הטבע החוטא

הטבע החוטא מועבר הלאה על ידי גורם מגשר, מתווך. הוא נובע מאדם הראשון ועובר לכל צאצאיו דרך ההורים. הוא לא מועבר לכל אחד ישירות מאדם אלא הועבר מאדם, דרך כל צאצאיו ודרך הורינו, אלינו. ילדים יורשים את הטבע החוטא שלהם מהוריהם, וההורים מהוריהם, מדור לדור, החל באדם. הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהילים נא 7; ראה גם אפסים ב 3: וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעֹרָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם).

ד. העונש: לטבע החוטא יש מחיר

העונש על הטבע החוטא והחטא המקורי, הראשון, כולל שני דברים. ראשית, שחיתות מוחלטת. כהגדרה, שחיתות מוחלטת אין משמעה שכל אדם הוא הכי רע כל הזמן. אלא, היא מורה על מעמד או מצב של האדם לפני אלוהים, שבו לא משנה מה שהאדם יעשה, דבר לא יהפוך אותו לראוי לפני אלוהים ולטוב בעיניו. העונש השני הוא מוות רוחני. מאחר שהאדם יורש את הטבע החוטא מרגע ההתעברות, הוא נולד מת רוחנית (בראשית ב 17; האיגרת הראשונה לקורינתים ב 14; אפסים ב 1, 5).

העונשים האלה מובילים לארבע תוצאות ספציפיות. הראשונה, השחתה, ניוון ועיוות של עצם טבעה של הנפש, שמתה רוחנית. השנייה היא שהצדקה המקורית אבדה. כשאדם וחווה נבראו הייתה להם צדקה מקורית, אבל הם איבדו אותה כשחטאו. עכשיו יש לבני האדם נטייה לחטוא. התוצאה השלישית היא האשמה והשחיתות הכלולות בטבע החטא. האשמה מתייחסת להיבט החיצוני של החטא; השחיתות – לפנימי. התוצאה הרביעית היא שהטבע החוטא שומר על אופיו אפילו במאמינים, לכן המאמינים עדיין חוטאים.

ה. הפתרון לטבע החוטא

כרוכים בו שלושה דברים, שכל אחד מוביל לתוצאה משלו.

ראשית, תחייה, התחדשות, לידה מחדש (regeneration) שמחייה את הרוח המתה. הרוח המתה, שאיתה נולד האדם, מקבלת חיים ברגע שבו האדם מאמין. התוצאה היא שהמאמין הופך לאדם שחי מבחינה רוחנית.

שנית, פדות, גאולה (redemption) המביאות עימן טבע או יכולת חדשים לשרת את אלוהים מתוך צדקה. הטבע הישן עדיין קיים במאמינים, אבל כתוצאה מהגאולה הם מקבלים טבע חדש שנותן להם יכולת לשרת את אלוהים בצדקה.

שלישית, השתכנות רוח הקודש בתוך המאמין. התוצאה היא שהמאמינים מסוגלים לגבור על הטבע החוטא באמצעות גבורת רוח הקודש.

המאמינים בישוע המשיח מקבלים חיים חדשים, גאולה, ורוח הקודש משתכנת בתוכם. התוצאה הכללית היא חיים רוחניים.

חטאים אישיים

א. חטא אישי – הגדרה

פסוק מרכזי שעוסק במושג החטא האישי הוא רומים ג 23: כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה.

מדובר על מעשי חטא שמבוצעים על ידי אנשים כפרטים. הטבע החוטא הוא פנימי, ואילו החטא האישי הוא חיצוני; זהו מעשה החטא. מעשי החטא האלה מבוצעים מפני שהאדם הוא חוטא מטבעו שכן ירש את הטבע החוטא. אלה עשויים להיות מעשים שנעשים מתוך בחירה או שנעשו ללא כוונה תחילה, בלי משים, אבל אלו הם עדיין חטאים. הקטגוריה של חטאים אישיים כוללת את כל מה שבחיי היום יום מנוגד לאלוהים או שאינו תואם את אופיו של אלוהים.

את החטאים האישיים אפשר לחלק לסוגים שונים:

בהקשר לדרישות של אלוהים – חטאים שבהם מפירים מצוות עשה או אל תעשה.
בנוגע למושא שנגדו הם מבוצעים – הם יכולים להיות חטאים שמכוונים נגד אלוהים, נגד רעי או נגד עצמי.
חטאים המכוונים פנימה, ואז מדובר בחטאים של הנפש, או בחטאים חיצוניים, של הגוף.
האחריות על החטאים מוטלת על האדם עצמו או גם על אחרים כשותפים לחטא.
ככל שזה נוגע לכוונה, חטאים אישיים יכולים להיעשות מבחירה, מתוך כוונה תחילה, או שלא בכוונה תחילה, כלומר מתוך אי־ידיעה או שבוצעו בגלל להט הרגע.
החטאים האישיים עשויים להיות קלים יותר או חמורים יותר, שכן כתבי הקודש מלמדים שקיימים חטאים בדרגות חומרה שונות.
את החטאים האישיים יכולים לבצע אנשים נושעים ולא נושעים, או כנגד נושעים ולא נושעים כאחד.
מבחינת הצדק האלוהי, אלוהים יכול לטפל בחטאים על יסוד הנקמה שלו או על יסוד הסבלנות וההבלגה שלו.
חטאים אלה יכולים לזכות במחילה או לא להיסלח.
החטאים יכולים להיגרם מאי־ידיעה, או מתוך עזות מצח, בזדון, מחוסר אונים או בכוונה תחילה.
בכל הנוגע לעונש, החטאים באישיים נשפטים חלקית בעולם הזה או שיישפטו בעולם הבא.

ב. רעיון החטא האישי בכתבי הקודש

קיימים כמה פסוקים שמלמדים על מושג החטא האישי. למשל, לפי מלכים א ח 50, החטאים האישיים הם חטאים נגד רצון אלוהים; וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ, וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ; וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם, וְרִחֲמוּם. בתהילים יט 14-13 מוזכרים חטאים אישיים שנעשים בזדון; תהילים נא 6 מלמד שהם נגד אלוהים; תהילים צ 8 מדבר על חטאים נסתרים (עֲלֻמֵנוּ), שהם חטאים אישיים; בלוקס יב 48-47 מדובר על חטאים שנעשים מתוך ידיעה וחטאים שנעשים בחוסר ידיעה; לוקס טו 21 מלמד שהם חטאים נגד השמיים; לוקס כג 34 מלמד שהם גם יכולים להיעשות בשוגג; יוחנן יט 11 מדבר על חטאים אישיים חמורים יותר ופחות; מעשי השליחים ג 19-17 גם כן מדובר על חטאים שנעשים מבלי דעת; באיגרת

הראשונה לקורינתים ו 10-9 ובגלטים ה 21-19 מדובר על מעשים חוטאים; ובראשונה לטימותיאוס א 13 גם כן מדובר על חטאים אישיים שנעשו בלי דעת. כתבי הקודש מלמדים בבירור על קיומם של חטאים אישיים שנובעים מטבעו החוטא של האדם.

ג. החטא עובר מאדם לאדם ומדור לדור

שוב, החטאים האישיים מקורם בטבע החוטא. זאת משום שלאדם יש טבע חוטא ולכן הוא מבצע מעשי חטא. הטבע החוטא מועבר מאדם לאדם ומדור לדור, החל מאדם וחווה, דרך ההורים, מרגע ההתעברות.

ההשלכות של החטא האישי עלולות להשפיע על צאצאי האדם עד ארבעה דורות כי לפי שמות לד 7-6, הצדק האלוהי דורש לפעמים שהוא יפקוד את עוון האבות עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.

ד. העונש על חטאים אישיים

קיימים שני היבטים בהקשר זה – האשמה ודרגת העונש. בגלל החטא האישי, החוטא הבלתי נושע הוא בגדר אשם לפני האלוהים הצדיק והקדוש.

כמו כן, החטאים האישיים מגדילים את חומרת העונש. למאמינים, ציות מוביל לגמול ולאחריות כבדה יותר. מי שנאמנים בדברים קטנים, יופקד בידיהם הרבה יותר, והשכר יהיה גדול יותר. העיקרון הוא: …כָּל מִי שֶׁנִּתַּן לוֹ הַרְבֵּה, יִדָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה; וּמִי שֶׁהֻפְקַד בְּיָדוֹ הַרְבֵּה, יִדְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ עוֹד יוֹתֵר (לוקס יב 48). בעבור המאמין, משמעות הדבר היא דרגות שונות של שכר.

גם ההפך נכון. בעבור הלא־מאמין, מדובר בדרגות חמורות יותר, או פחותות, של עונש: וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדוֹנָיו וְלֹא הֵכִין וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ יֻכֶּה מַכּוֹת רַבּוֹת אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא יָדַע וְעָשָׂה דְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב עֲלֵיהֶם מַכּוֹת, יֻכֶּה מְעַט… (לוקס יב 48-47). לכל אורך כתבי הקודש אלוהים מלמד שוב ושוב שחומרת העונש תתבסס על חומרת החטא של הלא־מאמינים. פסוקים אלה מראים שגם היקף הידע של האדם יילקח בחשבון. אלה שקיבלו מידע רב על הבשורה יקבלו עונש גדול יותר מאלה ששמעו עליה רק מעט. העונש פרופורציונלי להזדמנויות שניתנו להם והוחמצו, ובפסוקים שלעיל, גם העבד שידע וגם העבד שלא ידע, הוכו.

לסיכום, כתבי הקודש מלמדים שיהיו רמות שונות של עונש ללא־מאמינים. תוצאת העונש על החטא האישי תהיה אבדון. אם מישהו לא מאמין בישוע המשיח בחיים האלה, הוא יאבד לנצח.

ה. הפתרון לחטא האישי

קיימים שני היבטים בהקשר זה: סליחה והצדקה. כשאדם מקבל את ישוע כמושיעו, הוא מקבל סליחה על חטאיו. משמעות הדבר היא שאלוהים מסיר את חטאי מי שמאמין במותו החלופי, קבורתו ותחייתו של המשיח. את העונש הראשון, האשמה, מסירה הסליחה.

ההיבט השני הוא ההצדקה, שמשמעה "להיות מוכרז כצדיק". מי שמאמין באדון ישוע המשיח מוכרז עליו שהוא צדיק, שהוא מוצדק. כלולה בזה גם הכרזה שאין בו אשמה. צדקת המשיח מיוחסת לחוטאים שהאמינו בו כך שלא נשקפת להם יותר הסכנה להיות מושלכים לנצח לאגם האש.

לסיכום, הפתרון לחטא האישי מוביל לישועה.

ייחוס או שיוך החטא לאחרים (Imputed Sin)

א. מהו חטא שמיוחס או משויך לאחרים

מדובר על ייחוס או שיוך משהו למישהו. בכתבי הקודש מדובר על שלושה ייחוסים או שיוכים כאלה: הראשון הוא ייחוס החטא של אדם וחווה למין האנושי כולו. השני הוא ייחוס החטא של בני האדם למשיח – זה התרחש על הצלב. השלישי הוא ייחוס צדקת המשיח למאמין – וזה מתרחש כאשר האדם מאמין. בשיעור הנוכחי נתייחס רק לראשון, שהוא היסוד לשני האחרים.

ייחוס חטאו של אדם למין האנושי: כל המין האנושי נתפס כמי שהשתתף במרי של אדם ולכן כל המין האנושי נושא באותה אשמה. בני האדם לא אשמים רק בחטאיהם האישיים שנגרמים בגלל טבעם החוטא, אלא בני האדם אשמים גם משום שהם נחשבים כמי שהשתתפו בחטאו של אדם. המושג "ייפוי כוח" הוא הדרך הטובה ביותר לתאר זאת. כשלמישהו יש ייפוי כוח ממך, הוא בעל זכות מלאה לפעול בשמך, מטעמך. כל מה שהוא עושה בשמך נתפס כאילו היה המעשים שלך. אם הוא עושה משהו לא חוקי, אתה שותף לאחריות; במידה מסוימת, אשמת מיופה הכוח תיוחס לך כי הענקת לו ייפוי כוח. לאדם הראשון ניתן ייפוי כוח בשם האנושות כולה, לכן כשהוא חטא, כל האנושות חטאה.

מהפרספקטיבה של כתבי הקודש, אלוהים רואה את האנושות כולה כמי שקיימת "באדם". לפיכך כל בני האדם נחשבים אשמים, לא רק בחטא שלהם אלא גם בחטא של אדם (הראשונה לקורינתים טו 22: שֶׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים, כָּךְ גַּם בַּמָּשִׁיח הַכֹּל יָחְיוּ).

ב. רעיון החטא המיוחס לאחרים לפי כתבי הקודש

קטע מרכזי בהקשר זה הוא רומים ה 21-12, ופסוק המפתח הוא פסוק 12: לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. כפי שזה מנוסח, כל אלה שחטאו קשורים לחטא של אדם. הסיבה שבגללה המוות עבר לכל בני אדם היא מפני שהכול נחשבים כאילו חטאו "באדם". בגלל השיוך-הייחוס הזה אפילו תינוקות מתים לפעמים, אף על פי שעדיין לא הייתה להם הזדמנות לחטוא בפועל.

ג. העברת החטא המיוחס לאחרים

לצד ייפוי הכוח, ניתן להסביר איך החטא המיוחס למישהו אחר מועבר הלאה, גם באמצעות המונח התאולוגי "ראשות טבעית" (Natural Headship). המשמעות היא שהחטא המיוחס לאחר מועבר מיידית, ישירות, מאדם הראשון לכל בן אדם. הטבע החוטא לא הועבר ישירות אלא הועבר מאדם, דרך ההורים, לכל בן אדם. אבל החטא המיוחס לאחרים מועבר ישירות מאדם לכל פרט מהגזע האנושי, ולא דרך ההורים.

בגלל שהגזע האנושי מאוחד כולו בצורה אורגנית דרך אדם, חטאו של אדם מיוחס ישירות לכל צאצאיו. כתבי הקודש מביעים רעיון זה כשהם מדברים על הזרע, הצאצאים, ככאלה שקיימים וכלולים כבר בזרע האבות (seminal relationship). דוגמה לקשר כזה מופיעה בעברים ז 10-9: וְאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁגַּם לֵוִי, מְקַבֵּל הַמַּעְשְׂרוֹת, נָתַן מַעֲשֵׂר עַל יְדֵי אַבְרָהָם, כִּי הָיָה בְּחַלְצֵי אָבִיו אַבְרָהָם בְּצֵאת מַלְכִּי־צֶדֶק לִקְרָאתוֹ.

הרקע הוא בראשית יד, שם מסופר שאברהם נתן מעשר למלכי צדק. מחבר האיגרת אל העברים מצביע על כך שכאשר אברהם נתן מעשר, לוי, הצאצא של אברהם, גם נתפס כמי שנתן מעשר למלכי צדק וזאת על ידי ייחוס הנתינה הזו ללוי עקב הקשר המשותף לצאצאים, לזרע.

לוי אפילו לא נולד כשכל זה התרחש. ובכל זאת, מאחר שהוא היה בחלצי אביו אברהם, לוי נתפס כמי שנתן מעשר למלכי צדק.

המין האנושי כולו היה "בחלצי אדם" ולפיכך כשאדם חטא, האנושות כולה נתפסת כמי שהשתתפה בחטאו. לכן חטאו של אדם מיוחס לכל האנושות. רומים ה 12: לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. משמעות הנאמר בפסוק זה היא שהמוות עבר לכל בני האדם כי הכול חטאו "באדם", שהיה הראש הטבעי של המין האנושי וכל בני האדם הם זרעו, צאצאיו.

בעוד שהטבע החוטא מועבר אלינו החל מאדם דרך הורינו, החטא של אדם המיוחס לנו מועבר אלינו ישירות מאדם.

ד. העונש על חטאו של אדם, שמיוחס לנו

לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. לפי רומים ה 12 השכר על החטא של אדם המיוחס לנו, הוא מוות פיזי. בראשית ג 19 כבר לימד את זה (בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב), ובברית החדשה רומים ה 14 והראשונה לקורינתים טו 23-20 מלמדים זאת, בייחוד בפסוק 22 שֶׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים…

ה. הפתרון

מה שנותן מענה ומרפא לחטאו של אדם שמיוחס-משויך לכל בני האדם הוא צדקתו של המשיח המיוחסת לחוטא הנושע. בהקשר של רומים ה 21-12, בפסוק 21 נאמר: וְכָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַחֵטְא מָשַׁל בַּמָּוֶת, כֵּן גַּם יִמְשֹׁל הַחֶסֶד בְּאֶמְצָעוּת צְדָקָה, וְהַתּוֹצָאָה – חַיֵּי עוֹלָם עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ.

פסוק אחר שמלמד שהתיקון לחטא זה שמיוחס לכל בני האדם הוא צדקת המשיח המיוחסת למאמין, הוא השנייה לקורינתים ה 21. פסוק זה נפתח במילים: אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ. פה מדובר על ייחוס או השלכת חטא האדם על המשיח (הסוג השני שצוין לעיל). ואז הפסוק ממשיך ואומר: כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ (תרגום דליטש: לְמַעַן נִהְיֶה־בּוֹ אֲנַחְנוּ לְצִדְקַת אֱלֹהִים).

זה מתייחס לסוג השלישי שצוין לעיל: ייחוס או החשבת צדקת המשיח למאמין. פסוקים נוספים שמלמדים עיקרון זה הם האיגרת הראשונה לקורינתים טו 26-20, 56-54. בפסוק 22 נאמר: שֶׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים, כָּךְ גַּם בַּמָּשִׁיח הַכֹּל יָחְיוּ (תרגום דליטש: כִּי כַּאֲשֶׁר בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵתִים כֻּלָּם כֵּן יִחְיוּ כֻלָּם בַּמָּשִׁיחַ).

חטא בחיי המאמין

א. משמעות

הכוונה למעשי חטא שמבצעים מאמינים כפרטים. במובן זה חטאם דומה לחטא האישי המבוצע על ידי לא־מאמינים. החטאים האישיים האלה המבוצעים על ידי מאמינים כפרטים עשויים להיות חטאים שנעשים מבחירה ובמתכוון, או ללא ידיעה.

ב. מה מלמדים כתבי הקודש על חטא בחיי המאמין

כתבי הקודש מלמדים בבירור שהמאמינים המשיחיים עדיין עושים מעשי חטא. שאול כתב שהוא הגדול שבחוטאים (באיגרת הראשונה לטימותיאוס א 15: מְהֵימָן הַדָּבָר וְרָאוּי לְהַסְכָּמָה מְלֵאָה, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בָּא אֶל הָעוֹלָם לְהוֹשִׁיעַ חוֹטְאִים אֲשֶׁר אֲנִי הַגָּדוֹל בָּהֶם). שאול היה שליח ואולי הגיע לשיא הרוחניות שאדם מסוגל להגיע אליה בחיים האלה ובכל זאת הוא לא השתמש בזמן עבר כשכתב לטימותיאוס לקראת סוף חייו. הוא לא אמר "הייתי הגדול שבחוטאים" אלא התנסח בזמן הווה. הוא עדיין החשיב את עצמו לחוטא מטבעו וראה את עצמו כמי שמבצע מעשי חטא.

קטע מפתח שמדבר על החטא בחיי המאמין הוא איגרת יוחנן הראשונה א 10-8: אִם נֹאמַר שֶׁאֵין בָּנוּ חֵטְא, מַתְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בָּנוּ. אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה. אִם נֹאמַר שֶׁלֹּא חָטָאנוּ, לְכוֹזֵב שָׂמְנוּ אוֹתוֹ וּדְבָרוֹ אֵינוֹ בָּנוּ.

איגרת זו נכתבה למאמינים ומדברת על מאמינים. בפסוק 8 יוחנן הצביע על העובדה שלמאמינים עדיין יש טבע חוטא. בפסוק 9 הוא מציין שהמאמינים מבצעים מעשי חטא שיש להתוודות עליהם. בפסוק 10 הוא מזכיר את החטאים האישיים: אִם נֹאמַר שֶׁלֹּא חָטָאנוּ, לְכוֹזֵב שָׂמְנוּ אוֹתוֹ וּדְבָרוֹ אֵינוֹ בָּנוּ. על ידי השימוש בשם הגוף "אנחנו" יוחנן כלל את עצמו בהצהרה זו. לפי הכתובים, המאמינים המשיחיים מבצעים מעשי חטא אישיים; קיים חטא בחיי המאמין.

ג. הקשר לחטאים מקטגוריות אחרות

מה הקשר של החטא בחיי המאמין למצב האדם המשועבד לחטא, לטבע החוטא, לחטא האישי ולחטאו של אדם הראשון, המיוחס לכל בני האדם?

בקשר לשעבוד של בני האדם לחטא, המאמין אינו חי יותר את חייו "תחת החטא" אלא הוא עכשיו "תחת החסד".

בקשר לטבע החוטא, למאמין עדיין יש את הטבע החוטא שלו. הטבע החוטא הוא המקור לחטאים האישיים שמבצעים לא־מאמינים ומאמינים כאחד. ההבדל בין המאמין והלא־מאמין אינו שלאחד יש טבע חוטא ולמשנהו אין טבע חוטא. ההבדל הוא שלמאמין יש גם טבע חדש. הוא קיבל רוח חדשה, הנלחמת נגד הטבע החוטא הישן שלו. מאבק זה מתואר בגלטים ה 17-16 וברומים ז 25-15.

ביחס לחטא האישי, יש לציין שלושה דברים. ראשית, המאמין נושע מכוחו של החטא. הלא־מאמין הוא עבד לחטא והוא חייב לבצע מעשי חטא; ואילו המאמין נושע מכוחו של החטא ואינו חייב יותר לבצע מעשי חטא (רומים ו 1 – ח 13; איגרת יוחנן הראשונה א 1 – ב 2). שנית, על המאמין להחשיב עובדה זאת כנכונה ולחיות כך (רומים ו 1 – ח 13). שלישית, המאמין חייב עכשיו להילחם את המלחמה הרוחנית נגד הבשר, השטן והעולם.

ביחס לחטא של אדם הראשון המיוחס לכל בני האדם, מעמדו של המאמין כמי שנמצא "באדם" מנוטרל על ידי מצבו החדש כמי שנמצא "במשיח". בעבור המאמין, מוות פיזי חדל להיות העונש, השכר, לחטאו של אדם המיוחס לו אלא המוות הפיזי הוא רק אמצעי לעזיבת העולם הזה וכניסה למלכות שמיים. ולא רק זאת, כשהמאמין מת, תחייתו העתידית מובטחת (האיגרת הראשונה לקורינתים טו 57-50).

ד. העונש על חטאים בחיי המאמין

העונש האפשרי הראשון הוא אובדן קרבה לאלוהים (איגרת יוחנן הראשונה א 6: אִם נֹאמַר שֶׁהִתְחַבְּרוּת לָנוּ אִתּוֹ וְנִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, דּוֹבְרֵי שֶׁקֶר אֲנַחְנוּ וְאֵינֶנּוּ מְקַיְּמִים אֶת הָאֱמֶת). המאמין הוא חלק ממשפחתו של אלוהים. כשהוא חוטא, הוא פוגע בהתחברות שלו עם אלוהים אביו ויש לשקמה על ידי וידוי: אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה (שם, פסוק 9).

עונש שני על חטא בחיי המאמין הוא ייסורים שנועדו לשם טיהור. זה יקרה אם הוא לא יתוודה על חטאיו. אם אינו מודה בחטאיו כדי לקבל מאלוהים האב סליחה עליהם, אלוהים ייסר ויעניש אותו כדי לחנכו. שאול אמר זאת באיגרת הראשונה לקורינתים יא 32: אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם (ראה עברים יב 11-4).

עונש אפשרי שלישי על חטא בחיי המאמין הוא נידוי מהקהילה המקומית. זה נכון בייחוד לחטאים אישיים מהסוג החמור ביותר, שהם פומביים ומבזים את הקהילה המקומית. ניתן למצוא דוגמה לכך ניתן למצוא באיגרת הראשונה לקורינתים ה 5-1: בְּאָזְנֵי כֹּל נִשְׁמָע שֶׁיֵּשׁ זְנוּת בְּקִרְבְּכֶם, וּזְנוּת אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהָ אֲפִלּוּ בֵּין הַגּוֹיִים: אִישׁ לָקַח לוֹ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו. וְאַתֶּם עוֹד מִתְגָּאִים בִּמְקוֹם לְהִתְאַבֵּל כְּדֵי שֶׁעוֹשֵׂה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה יֻּרְחַק מִקִּרְבְּכֶם! וַאֲנִי, אַף כִּי אֲנִי נֶעְדָּר מִבֵּינֵיכֶם בְּגוּפִי (אַךְ נוֹכֵחַ בְּרוּחִי), כְּבָר שָׁפַטְתִּי אֶת עוֹשֵׂה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כְּאִלּוּ הָיִיתִי אִתְּכֶם: בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ, כַּאֲשֶׁר תִּתְאַסְּפוּ וְרוּחִי בֵּינֵיכֶם עִם גְּבוּרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ, תִּמְסְרוּ אֶת הָאִישׁ הַהוּא לַשָּׂטָן לְאָבְדָן הַגּוּף כְּדֵי שֶׁרוּחוֹ תִּוָּשַׁע בְּיוֹם הָאָדוֹן.

החטא הפומבי שנעשה שם היה יחסי מין של חבר קהילה עם אימו החורגת. זה התרחש בידיעת הקהילה אבל היא לא נקטה צעדים ולא הטילה עליו משמעת קהילתית. חטא פומבי שכזה מביא קלון ובושה על הקהילה המקומית ויכול להוביל לנידוי.

עונש אפשרי רביעי לחטא בחיי המאמין הוא מוות פיזי. זוהי תוצאה טבעית של ענישה חמורה ונידוי אם הם ננקטים באופן מלא. קודם צוין שמוות פיזי אינו יותר עונש למאמין אלא רק אמצעי לעזיבת העולם הזה כדי להיכנס למלכות שמיים. אבל יש לכלל הזה יוצא מן הכלל. אם מאמין מסרב להתוודות על חטאו לאחר שסבל תקופה של ייסורים שנועדו כדי שיחזור בתשובה, הצורה הסופית של ההענשה החמורה הזו עלולה להיות מוות פיזי. יתרה מכך, אם אדם אינו מגיב בחזרה בתשובה, התוצאה הטבעית של נידוי היא אובדן הגוף – מוות פיזי שבא על המאמין מידי השטן. מוות פיזי כעונש על חטאיו של מאמין מוזכר באיגרת הראשונה לקורינתים ה 5 (ראה בציטוט שהובא לעיל); וב-יא 32-28: יִבְחַן נָא אִישׁ אֶת עַצְמוֹ וְכָךְ יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס; כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ. מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ. אִם נִבְחַן אֶת עַצְמֵנוּ לֹא נִשָּׁפֵט. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם. אבל עונש זה של מוות גופני לא משפיע על ישועתו של האדם.

ה. הפתרון לחטא בחיי המאמין

קיימים צעדי מנע וצעדים מעשיים. צעדי המנע נועדו לשמור על המאמין מלבצע מעשי חטא: אחד, להגות בכתובים (תהילים קיט 11). השני הוא תפילות המשיח המפגיע בעדנו (יוחנן יז 15; רומים ח 3; עברים ז 25). השלישי הוא עזרתה של רוח הקודש השוכנת במאמין, שנותנת לו כוח להתנגד לחטא (יוחנן ז 39-37; רומים ח 9). והרביעי הוא להתהלך באורו של דבר אלוהים (איגרת יוחנן הראשונה א 7).

הצעדים המעשיים: לאחר שמאמין מסוים חטא הוא נקרא לבחון את עצמו כדי לראות אם יש חטא בחייו (האיגרת הראשונה לקורינתים יא 32-31). צעד מעשי שני שעליו להשתמש בו הוא וידוי (איגרת יוחנן הראשונה א 9); עליו להתוודות על חטאיו, כלומר להסכים עם אלוהים שזהו חטא, ועליו להודות בכך שהשתתף בו. באופן אידיאלי, יש לעשות זאת בכל פעם שהמאמין נהייה ער לחטאיו לפי אפסים ד 26 יש להתוודות לפני שהולכים לישון (רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאו,ּ אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם) ובאיגרת הראשונה לקורינתים יא 32-27 מצוין שיש להתוודות לפני שמשתתפים בסעודת האדון.

התוצאה היא, ראשית, סליחה על החטאים האישיים בחיי המאמין ושנית, חידוש ותיקון ההתחברות עם אלוהים האב.

הניצחון הסופי על כל החטאים

כתבי הקודש מלמדים שיבוא יום שבו המאמינים יחוו ניצחון סופי על כל חטא. יום זה יגיע עם תחיית הגוף. ברומים ח 23 שאול ציין: וְלֹא זֹאת בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם אֲנַחְנוּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּכּוּרֵי הָרוּחַ, נֶאֱנָחִים בְּנַפְשֵׁנוּ וּמְצַפִּים לְמִמּוּשׁ אִמּוּצֵנוּ לְבָנִים – לִפְדוּת גּוּפֵנוּ. באיגרת הראשונה לקורינתים טו 49-35, השליח כתב: "אֲבָל אֵיךְ יָקוּמוּ הַמֵּתִים?" יִשְׁאַל אֶחָד, "בְּאֵיזֶה גּוּף הֵם יָבוֹאוּ?" אַתָּה הַסָּכָל, הֵן מַה שֶּׁתִּזְרַע לֹא יִחְיֶה אֶלָּא אִם יָמוּת. כַּאֲשֶׁר אַתָּה זוֹרֵעַ אֵינְךָ זוֹרֵעַ אֶת הַגּוּף שֶׁיִּתְהַוֶּה, אֶלָּא גַּרְגִּיר עָרוֹם שֶׁל חִטָּה, אוֹ זֶרַע אַחֵר. וֵאלֹהִים נוֹתֵן לוֹ גּוּף כִּרְצוֹן אֱלֹהִים, וּלְכָל זֶרַע אֶת גּוּפוֹ הוּא. לֹא כָּל בָּשָׂר הוּא אוֹתוֹ הַבָּשָׂר; לָאָדָם בָּשָׂר מִשֶּׁלוֹ, לַחַיּוֹת בָּשָׂר אַחֵר, לָעוֹפוֹת בָּשָׂר אַחֵר וְלַדָּגִים אַחֵר. יֵשׁ גּוּפִים שְׁמֵימִיִּים וְגוּפִים אַרְצִיִּים, אַךְ שׁוֹנֶה הוּא הֲדַר הַגּוּפִים הַשְּׁמֵימִיִּים מֵהֲדַר הַגּוּפִים הָאַרְצִיִּים. לַשֶּׁמֶשׁ הָדָר מִשֶּׁלָּהּ, אֲבָל אַחֵר הוּא הֲדַר הַיָּרֵחַ וְאַחֵר הוּא הֲדַר הַכּוֹכָבִים, שֶׁהֲרֵי כּוֹכָב מִכּוֹכָב שׁוֹנֶה בַּהֲדָרוֹ. כֵּן גַּם תְּחִיַּת הַמֵּתִים: מַה שֶּׁנִּזְרַע בְּמַצָּב שֶׁל כִּלָּיוֹן יָקוּם בְּאִי כִּלָּיוֹן; נִזְרַע בְּקָלוֹן וְיָקוּם בְּכָבוֹד; נִזְרַע בְּחֻלְשָׁה וְיָקוּם בִּגְבוּרָה; נִזְרַע גּוּף נַפְשִׁי וְיָקוּם גּוּף רוּחָנִי. אִם יֵשׁ גּוּף נַפְשִׁי יֵשׁ גַּם גּוּף רוּחָנִי. וְכֵן כָּתוּב עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, אֲבָל אָדָם הָאַחֲרוֹן – לְרוּחַ מְחַיָּה. לֹא הָרוּחָנִי הוּא הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא הַנַּפְשִׁי, וְאַחֲרֵי כֵן הָרוּחָנִי. הָאָדָם הָרִאשׁוֹן הוּא עָפָר מִן הָאֲדָמָה; הָאָדָם הַשֵּׁנִי מִן הַשָּׁמַיִם הוּא. כָּאֶחָד שֶׁהוּא עָפָר כֵּן גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר עָפָר הֵם; כָּאֶחָד שֶׁהוּא שְׁמֵימִי כֵּן גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר שְׁמֵימִיִּים הֵם. וּכְמוֹ שֶׁלָּבַשְׁנוּ אֶת צַלְמוֹ שֶׁל הָאַרְצִי נִלְבַּשׁ גַּם אֶת צֶלֶם הַשְּׁמֵימִי.

תחיית הגוף משמעה גאולה מגוף החטא כי הגוף שיקום מהמתים יהיה משוחרר מהטבע החוטא. מבחינת קדושי הקהילה זה יתרחש עם ההילקחות למרום לישוע, זמן מה לפני תקופת הצרה הגדולה. מבחינת יראי האלוהים מתקופת המקרא והקדושים שיחיו בתקופת הצרה הגדולה, זה יתרחש במהלך שבעים וחמשת הימים שבין קץ הצרה ותחילת מלכות המשיח.[1] כשכתבי הקודש מתארים את משכנם הסופי של כל המאמינים מכל התקופות, הם מתוארים כחופשיים לגמרי מחטא. האיגרת אל העברים יב 24-2 (השווה איגרת פטרוס השנייה ג 13-7; ספר ההתגלות כ 7 – כב 5) מתארת משכן סופי זה:

בְּהַבִּיטֵנוּ אֶל יֵשׁוּעַ מְכוֹנֵן הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ, אֲשֶׁר בְּעַד הַשִּׂמְחָה הָעֲרוּכָה לְפָנָיו סָבַל אֶת הַצְּלָב וּבָז לַחֶרְפָּה, וְיָשַׁב לִימִין כִּסֵּא הָאֱלֹהִים. הִתְבּוֹנְנוּ אֶל הָאֶחָד שֶׁסָּבַל הִתְנַגְּדוּת כָּזֹאת מֵאֵת הַחוֹטְאִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַיְּפוּ וְלֹא תִּרְפֶּה נַפְשְׁכֶם. עֲדַיִן לֹא נִלְחַמְתֶּם עַד לַדָּם בְּמַאֲבַקְכֶם עִם הַחֵטְא, וּשְׁכַחְתֶּם אֶת מִלּוֹת הַנֹּחַם הַמְדַבְּרוֹת אֲלֵיכֶם כְּאֶל בָּנִים: "מוּסַר יהוה, בְּנִי, אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יהוה יוֹכִיחַ, יַכְאִיב אֶת בֵּן יִרְצֶה" לְשֵׁם מוּסָר סוֹבְלִים אַתֶּם, וֵאלֹהִים נוֹהֵג עִמָּכֶם כְּעִם בָּנִים; כִּי אֵיזֶהוּ הַבֵּן אֲשֶׁר אָבִיו אֵינוֹ מְיַסֵּר אוֹתוֹ? אַךְ אִם אַתֶּם בְּלֹא מוּסָר, אֲשֶׁר הַכֹּל נוֹטְלִים בּוֹ חֶלְקָם, אֲזַי מַמְזֵרִים אַתֶּם וְלֹא בָּנִים. וְעוֹד, הָאָבוֹת שֶׁהוֹלִידוּ אֶת גּוּפֵנוּ יִסְּרוּ אוֹתָנוּ וְאָנוּ יָרֵאנוּ מֵהֶם, הֲלֹא כָּל שֶׁכֵּן נִכָּנַע לִפְנֵי אֲבִי הָרוּחוֹת וְנִחְיֶה? הֵם אָמְנָם יִסְּרוּנוּ יָמִים מְעַטִּים עַל-פִּי מַה שֶּׁהֵם רָאוּ לְנָכוֹן, אַךְ הוּא לְהוֹעִיל מְיַסֵּר אוֹתָנוּ, לְמַעַן יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק בִּקְדֻשָּׁתוֹ. כָּל מוּסָר בְּעֵת בּוֹאוֹ אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְשִׂמְחָה כִּי אִם לְעֵצֶב, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן יִתֵּן פְּרִי שָׁלוֹם וּצְדָקָה לַמִּתְחַנְּכִים בּוֹ. עַל כֵּן אַמְּצוּ יָדַיִם רָפוֹת וְחַזְּקוּ בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת וְכוֹנְנוּ נְתִיבוֹת יְשָׁרוֹת לְרַגְלֵיכֶם, לְמַעַן לֹא יִסְטֶה הַצּוֹלֵעַ כִּי אִם יֵרָפֵא.

רִדְפוּ שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם, וְגַם אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת הָאָדוֹן. הִשָּׁמְרוּ פֶּן יִגָּרַע אִישׁ מֵחֶסֶד אֱלֹהִים; פֶּן יַפְרִיעַ אֶתְכֶם שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה מְרִירוּת וְיִטָּמְאוּ בּוֹ רַבִּים; פֶּן יִהְיֶה אִישׁ זוֹנֶה אוֹ חֲסַר קְדֻשָּׁה כְּעֵשָׂו אֲשֶׁר בְּנָזִיד אֶחָד מָכַר אֶת בְּכוֹרָתוֹ. יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי אַחֲרֵי כֵן, כַּאֲשֶׁר רָצָה לָרֶשֶׁת אֶת הַבְּרָכָה, נִדְחָה; הוּא לֹא מָצָא מָקוֹם לַחֲזֹר בּוֹ, אַף כִּי בִּקֵּשׁ זֹאת בִּדְמָעוֹת. הֵן לֹא בָּאתֶם אֶל הַר מוּחָשִׁי וּבוֹעֵר בָּאֵשׁ, וְלֹא אֶל אֲפֵלָה וְחֹשֶׁךְ וּסְעָרָה וְלֹא לְקוֹל שׁוֹפָר וּלְקוֹל דְּבָרִים אֲשֶׁר שׁוֹמְעָיו בִּקְשׁוּ שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְדַבֵּר עִמָּם, כִּי לֹא יָכְלוּ לָשֵׂאת אֶת מַה שֶּׁצֻּוָּה, "גַּם אִם בְּהֵמָה תִּגַּע בָּהָר סָקוֹל תִּסָּקֵל. וְהַמַּרְאֶה הָיָה נוֹרָא מְאֹד עַד כִּי מֹשֶׁה אָמַר, "יָרֵא אֲנִי וְחָרֵד". אַתֶּם בָּאתֶם אֶל הַר צִיּוֹן וְאֶל עִיר אֱלֹהִים חַיִּים, אֶל יְרוּשָׁלַיִם הַשְּׁמֵימִית וְאֶל רִבְבוֹת הַמַּלְאָכִים, אֶל עֲצֶרֶת, אֶל קְהִלַּת הַבְּכוֹרִים הַכְּתוּבִים בַּשָּׁמַיִם, אֶל אֱלֹהִים שׁוֹפֵט הַכֹּל, אֶל רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנַּעֲשׂוּ מֻשְׁלָמִים, אֶל יֵשׁוּעַ מְתַוֵּךְ הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה וְאֶל דַּם הַהַזָּיָה הַמֵּיטִיב דַּבֵּר מִדַּם הֶבֶל.

כאשר כל המאמינים יחיו יחד בירושלים החדשה שבארץ החדשה, הם ייהנו מניצחון סופי על כל חטא. ניצחון זה יהיה נחלתם של קדושי הקהילה כבר במלכות המשיח (אלף השנים). אבל במלכות זו יהיו אנשים עם גוף טבעי וטבע חוטא. רק בקיום הנצחי בשמיים ובארץ החדשים יהיה לכולם ניצחון סופי על החטא.

טבעה של התורה

א. השימוש במילים "תורה" ו"חוק"

כתבי הקודש משתמשים במילים "תורה" ו"חוק" בשש צורות. ברוב הפעמים "תורה" משמעה תורת משה. שתי דוגמאות לכך הן רומים ו 15-14 (הַחֵטְא לֹא יִשְׁלֹט בָּכֶם, כִּי אֵינְכֶם תַּחַת יַד הַתּוֹרָה אֶלָּא תַּחַת יַד הַחֶסֶד. וּבְכֵן מָה? הַאִם נֶחֱטָא מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה אֶלָּא תַּחַת יַד הַחֶסֶד? חַס וְחָלִילָה!) וגלטים ד 4 (אֲבָל כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ, יְלוּד אִשָּׁה וְכָפוּף לַתּוֹרָה).

שימוש שני במונח הוא במשמעות של תורה בסיסית או עיקרי מוסר; אין הכוונה למצווה ספציפית של משה אלא לחוקים בסיסיים שקיימים בחברה. לדוגמה, רומים ד 15: הַתּוֹרָה מְבִיאָה זַעַם, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה. משמעות הפסוק הזה איננה שאין חטא, אלא שאין עבירה, כלומר שאדם אינו יכול להפר מצווה ספציפית כל עוד מצווה כזאת לא ניתנה או חוקקה. פסוק נוסף הוא רומים ה 13: הֲרֵי עוֹד לִפְנֵי הַתּוֹרָה הָיָה הַחֵטְא בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁאֵין הוּא נֶחְשָׁב בְּאֵין תּוֹרָה.

משמעות שלישית היא "החוק האזרחי, המדיני", המובע במילה "דת" (כְּדָת-מָדַי וּפָרַס, דניאל ו 9, 13) שמשמעה במקרא חוק, צו.

שימוש רביעי במילה "תורה" נעשה במשמעות של רצונו הנגלה של אלוהים, כמו בתהילים קיט 18: גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ.

שימוש חמישי ב"תורה" או "חוק" בכתבי הקודש הוא כעיקרון פעולה, חוק; לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַחֹק הַזֶּה: רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי (רומים ז 21). כִּי חֹק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ שִׁחְרֵר אוֹתִי מֵחֹק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת (שם, ח 2).

דרך שימוש שישית ב"תורה" היא בצירוף תורת המשיח. כמו תורת משה, גם תורת המשיח מכילה גוף של מצוות ספציפיות, כמו באיגרת הראשונה לקורינתים ט 21 (לְמַעַן אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה אֲנִי כְּמוֹ בְּלִי תּוֹרָה – אַף שֶׁאֵינֶנִּי עוֹמֵד בְּלֹא תּוֹרַת אֱלֹהִים בִּהְיוֹתִי כָּפוּף לְתוֹרַת הַמָּשִׁיחַ – כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת אֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה) וגלטים ו 2 (שְׂאוּ אִישׁ אֶת מַעֲמֶסֶת רֵעֵהוּ וְכָךְ תְּקַיְּמוּ אֶת תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ). המילה nomos, המתורגמת ל"תורה" או "חוק" מופיעה פעמים רבות בברית החדשה, ובאיגרות אל הרומים והגלטים – עשרות פעמים. בברית החדשה היא משמשת בצירופים הבאים: תורת המעשים (רומים ג 27); תורת האמונה (רומים ג 27); תורת אלוהים (רומים ז 22, 25; ח 7); החוק שבשכלי (רומים ז 23); חוק / תורת החטא (רומים ז 23, 25; ח 2); חוק / תורת רוח החיים שבמשיח ישוע (רומים ח 2); חוק / תורת המוות (רומים ח 2); תורה של צדקה (רומים ט 31); תורת המשיח (גלטים ו 2); חוקי היהודים (מעשי השליחים כה 8); תורת החירות (יעקב א 25; ב 12); תורת יהוה (לוקס ב 23, 24, 39); תורת משה (לוקס ב 22; כד 44; יוחנן ז 23; מעשי השליחים יג 39; טו 5; כח 23; האיגרת הראשונה לקורינתים ט 9).

אף שנעשה שימוש מגוון ונרחב ב"תורה" או "חוק" בתנ"ך ובבריה"ח, היא משמשת בעיקר במשמעות של תורת משה. הפרת חוק או תורה כלשהם שנתן אלוהים לאדם תוצאתה חטא, בין אם מדובר בתורת מוסר, תורת משה או תורת המשיח.

ב. משמעות התורה / החוקים

השימושים השונים ב"תורה" או "חוק" בכתבי הקודש מובילים לדיון במשמעות המונחים האלה. הדרך הטובה והפשוטה ביותר להגדירו לפי משמעותו בכתובים היא, אולי: "התורה מביעה את רצונו של אלוהים, הנאכף בכוח". מן המשמעות הפשוטה הזו משתמע כדלהלן: ראשית, שקיים מישהו שהוא נותן התורה – אלוהים. שנית, שיש נתין שמקבל את התורה וחייב לציית לה. האדם הוא הנתין והוא חייב לציית לכל תורה שנתן נותן התורה, אלוהים, ככל שהיא רלוונטית אליו. שלישית, שתורה זו היא ביטוי לרצון האלוהי. מאחר שנותן התורה הוא אלוהים עצמו, מה שהוא מוסר כתורה או חוק הוא ביטוי של רצונו השמיימי. רביעית – שהוא, אלוהים, מסוגל לאכוף את רצונו; יש לו כוח לאכוף את רצונו והוא יכול להשתמש בו בכל עת כשנראה לו שזה נחוץ.

יש לציין שקיימים שני קצוות קיצוניים בדעות לגבי חוקי התורה. קיצוניות אחת נקראת אנטינומיניזם, שמלמדת שהמאמינים אינם כפופים לשום חוק, לשום לתורה; שהם פטורים מהכורח לציית לחוקים. רוב הדוגלים בגישה זו משתמשים בפסוקים שמלמדים שהמאמין אינו כפוף יותר לתורת משה, דבר שהוא נכון. אבל, המאמינים עדיין כפופים לתורה – לתורת המשיח. הקיצוניות השנייה היא ליגליזם. הליגליזם מוסיף חוקים מעשה ידי אדם לחוקים שאלוהים נתן והופך אותם למחייבים גם הם. שתי הגישות הקיצוניות האלה שגויות. התפיסה המאוזנת היא שהמאמין חייב לציית לכללים, לחוקים ולהוראות של אלוהים שרלוונטיים לו בעולם הזה.

ג. סוגים של תורה וחוקים

הכוונה היא לחוק שיצוק לתוך היסודות-האלמנטים, החומרים והכוחות של יצורים רציונאליים ולא־רציונאליים. כשחוק יסוד נוצק לתוך המערכת של היקום החומרי, החוקים האלה נהיים לחוקים פיזיקליים או חוקי טבע; כמו למשל חוק הכבידה, שלושת חוקי התרמודינמיקה ואחרים.

חוק יסוד שנוצק לתוך מערכת של ישויות רציונאליות וחופשיות הופך להיות חוק / תורת מוסר. לכל בני האדם יש תחושה כלשהי של מוסריות. אפילו במקומות הנידחים ביותר, גם לאנשים שאף פעם לא נחשפו לתורת האלוהים או לכתבי הקודש יש קוד מוסרי כלשהו והם מתנהלים לפי תפיסה מסוימת של טוב ורע.

יש לחוק הזה כמה היבטים נוספים. הוא אינו שרירותי; הוא נובע מהטבע עצמו. הוא אינו זמני; הוא קיים כל עוד האלמנטים עצמם קיימים, בין אם הם רציונאליים או לא־רציונאליים. חוקים אלה יכולים להיות גם שליליים וגם חיוביים, והם דורשים התאמה לאלוהים. אפילו לעובדי האלילים יש הכרה בטוב ורע והם יודעים כשהם חורגים מקנה מידה מסוים. חוק היסוד הוא אוניברסלי; האנשים מתנהגים בכל מקום כאילו קיים קנה מידה למוסריות. לכל בני האדם, בין אם יש או אין להם את כתבי הקודש, יש תפיסה של טוב ורע (רומים ב 15-14: גּוֹיִם שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה וְהֵם מְקַיְּמִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה כְּדָבָר מוּבָן מֵאֵלָיו, הֵם תּוֹרָה לְעַצְמָם אַף שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה. הֵם מַרְאִים שֶׁפֹּעַל הַתּוֹרָה כָּתוּב בְּלִבָּם, שֶׁכֵּן מַצְפּוּנָם מֵעִיד בָּהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מְחַיְּבוֹת אוֹ מְזַכּוֹת אוֹתָם).

החוקים האלה הם הבעה של רצון האלוהים במצוות וחוקים שנכתבו ופורסמו. זה מה שנמצא בכתבי הקודש. יש ביטויים שונים של רצון אלוהים לדורות או עידנים (dispensations) שונים. עם זאת, לכל דור ותקופה יש מצוות וחוקים מאת אלוהים.

קטגוריה עיקרית אחת היא מצוות בתחום המוסר, כמו עשרת הדיברות והדרשה על ההר. קטגוריה נוספת היא מצוות והוראות טקסיות, כמו מערכת הקורבנות של תורת משה ו"סעודת האדון" של תורת המשיח. שלישית, כללים וחוקים שקובעים כיצד יש לנהוג ומה נכון או לא נכון, כמו דיני הכשרות של תורת משה והכללים בתורת המשיח לגבי השימוש הנכון במתנות הרוחניות.

ד. מטרותיה של תורת האלוהים

ראשית, היא לא נועדה להיות אמצעי לישועה. אלוהים אף פעם לא נתן מצוות כדרך להשגת ישועה. מטרת תורת האלוהים, ולא משנה איזו תורה או באיזה עידן, אף פעם לא נועדה להיות אמצעי לישועה (רומים ג 20; ח 3; גלטים ג 21).

שנית, תורת האלוהים נועדה לחדד את ההכרה של האדם בחטאו (רומים ג 20-19; ה 13, 20; ז 7, 13; האיגרת הראשונה לקורינתים טו 56; גלטים ג 19).

שלישית, מטרתה הייתה לגלות ברבים את קדושתו של אלוהים (רומים ז 12).

רביעית, היא נועדה להוביל את האדם לאמצעי שדרכו נושעים – לאמונה מושיעה (גלטים ג 24).

המטרה החמישית של תורת האלוהים היא לתת למאמין כללים לחיים. לאחר שאדם נושע, כמה מהשאלות שהוא עשוי לשאול הן: "איך, אם כן, עליי לחיות עכשיו? מה אלוהים מצפה ממני כמאמין, איזה אורח חיים אלוהים רוצה שאנהל?" בעבור המאמין בתנ"ך, הכללים לחיים היו תורת משה. למאמין עכשיו, הכללים לחיים הם תורת המשיח. אבל כל סוגי התורה והחוקים – הברית עם אדם, הברית עם אברהם, ברית משה (ברית סיני), חוקי תורת המשיח בברית החדשה או החוקים במלכות אלף השנים העתידית – לא ניתנו אף פעם כאמצעי להשגת ישועה. תורת האלוהים נועדה לספק למאמין כללים לחיים.

ה. המאמין ותורת האלוהים

בהקשר זה יש לציין שתי נקודות פשוטות. אף על פי שהן פשוטות, אנשים בימינו מאוד מבולבלים לגבי הדברים האלה ופעמים רבות לא יודעים לאיזו תורה לציית. לפעמים הם לא מקיימים מצוות שרלוונטיות להם, ולהפך, מקיימים מצוות שלא נועדו להם.

הנקודה הראשונה היא שהמאמין כיום אינו כפוף לתורת משה. הגויים אף פעם לא היו כפופים לתורת משה; היא ניתנה רק ליהודים. זה אומר שאף אחת מתרי"ג המצוות לא רלוונטית למאמין כיום. זה עולה מרומים ו 15-14; ז 6; גלטים ה 18; עברים ז 19-18.

הנקודה השנייה היא שהמאמין כפוף עכשיו לתורת המשיח. תורת משה כללה מצוות רבות, וגם תורת המשיח מכילה מצוות רבות. רבות מהן זהות למצוות שכלולות בתורת משה, אבל מצוות רבות אחרות שונות מהן ולפעמים אף מנוגדות לחוקים קודמים. לכן חשוב להבין בבירור שהמאמין אינו נמצא תחת תורת משה כיום ואין לו חובה לציית לכל מצוותיה. אבל המאמין כיום חייב בהחלט לציית לכל המצוות של תורת המשיח. זה עולה מרומים ח 4; האיגרת הראשונה לקורינתים ט 21; גלטים ה 18; ו 2.

המאמין כיום חייב להיזהר פן יקפיד יתר־על־המידה על קיום חוקים שאינם חלים עליו, עד כדי כך שהוא בעצם חי במצב של אי־ציות לחוקים ולמצוות שכן חלים עליו. אי־ציות למצווה מתורת המשיח, באופן סביל או באופן פעיל, היא חטא נגד אלוהים.

[1] ראה "פעמי המשיח" מאת ד"ר ארנולד פרוכטנבאום, קרן אחווה משיחית.